עקב אכילס

כפר עקב הישראלי כבר מזמן אינו כפר, אלא השכונה הגדולה ביותר בירושלים, שבה מתגוררים כ־65 אלף בני אדם, וגם זה אינו לגמרי מדויק: כי באופן מעשי, השכונה הכי צפונית והכי גדולה בירושלים כבר מזמן אינה ירושלים. ישראל בראה את שטח ההפקר הזה לפני כ־15 שנה, כשהקימה מדרום לו את גדר ההפרדה.

טרור המתאבדים של האינתיפאדה השנייה אמנם נבלם, אבל בתחום השטח המוניציפלי של ירושלים צמחה לה מפלצת אורבנית, נעדרת שלטון, חוק וסדר, ללא שירותים ותשתיות - שקצב גידול האוכלוסין בה - מסחרר. בתוך קצת יותר מעשור הפך כפר עקב ליישוב בסדר גודל של לוד, רמלה או רעננה. 

לפני חודשים אחדים ביקרתי שם: מסה עצומה וצפופה של בניינים בני עשר קומות ויותר; "שלמת בטון ומלט", במובן הכי בלתי חינני של הביטוי, כמעט ללא כתמי ירק. כבישים מלאי מהמורות, והזנחה כמעט בכל תחום: אין מדרכות, אין תאורה, אין גינון, אין פינוי אשפה מסודר. אספקת המים משובשת גם היא, וריח של אשפה שרופה שעלתה על גדותיה נישא באוויר.

שטח ההפקר הזה, הנושק לכפר עקב הפלשתיני שבתחומי הרשות הפלשתינית (שם חיים רק 10,000 בני אדם), הוא גן עדן עבור עברייני בנייה וסוחרי סמים וגם עבור המפגעים בגלי הטרור האחרונים - אבל סיוט בעבור התושבים. צה"ל אמנם פעיל כאן, אבל המשטרה או מד"א כמעט אינם נראים בכפר עקב. השליטים המקומיים הם ועדים מקומיים, מוכתרים ולעיתים גם גורמי פשע. חלק מהתושבים מחזיקים בבתיהם כלי נשק. 

מבחינת רשויות המדינה ועיריית ירושלים, השטח הזה הוא בבחינת "לא לבלוע ולא להקיא": בתוך ירושלים אבל בגלל הגדר - מחוצה לה, לא רק גיאוגרפית, אלא גם תודעתית. ד"ר דוד קורן, ששימש עד לאחרונה יועצו של ניר ברקת לענייני מזרח העיר, וכיום עוסק במחקר במסגרת "מכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון", העיר לאחרונה כי "בשכונות שמעבר לגדר בולטת יותר מבשאר שכונות מזרח ירושלים, פעילותה של הרשות הפלשתינית". מדובר בפעילות ביטחונית ובפעילות שלטונית אחרת, כמו פינוי אשפה או הכוונת תנועה.

לפני שנים אחדות הציע החתום מעלה, בדו"ח שכתב על השכונות הערביות הירושלמיות שמעבר לגדר, להוציא את כפר עקב (ושכנו - מחנה הפליטים שועפט) מתחום ירושלים, ולהקים שתי מועצות מקומיות ישראליות עצמאיות בריבונות ישראל (הדברים פורסמו על ידי המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה).

תקופה מסוימת נדון הרעיון במל"ל ובלשכת רה"מ, הרבה בזכות השר לענייני ירושלים זאב אלקין, שאימץ אותו, אך החלטה לא נפלה. חלופה מרכזית אחרת שלא מומשה, הציעה להקים מינהלת ייעודית רב־משרדית, שתטפל בהזנחה העמוקה וברמת התשתיות והשירותים הנמוכה. הצעה רדיקלית בהרבה של ח"כ ענת ברקו להעביר את כפר עקב ושכונות ערביות נוספות במזרח ירושלים לאחריות אזרחית של הרשות הפלשתינית, ולהגדירן כשטח B, לא יצאה אף היא אל הפועל.

 

סכנת קריסה

כעת, מפרסם מכון ירושלים למחקרי מדיניות דו"ח חדש עתיר נתונים על כפר עקב, מאת חוקר המכון אחמד אסמר, במסגרת מחקר תשתיות והערכה על מצב השכונות הערביות במזרח ירושלים. הכותרת שיאה לחיבור הפרטני הזה היא כנראה "השכונות שבשום מקום", כשם הפרק שהקדיש לכפר עקב הסופר ניר ברעם בספרו "הארץ שמעבר להרים". אסמר עצמו בוחר להשתמש לא פעם בצמד המילים "לוט בערפל", כשהוא מתייחס לכפר עקב, ויש לכך סיבות טובות. 

הסיבה הראשונה נוגעת לשאלה האלמנטרית: כמה תושבים חיים בכפר עקב? אסמר מצא שהנתונים הרשמיים של עיריית ירושלים והלמ"ס על גודל האוכלוסייה בכפר עקב, כ־25 אלף נפש, פשוט אינם רלוונטיים. נתוני האמת גבוהים כמעט פי שלושה. חברת הגיחון (חברת המים והביוב של ירושלים והסביבה) שניתחה לצרכיה היא את נתוני צריכת המים, הביוב, הניקוז והאשפה - מצאה כי מספר תושבי כפר עקב מגיע לכ־70 אלף. המשרד לענייני ירושלים מצא שמדובר ב־61 אלף נפש ובעוד 3,000 דירות ריקות. גם זה רחוק עד מאוד מהנתון הרשמי. 

תעלומה נוספת שאסמר עוסק בה נוגעת לשאלה - כמה מבין התושבים שחיים כיום בכפר עקב הירושלמי הם בכלל ירושלמים ומחזיקים בתעודת תושב ירושלמית? המסקנה לא מפתיעה, אבל היא משרטטת את חוסר האונים של הרשויות ובראשן צה"ל, במניעת הסתננות ומעבר של תושבים מתחומי הגדה אל תחומי ירושלים שמעבר לגדר. הניתוח של מכון ירושלים מלמד שכשליש מהתושבים שם כלל אינם ירושלמים, אלא תושבי הגדה. האטרקטיביות של כפר עקב בעבורם, כמו גם בעבור תושבי מזרח ירושלים מהצד הישראלי של הגדר, נובעת מהיצע גבוה של דירות במחיר נמוך מאוד, מאות בודדות של אלפי שקלים לדירה מרווחת, "נמוך פי שלושה וארבעה מאשר בצד הישראלי של הגדר במזרח ירושלים", דברי אסמר, ונמוך יותר מאשר בפרברי רמאללה השכנה. 

מה הביא ל"בום" של הבנייה והאכלוס בכפר עקב ולצניחת מחירי הדירות שם? אסמר מזכיר ש"אחרי בניית גדר הביטחון והוצאת כפר עקב מתוך המערך הבנוי של ירושלים בשנת 2003, נוצרו בשכונה תנאים לבנייה מואצת, ללא היתר, ללא כל פיקוח ישראלי או פלשתיני, וללא תקנים.

"עד לאותה שנה היתה מרבית הבנייה בשכונה נמוכה, וכללה מעט מבני מסחר ומלאכה. לאחר בניית הגדר, הבנייה בכפר עקב הואצה מאוד והתרוממה לגובה רב". לכך יש להוסיף את ה"ביקוש הגבוה לדיור במזרח ירושלים", את "הביקוש הגבוה לדיור באזור מצד פלשתינים תושבי יו"ש", וגם את הסָפֵק אם השכונות הללו יישארו גם בעתיד חלק מירושלים. כל אלה תרמו למחירי רצפה, לביקוש אדיר ולנהירה המונית של אוכלוסייה לכפר עקב.

 

כותב הדו"ח, אחמד אסמר

 

הבנייה בכפר עקב נעשתה לא פעם שלא בהתאם לתקנים, בצפיפות מחרידה, ובסביבה של מחסור בתשתיות אלמנטריות, והיעדר נגישות לבתים. בעיקר בנו בכפר עקב באופן שמעלה חשש כבד אצל מהנדסים ומומחי בטיחות ליציבותם של רבי הקומות הללו במקרה של רעידת אדמה, ובכלל.

קיים גם חשש לקריסה של גגות רבים, שתושבי כפר עקב הציבו עליהם אוגרי מים ענקיים. האוגרים הללו נועדו לספק מים לקומות העליונות, שהמשאבות מתקשות לסנוק אליהן את המים. הם נועדו לאפשר לתושבים גם אגירת מים, על רקע אספקה בלתי סדירה וחסרה של מים על ידי חברת המים הפלשתינית, בעלת הזיכיון לאספקת המים לתושבים.

 

ניהול בשלט רחוק

בצוות של אסמר היו חברים גם פרופ' יצחק רייטר, ישראל קמחי, מוראד נתשה, תהילה ביגמן וגלית רז דרור. הם מצאו שכמעט הכל עקום בכפר עקב: השירותים והתשתיות בשכונה מנוהלים בשלט רחוק על ידי עיריית ירושלים, דרך מנהל קהילתי עוטף ירושלים שמקום מושבו במחסום קלנדיה. נגישות התושבים למשרדי המנהל הקהילתי כרוכה בהמתנה ממושכת בתור, ובבידוק במחסום, והעירייה עצמה כמעט אינה פעילה בשכונה.

על פי מועין עודה, פעיל חברתי בכפר עקב, אנשים שעוברים במחסום באופן יומיומי מבלים 20-15 שעות בשבוע בשני הכיוונים. המנהל הקהילתי בראשות נאדרה ג'בר אמנם הפך את יעילות השירות במחסום קלנדיה לפרויקט הדגל שלו, אבל הצליח להקל רק במעט על התושבים.

הבנייה העבריינית בשכונה, כך מתברר, אינה רק מסוכנת אלא גם משתלטת על שטחי ציבור. אספקת המים לשכונה, יומיים בשבוע בלבד, מתבצעת כאמור על ידי חברת המים הפלשתינית, ואינה עונה על הדרישה. גם צנרת הביוב אינה עומדת בעומס. במציאות שבה איש הישר בעיניו יעשה מתמודדת "הגיחון" עם מצב כמעט בלתי אפשרי, ונאלצת להשקיע סכומי עתק בתיקון נזקים שיוצרים חיבורים פיראטיים של קבלנים ותושבים, ששוברים וסותמים קווי ביוב. 

הכאוס בכפר עקב, ובמחנה הפליטים שועפט מדרום לו, הביא לעתירות נגד העירייה והממשלה במטרה לחייב אותן להשקיע יותר בשירותים ובתשתיות, ולשפר את השירות לתושבים במקום. ברוב העתירות הללו התושבים זכו, אך ההזנחה במקום היא כה עמוקה עד שגם כאשר "הגיחון" או "בזק" (שציוד רב שלה הושחת בכפר עקב) מעלות הילוך ומנסות להשקיע יותר - מדובר בטיפה בים, שאינה נותנת את רישומה על התמונה הכללית.

ליקויים נוספים שאותם מתעד הדו"ח של מכון ירושלים למחקרי מדיניות: בשכונה יש עשרות תעלות ניקוז, אבל חלק מהתושבים מזרימים אליהן את הביוב הביתי או מפנים לתוכן אשפה ופסולת בניין, וכך גורמים להצפה שלהם. בשכונה אין סניף דואר. תאורת רחוב קיימת רק בכביש הראשי ולא ברחובות הפנימיים, וגם התחבורה הראשית בשכונה נעה רק על הכביש הראשי, ואינה נכנסת לרחובות הפנימיים.

בחלק הישראלי של השכונה אין ולו גן ציבורי אחד, או מתקן ספורט כלשהו. תדירות פינוי האשפה נמוכה, וזאת למרות תוספת תקציב משמעותית שהעירייה העמידה לאחרונה לטובת סעיף זה. בכפר עקב אין אפילו לשכת רווחה, והסדרי הראייה של הורים גרושים עם ילדיהם מתקיימים במחסום בסיוע עובדי המנהל הקהילתי.

 

50 שנה ללא תוצאות

אפילו אמבולנס קבוע למקרי חירום אין בכפר עקב. אסמר מתאר שגרה שבה אמבולנסים מהצד הפלשתיני של כפר עקב שבתחומי הרשות הפלשתינית, מסיעים מקרי חירום למחסום קלנדיה. שם, מסיעים אותם אמבולנסים ישראליים לבתי חולים בירושלים שבתוך הגדר. 

שר הביטחון לשעבר משה ארנס, שהלך לעולמו לפני כשלושה שבועות, התוודע למצב הקשה השורר בכפר עקב ובמחנה הפליטים שועפט באמצעות בתו, האדריכלית עליזה ארנס, כיום חברת סיעת התעוררות במועצת עיריית ירושלים. ארנס הובילה בשנים האחרונות ניסיון אזרחי של פעילי ציבור בעלי השקפות שונות, לקדם השקעות ממשלתיות ועירוניות בשירותים ובתשתיות בשכונות מזרח ירושלים.

אחת השיחות האחרונות שלי עם משה ארנס, על מצב השכונות הירושלמיות שמעבר לגדר, התנהלה על רקע רצח באהא נאבטא, עובד סוציאלי בן 29 שהקדיש את זמנו לניסיונות לשיפור המציאות במחנה הפליטים שועפט. ארנס מתח בשיחה הזאת ביקורת חריפה, על ההתנהלות הממשלתית באזורים הללו לאורך כיובל שנים, ואמר ש"היו לממשלה ולעירייה ולמשטרה 50 שנה לשקם את האזורים הללו, להפוך אותם למקום שניתן לחיות בו, לכונן שם מערכות של משפט וחוק וסדר, ליצור שירותים עירוניים סבירים, אבל דבר כמעט לא נעשה".

אסמר, שהדו"ח שלו מתפרסם כבר בשנה ה־52 לריבונות הישראלית במזרח ירושלים, מציין אמנם שהמצב במחנה הפליטים שועפט ופרבריו הסמוכים קשה פי כמה, ולמרות זאת - הוא מגדיר את מה שמתחולל בכפר עקב כג'ונגל. "כל הטיפול הישראלי שם הוא ברמת ה'מייק־אפ' - איפור שטחי לפצעים עמוקים", הוא אומר. 

בדו"ח שלו הוא מציין שגידול האוכלוסייה העצום בכפר עקב ממתן את גידול האוכלוסייה בשטחי מזרח ירושלים שבתוך הגדר. הוא לא מתעכב, עם זאת, על העובדה שהיחס האמיתי בין יהודים לבין ערבים בתחום המוניציפלי של העיר (כולל השכונות שמעבר לגדר) הוא יותר מ־41% ערבים לעומת פחות מ־59% יהודים, ושגם הנתון הזה, שרחוק מהנתון הרשמי (38:62), הוא תוצר של כל מה שמתרחש ב"שכונות שבשום מקום". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו