משחק החיים

אחר צהריים בבית הכנסת מגן אברהם ביישוב עומר שליד באר שבע. במרכז ניצבת במת נואמים, המשמשת בסופי שבוע את הרב הנושא דרשה. אלא שבמקום שורות של כיסאות, שבדרך כלל מופנים אל הבמה, ממלאת את החלל תפאורה של יער, ובין "העצים" מסתובבים לכלוכית ואחיותיה הרעות, זאב ומכשפה.

למחזה הסוריאליסטי הזה אחראים שחקני החוג לאופרה קלה בנגב, שעורכים כאן חזרות למחזמר "Into The Woods" ("אל תוך היער"), רגע לפני שהם יוצאים לסבב הופעות ברחבי הארץ במהלך חודש מארס.

לבמה עולה זמר מבוגר, גבוה, לבוש בבגדים בלויים. הוא מגלם את אחד מפשוטי העם, אף שבחייו האמיתיים הוא הכי לא. פרופ' מייק קסטל (85) הוא מומחה בינלאומי לרפואה גרעינית, שניהל במשך 17 שנים את המכון לרפואה גרעינית בסורוקה, ומרצה לאימונולוגיה ולרפואה גרעינית באוניברסיטת בן־גוריון. 

לצידו מזמרת באנגלית אישה הלבושה בבגדי משרתת. גם היא רחוקה שנות אור מהתפקיד שאליו לוהקה. פרופ' ג'ולי צוויקל (65) היא מרצה מן המניין בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן־גוריון, ומנהלת המרכז לחקר וקידום בריאות האישה באוניברסיטה.

"המספר", שקולו רועם לאורך כל המופע, הוא ד"ר אד שפיץ (76), שייסד וניהל את המרפאה לאלרגיה בבית החולים סורוקה במשך 33 שנה, עד שפרש לגמלאות. הוא גם מי שייסד את התיאטרון בעומר לפני כ־38 שנה, שבע שנים לאחר שעלה לישראל מארה"ב עם משפחתו.

רשימת המדענים שלוקחים חלק בתיאטרון לא מסתיימת כאן. פועל הבמה, שאחראי לשינוע התפאורה ומתפקד גם כסוג של סבּל והנדימן, הוא ד"ר זאב פורת (64), כימאי, חוקר בקריה למחקר גרעיני בנגב ומרצה ביחידה להנדסה סביבתית באוניברסיטת בן־גוריון. מנהלת הבמה היא פרופ' דבורה לבּמן (65), מומחית באימונולוגיה ולשעבר מרצה באוניברסיטה בווירג'יניה. לפני כשנתיים פרשה לגמלאות והחליטה לעשות עלייה, ואחרי חצי שנה הצטרפה לתיאטרון.

אני תוהה לפשר הבחירה בבית הכנסת כמקום החזרות הקבוע שלהם, וחברי הקבוצה מספרים שעד לפני שנה התקיימו החזרות בבית חולים פסיכיאטרי בבאר שבע. "היה שם אודיטוריום מצוין ששימש אותנו לחזרות, אבל עכשיו הוא עובר שיפוץ, אז נאלצנו למצוא מקום אחר", מסביר ד"ר פורת.

בית הכנסת הזה, מתברר, משרת את הקהילה הקונסרבטיבית ביישוב עומר, שאד שפיץ היה ממקימיה, והוא גם משמש מקום הכנה לעלייה לתורה לבני מצווה. "הקהילה בבית הכנסת הזה היא פלורליסטית, פתוחה ומשלבת יהדות ותרבות, ולכן קיבלה אותנו בזרועות פתוחות", אומר פורת.

פרשנות מודרנית

מאז הקמתו מעלה החוג לאופרה קלה בנגב, או בשמו המקוצר LOGON (ראשי התיבות של Light Opera Group Of Negev), מחזה מוזיקלי אחד בכל שנה, שמוצג במשך חודש ברחבי הארץ בשפת המקור - אנגלית, בליווי כתוביות בעברית. הסיבה לכך נעוצה בגרעין המייסדים של החוג, שהורכב ברובו מעולים חדשים מצפון אמריקה, וחלקם משחקים בו עד היום. עם השנים נוספו חברים רבים ילידי הארץ ודוברי עברית, ובהם גם ילדים ובני נוער בגילי 9 עד 18, אבל הצביון הייחודי כחוג אופרה באנגלית נשמר. 

המחזמר שנבחר השנה, "אל תוך היער", נכתב על ידי סטיבן סונדהיים (מילים ומוזיקה) וג'יימס לפין (מחזה), ומתבסס על הדמויות המוכרות ממעשיות האחים גרים, בשילוב תוכן חדש ופרשנות מודרנית. המחזה הועלה לראשונה בברודוויי ב־1987 וזכה בכמה פרסי טוני. בסוף 2014 הוא עובד לקולנוע בהפקה של דיסני עם מריל סטריפ וג'וני דפ, וגרף שלושה פרסי אוסקר. 

בעיבוד של החוג מעומר משתתפים 35 שחקנים וזמרים, ועל הזכות לשחק בו הם משלמים 1,200 שקלים בשנה. מקבלי השכר היחידים הם אנשי המקצוע, ובהם הבמאי יעקב אמסלם (שהוא גם הבמאי של תיאטרון הנגב, וזו לו העונה ה־12 בתיאטרון בעומר), המנהל המוזיקלי דוד ולדמן והכוריאוגרפית שרון עטון מורלי. כמחצית מהתקציב מגיעה ממכירת כרטיסים, והשאר מתמיכת עיריית באר שבע, משרד התרבות והספורט ותורמים פרטיים.

רגילים לעמוד מול קהל. מימין: ד"ר זאב פורת, פרופ' ג'ולי צוויקל, פרופ' מייק קסטל, פרופ' דבורה לבמן, ד"ר אד שפיץ // צילומים: מרים צחי

ד"ר אד שפיץ עלה לישראל ב־1974 עם אשתו ושלושת ילדיהם, אחרי שהפך לרופא מומחה לאלרגיה. הם קבעו את ביתם בערד, והוא החל לעבוד ביישוב, ואחר כך בסורוקה. ב־1977 עברו להתגורר בעומר. 

"ממש סמוך לביתנו התחילו לבנות אולם קולנוע, ובכל בוקר, כשחלפתי על פניו, חשבתי שזה יכול להיות מקום נחמד להקים בו תיאטרון. זה חלום ילדות שלי.עוד בגיל 19, כשגרתי בניו יורק, שרתי בקבוצת חובבנים במקהלה.

"אחרי שנתיים, כשהוקמה מקהלה בעומר, הצטרפתי אליה. רוב החברים היו ישראלים ילידי הארץ, והמנהל המוזיקלי היה דוד ולדמן, עולה חדש מאנגליה. כעבור שנתיים נוספות הצעתי לו ולמקהלה להתחיל לעבוד על אופרטה שבה השתתפתי כנער בניו יורק בשם 'Trial By Jury'. היה בה תפקיד של שופט שרציתי לגלם, רק שבניו יורק בעלה של הבמאית היה שופט במציאות, והוא קיבל את התפקיד. הפעם, אני יכולתי סוף־סוף לשחק בתפקיד הזה". 

שפיץ חיפש חברים נוספים דוברי אנגלית שיוכלו לגלם את שאר התפקידים, והצליח לגייס עשרה. "פניתי לראש המועצה דאז, והוא ממש צחק ולא האמין שהתושבים ירצו לראות משהו שמוצג כולו באנגלית. אחרי שנה של חזרות העלינו את המחזמר בקולנוע החדש, והאולם היה מלא. כל חבר בקבוצה שלנו תרם עשרה דולרים כדי לבנות תפאורה פשוטה.

"כשהעלינו את האופרטה השנייה, 'Ruddigore', כבר היינו קבוצה של שחקנים דוברי אנגלית, והחלטנו לקרוא לתיאטרון LOGON". 

עלייה רומנטית

ד"ר שפיץ נשוי לשילה, מורה בגמלאות, שאותה פגש בשנת 1960 במסגרת טיול של בני נוער אמריקנים בישראל. "החלטנו לעלות לארץ בעיקר מסיבות רומנטיות, כי כאן הכרנו והתאהבנו. אשתי הצטרפה לקבוצת התיאטרון שלנו כבמאית. בתי הגדולה נדין, שהיתה אז בת 16, הפכה לצלמת של התיאטרון והנציחה את ההווי שלנו ואת ההופעות. בני בן ה־13, בילי, שימש עוזר במה, והבן הקטן סטיבן, שהיה בן 11, עזר לי לשנן את המילים. 

"גם עם העבודה הצלחתי להסתדר, אפילו בתקופה שערכתי במקביל מחקר קליני על תרופה חדשה לטיפול באסתמה. הייתי צעיר עם הרבה אנרגיות. למרפאה בסורוקה, שהיתה במרחק של כשישה ק"מ מביתי בעומר, הייתי רוכב מדי בוקר על אופניים".

הקולגות בבית החולים התלהבו מהתחביב החדש של הרופא המוערך, ובהדרגה אפילו הצטרפו כמה מהם לתיאטרון. הראשון היה ד"ר ג'ון גולדסמית, רופא פנימאי ואפידמיולוג בסורוקה. הוא פרש מהתיאטרון בשנת 1991 בגלל בעיות בריאות.

אחריו הגיע פרופ' קסטל, שהשתלב היישר באופרטה השנייה, ובמהלך השנים הצטרפו לתיאטרון קולגות נוספים מסורוקה ומאוניברסיטת בן־גוריון. כיום חברים בו 48 איש, מהם 35 שחקנים ועוד בעלי תפקידים שונים, כולל בני נוער. רובם תושבי באר שבע והיישובים בסביבה - להב, אורים, עין הבשור ואפילו מצפה רמון. החזרות מתקיימות שלוש־ארבע פעמים בשבוע.

שפיץ: "כקבוצה של תיאטרון קהילתי קיבלנו כל מי שיודע לשיר, והמנהל המוזיקלי בחן את המועמדים. כדי לקבל תפקיד באופרטה או במחזמר ערכנו אודישנים בפני הבמאי, המנהל המוזיקלי והמפיק. הם החליטו מי ישתתף, ובאיזה תפקיד".

קרה שרצית תפקיד ולא קיבלת?

"בוודאי, יותר מפעם אחת, במיוחד עכשיו כשאני קשיש. התפקיד הראשי האחרון שלי היה לפני 11 שנה. ברור לי שזה נעשה משיקולים מקצועיים".

החברים בקבוצה פונים אליך לעיתים בנושאים רפואיים?

"לא, אני כאן על תקן שחקן בלבד. מצד שני, מטופלת שלי הצטרפה לתיאטרון לפני 20 שנה, והיא התחתנה עם המנהל המוזיקלי. לפעמים אני רואה מטופלים שלי בקהל, וזה נחמד". 

פרופ' קסטל עלה לישראל מקנדה בשנת 1974 עם אשתו וארבעת ילדיהם. "הייתי בן 41 כשעליתי ועבדתי כפרופ' לרפואה גרעינית. במשך שבע שנים עבדתי בקריה למחקר גרעיני בנגב, בשיתוף פעולה עם אוניברסיטת בן־גוריון ועם סורוקה, ובמקביל הייתי מרצה לאימונולוגיה ולרפואה גרעינית באוניברסיטת בן־גוריון. אחר כך ניהלתי את המכון לרפואה גרעינית בבית החולים סורוקה במשך 17 שנה. את האוניברסיטה מעולם לא עזבתי, ואני עדיין מעביר קורס בנושא קרינה במשך סמסטר אחד בשנה. 

"בשנים 1980-1981 הייתי בשנת שבתון בבוסטון, וכשחזרתי משם ניגשתי למרכז ויצו בבאר שבע למסור בגדים לתרומה, כשפתאום שמעתי קבוצת אנשים שרה במקהלה. שאלתי אותם במה מדובר, והם סיפרו שהם עובדים על מחזמר. מייד אמרתי שאני רוצה להצטרף.

"אף אחד לא בחן אותי. נהניתי מאוד, זה היה סוג של אסקפיזם. הייתי צעיר, והיה לי קל יותר לשנן שירים. מעולם עד אז לא עמדתי על במה, ובהופעות קיבלנו הרבה מחיאות כפיים, וזה היה נעים מאוד. לא הרגשתי חריג, כי במקהלה היו די הרבה רופאים ומדענים, ואיכשהו, כולנו מצאנו לזה זמן.

"הבעיה היחידה היתה כשהייתי בכוננות וקיבלתי קריאות מבית החולים. מאז, במשך 37 שנה, השתתפתי כמעט בכל המופעים, למעט בשנים שבהן הייתי בשנת שבתון בחו"ל". 

זה לא מאוד קשה בגילך, במיוחד כשאתה עדיין עובד כמרצה באוניברסיטה?

"קשה יותר לשנן מילים בגילי, ולכן השנה, למשל, יש לי תפקיד ממש קטן. הגעתי לאודישן אחרי ג'ט לג ולא זכרתי את כל השורות. לאגו שלי לא פשוט בכלל להתמודד עם זה, הייתי מאוכזב מאוד. אבל אני חי עם זה". 

פרופ' ג'ולי צוויקל הצטרפה לתיאטרון בעקבות אביה, פרופ' ג'ון גולדסמית, ב־1990. היא נשואה בשנית, אם לשבעה ילדים וסבתא ל־13 נכדים. כשהיתה בת 19 עלתה לארץ לבדה מברקלי, קליפורניה. 

"סיימתי ללמוד בגיל 16 כי הוקפצתי כיתות, ואז באתי לישראל לשנה כמתנדבת בקיבוץ חניתה", היא מספרת. "בגיל 17 חזרתי לברקלי לשנתיים, שבהן התחלתי ללמוד באוניברסיטה, אבל התגעגעתי לארץ והחלטתי לעלות עם גרעין של אמריקנים שבאו להקים יישובים בגולן.

"אחרי חודש וחצי עזבתי את הגרעין ועברתי לירושלים. למדתי לתואר ראשון בעבודה סוציאלית, המשכתי לתואר שני בבר־אילן, ואת הדוקטורט בבריאות הציבור עשיתי במישיגן, לשם עברתי בעקבות בעלי דאז, שלמד שם לפוסט־דוקטורט". 

כששבו לארץ התיישבו בעומר, וב־1978, כשהיא כבר אם לשלוש בנות, החליטו הוריה לעלות ארצה בעקבותיה ולהיות קרובים לנכדות. ההורים הגיעו גם הם לעומר, ומשם, דרכו של אביה ג'ון לקבוצת האופרה הקלה היתה קצרה. 

צוויקל, שאהבה תמיד לשיר, הצטרפה ב־1985 למקהלה של עומר, וכעבור חמש שנים הציע לה אביה להצטרף לתיאטרון כחברה במקהלה. כעבור שנה פרש אביה מהקבוצה.

ציונות ואמנות

התיאטרון משמש לחברים גם מסגרת חברתית. "בשנה הראשונה שלי כאן, בעלי הראשון נהרג בתאונת דרכים", מספרת צוויקל. "החברים מהתיאטרון תמכו בי מאוד ועזרו לי להרים את הראש, ולא לשקוע בעצב ובשכול.

"המשכתי לשיר ולהופיע במסגרת הקבוצה, וזה עזר לי לפרוק את האבל. אחרי שלוש שנים נישאתי בשנית, וגם בעלי הנוכחי מוזיקלי מאוד ומנגן בפסנתר. רציתי שגם הוא יצטרף למקהלה, אבל הוא לא אוהב לשיר בפומבי". 

איך הצלחת בכל השנים האלו גם לעבוד כמרצה באוניברסיטה, גם לנהל משפחה עם שבעה ילדים, וגם לבוא לחזרות ולצאת להופעות בכל הארץ? 

"זה באמת היה אינטנסיבי מאוד. היו שנים שבהן לא יכולתי להתפנות לתיאטרון בגלל עומסים שקשורים למשפחה או לעבודה - למשל, כנסים גדולים שהתקיימו בתקופה שהתיאטרון היה אמור לצאת לסבב הופעות. בשנים האלה עשיתי הפסקה ולא לקחתי חלק בהפקות. לעומת זאת, בשנים שהייתי בשבתון יכולתי להתפנות יותר".

ד"ר פורת ופרופ' לבמן מבטאים את הצד האמנותי שלהם דווקא מאחורי הקלעים, בניהול ובתפעול. לבמן, רווקה, עלתה ארצה לפני כשנתיים, לאחר שיצאה לגמלאות מעבודתה כמרצה.

"לפני 12 שנה החלטתי ללמוד עברית באינטרנט. שמתי לב שבקמפוס באוניברסיטה שבה לימדתי בווירג'יניה יש קבוצות אתניות רבות, שנוהגות להתקהל בהפסקות ולדבר בשפת המקור שלהן - רוסית, סינית, ספרדית, צרפתית וכדומה. הפריע לי שהיהודים באוניברסיטה דיברו רק באנגלית ולא בשפה שמייחדת אותם, ושכיהודייה אין לי שפה משלי לדבר בה. 

"ככל שלמדתי עברית, ככה התחלתי להתקרב לתרבות הישראלית ולארץ ישראל. ב־2006 ביקרתי בארץ לראשונה, עם אמא שלי. ב־2010 הוריי נפטרו, ומאחר שאמי היתה ציונית נלהבת, החלטתי לתרום חלק מהירושה שלהם לאוניברסיטה העברית. גם זה גרם לי להתקרב לארץ. את שתי שנות השבתון שלי מאז בחרתי לעשות בישראל כמדענית אורחת. מאז באתי לבקר עוד כעשר פעמים, והחלטתי שכאשר אצא לפנסיה, אעלה לארץ". 

ביולי 2017 היא עלתה ארצה בגפה, וכעבור חודשיים כבר הצטרפה לתיאטרון. "באתי לבאר שבע כי אני ממש אוהבת את הנגב, יש לי ידידים בעיר, ויכולתי להרשות לעצמי לרכוש בה דירה. מה גם שתמיד היה חשוב לי לגור בעיר עם אוניברסיטה. חשבתי שאולי ארצה לחזור ללמד, אבל אני נהנית לא לעשות שום דבר בינתיים".

לתיאטרון הגיעה דרך הפייסבוק. "כשהייתי צעירה תמיד השתתפתי בקבוצות תיאטרון. כשגיליתי בפייסבוק שיש תיאטרון בנגב, שבו החברים מדברים גם בעברית וגם באנגלית, חשבתי שזה ייתן לי אפשרות להכיר ישראלים שדוברים את שתי השפות. מה גם שאנשים שעושים תיאטרון הם אנשים מעניינים. לא ידעתי שיש פה גם פרופסורים, זה היה מקרי לגמרי".

"אחרי שנה בתיאטרון, כולם הופכים להיות דוברי אנגלית". חמשת המדענים בפעולה

במסגרת תפקידה כמנהלת במה, לבמן אחראית גם לעזרה בתפאורה וגם לסדר ולניקיון בסוף החזרות וההצגה. "חוץ מפעם אחת, כשמישהי ביקשה ממני לנקות את השירותים, אין לי בעיה להתמודד עם זה. אני עושה את התפקיד שלי מבחירה, לא כדי להרגיש חשובה. גם כשהרציתי בפני רופאים באוניברסיטה היה חשוב לי ללמד אותם שהם לא חשובים יותר מהחולים, שהם בני אדם בדיוק כמוהם".

מעולם לא רצית להיות בקדמת הבמה?

"לא ממש. אני אמנם יודעת לשחק, אבל כאן השחקנים חייבים לדעת גם לשיר, ואני לא יודעת לשיר. מצד שני, אני אוהבת לבנות דברים. גם באוניברסיטה היו לי תפקידי בק סטייג' - בניית תפאורה, וגם הפקה וארגון. בדיוק כשהגעתי לתיאטרון LOGON עזבה מנהלת הבמה, אז התנדבתי להחליף אותה". 

הכל בעשר אצבעות

ד"ר פורת הוא אחד מחברי התיאטרון ילידי הארץ. נשוי ואב לשלושה, וזה 25 שנה משמש חוקר בקריה למחקר גרעיני לצד עבודתו כמרצה מן החוץ ביחידה להנדסה סביבתית באוניברסיטת בן־גוריון, ושותף למחקר שמתקיים באוניברסיטת בר־אילן.

הוא הצטרף לתיאטרון לפני 12 שנה בעקבות בתו הצעירה, שהיתה אז בת 14 והתחילה לשחק. "באתי לצפות בה בתור אב גאה. היא סיפרה לכולם שאני נגר חובב, ואז פנו אלי בבקשה לעזור בבניית התפאורה. אחרי שנה שאלו אם אני מוכן לבוא לעזור גם במהלך ההופעות, בהקמת הבמה.

"מאז אני מבצע תפקידי סבלות, פורק משאיות עם תפאורה, מרכיב תאורה ואחראי לתפאורה במהלך המופע. כשיורד המסך אני עושה הכל הפוך - מפרק הכל ומחזיר למשאית עד להצגה הבאה. הבת שלי כבר עזבה מזמן".

בתור חוקר בכיר ומרצה, לא מפריע לך לבצע עבודות סבלות?

"להפך. אני גאה לעזור לחבורה המופלאה הזאת של חובבים, שבעשר אצבעות מעלים הפקה שכל תיאטרון יכול להתגאות בה. מעבר לכך, כל אחד אמור להכיר במגבלות שלו. אני אמנם נהנה מאוד לעמוד על במה ולהרצות, אבל לשיר, לשחק ולרקוד - אלה לא חלק מהיכולות שלי". 

איך זה משתלב בסדר היום העמוס שלך?

"כשאוהבים משהו, מוצאים את הזמן. בשנים האחרונות אני מלמד באוניברסיטה בסמסטר הראשון, והמעורבות העמוקה בהצגה מתחילה בסוף הסמסטר, לקראת עונת ההופעות בפברואר־מארס.

"אני עושה את זה לא רק מתוך ההערכה העצומה לקבוצת האנשים של התיאטרון, אלא גם מתוך הכרה  בחשיבות של מוסד כזה, שתרומתו לחיי החברה והתרבות בארץ, ובמיוחד בנגב, עצומה".

מפריע לך שהמופעים באנגלית ולא בעברית?

"לא. אני חושב שיש יתרון בהצגת מחזה בשפת המקור, ובכל מקרה יש גם כתוביות עם תרגום לעברית. תפקידו של תיאטרון בישראל הוא לא רק להעלות יצירות מקומיות, אלא גם מחזות בשפת המקור, כפי שנכתבו. אני חושב שנאבד את הייחוד שלנו כתיאטרון אם נעשה גם מחזות ישראליים".

ולשאר חברי הקבוצה ובני הנוער, זו לא בעיה?

"בהתחלה רוב חברי התיאטרון היו עולים מארצות דוברות אנגלית. עם השנים היחס הולך ומשתנה לטובת ילידי הארץ, אבל גם הם יוצאים נשכרים מכך שהמופעים באנגלית. האנגלית שלהם משתפרת פלאים.

"מדהים לראות איך הילדים משתלבים מבחינה חברתית עם שחקנים שיכולים להיות הורים או סבים שלהם, גם מבחינת יכולת המשחק והדיבור בשפה האנגלית".

"מעולם לא חשבנו להעלות מופעים בעברית", אומר ד"ר שפיץ. "אנגלית היא שפת האם של רובנו. גם את החזרות עשינו באנגלית, ואחרי שנה בתיאטרון, כולם הופכים להיות דוברי אנגלית". 

מעריצים קבועים

הגרעין הקבוע של הקבוצה מונה כ־20 חברים ותיקים, שאליהם מצטרפים בכל שנה משתתפים נוספים, בהתאם לדרישות הליהוק של המחזמר שנבחר באותה עונה. בכל שנה מתקיימת אסיפה כללית של חברי התיאטרון, שבמהלכה מציע הוועד המנהל שני מחזות זמר לבחירה, והאסיפה בוחרת אחד מהם. 

יש אצלכם בעיות אגו?

שפיץ: "בעיות אגו יש תמיד. היו מקרים שבהם אנשים בחרו לפרוש כשלא קיבלו תפקיד משמעותי. מייק וג'ולי קיבלו השנה תפקידים ממש קטנים, כי הם חברים במקהלה, והמחזמר 'אל תוך היער' לא נכתב למקהלה. למרות זאת בוצע לו עיבוד כזה, שגם חברי מקהלה יוכלו לקחת בו חלק".

קסטל: "פעם בשנה, לפני כל מופע חדש שעולה, מתקיימים אודישנים לתפקידים השונים, ואנחנו צריכים להציג את עצמנו בפני קבוצה של אנשי מקצוע שאינם חברי התיאטרון, אבל הם היחידים שמקבלים שכר, והם היחידים שמחליטים. אז כשאתה לא מקבל תפקיד מסוים, ברור שזה מסיבות מקצועיות, ואנחנו לא מתלוננים.

"עם זאת, בכל שנה אנחנו בוחרים מישהו שישמש אומבודסמן - אדם ניטרלי שאנחנו יכולים להתלונן בפניו, ותפקידו להקשיב לטענות ולתווך אותן בפרטיות למי שצריך". 

צוויקל: "היום אין לי שאיפה לעמוד בשורה הראשונה, אבל היו פעמים שבהן רציתי. לפעמים הרגשתי שהתפקיד שלי קטן מדי, ולמרות זאת קיבלתי את זה. מה גם שתפקיד גדול יותר מחייב הרבה שינון וחזרות, וזה מתנגש עם העומס שיש לי בתחומים האחרים בחיי.

"היו שנים של משברים אישיים בין חברים על הרקע הזה, בעיקר כשמדובר בקבוצה של אנשים מגוונים מאוד. המזל הוא שיש לנו במאי גאון, שיודע לנהל אנשים בצורה מדהימה, וגם להעביר ביקורת בונה ולא פוגענית. הוא גורם לזה שלא נעלבים וכולם נותנים כתף. זאת המשמעות של תיאטרון קהילתי".

ויש גם ניגוד מוחלט בין כובד המשקל של העבודה היומיומית שלהם לבין הצבעוניות והקלילות של התחביב שמצאו. "מעולם לא הרגשתי שמישהו מתנשא עלי בגלל התחביב שלי", אומר קסטל. "רבים בבית החולים ידעו שאני עושה זאת, אפילו תליתי מודעה במחלקה לפני שהעלינו מחזמר ומכרתי כרטיסים למי שביקש". 

צוויקל מוסיפה: "אצלי שתי הדמויות מסתדרות מצוין. גם כמרצה אני עומדת על במה ועוסקת במשיכת קהל ובשמירה על הערנות של הסטודנטים. לפני כמה ימים קדתי קידה בפני התלמידים שלי, שאמרו לי שאני לא נראית בת 65. זה מאוד שעשע אותם.

"לפעמים קורה שאני נזכרת באיזה שיר ושרה אותו בזמן ההרצאה. זה לא מביך אותי, אני מאוד אוהבת הומור, וזה אמצעי נפלא לשבירת דיסטנס. בין הסטודנטים שלי יש אפילו מעריצים קבועים שבאים לראות אותי מופיעה".

smadars@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו