ב-25 באוקטובר 1898 עגנה במפרץ חיפה אוניה מפוארת, שכמותה לא נראו באזור זה באותם ימים. היאכטה "הוהנצולרן" הביאה על סיפונה את הזוג הקיסרי הגרמני, וילהלם השני ורעייתו אוגוסטה ויקטוריה, לביקור רשמי בארץ הקודש, ששינה את פניה ועמד להעניק דחיפה משמעותית ביותר לתנועה הציונית שהייתה בתחילת דרכה.
הביקור תרם גם להרחבתה של הנוכחות הגרמנית בארץ ישראל, בתקופה שבה המעצמות האירופיות התחרו ביניהן על העמקת מעורבותן בשטחי האימפריה העות'מאנית הגוססת ברחבי המזה"ת. במלאות 120 שנה לביקור ההיסטורי ההוא, כמו גם 150 שנה להגעתם של המתיישבים הגרמנים הראשונים מ"אגודת הטמפלרים" לא"י – שמושבותיהם פזורות ברחבי ישראל, מוצגת בימים אלו בטירתה הקסומה של משפחת הוהנצולרן בעיירה הכינגן בדרום גרמניה תערוכה על הקשר בין המשפחה הקיסרית וארץ הקודש, מאחוריה עומדים שני אקדמאים ישראלים – ד"ר אייל אייזלר וד"ר נורית כרמל. בתערוכה מוצגים לראשונה אביזרים ומסמכים אישיים של משפחת הוהנצולרן, שנתנה לשני החוקרים הישראלים לראשונה וללא הגבלה גישה חופשית לארכיונה הפרטי.
"הביקור של הקיסר הגרמני שינה את פניה של א"י", קובע איל אייזלר, מרצה בחוג להיסטוריה ותיאולוגיה באוניברסיטת לודוויגסבורג, ומתמחה בנושא הפעילות הנוצרית בא"י במאות ה-19 וה-20. "ראשית, מבחינה תקשורתית: זו היתה הפעם הראשונה שא"י עשתה כותרות ראשיות בכל התקשורת העולמית. האנגלים, הצרפתים והרוסים כתבו, שמסע הקיסר נועד לתור את א"י כהכנה להשתלטות גרמנית עליה, אחרי שהאימפריה העות'מאנית תתפרק".
"מחקר שערכתי עם ההיסטוריון אלכס כרמל ז"ל הוכיח שהמסע היה פרטי, דתי ובכלל לא נועד לצרכי הפוליטיקה הגרמנית בא"י. הקיסר הגיע לחנוך את 'כנסיית הגואל' בירושלים, שאח סבו, מלך פרוסיה פרידריך וילהלם הרביעי רצה שתיבנה בירושלים. הקיסר ראה את הביקור כמסע צליינות. הוא רצה לראות את המקומות הקדושים בא"י. לכן, לכל אורך הביקור הוא לן באוהלים ולא במלונות. זה לא היה מסע תענוגות. הוא ורעייתו ניצלו כל הזדמנות לבקר את מוסדות הדת, בתי הספר והמושבות הגרמניים בארץ. היה חשוב להם להראות שהם מתעניינים במה שהגרמנים עושים בא"י".
גם נוכחותה של רעיית הקיסר, אוגוסטה ויקטוריה, מצביעה על אופי אישי דתי. במהלך הביקור רכש הקיסר אדמות באזור ירושלים וקיבל אדמות נוספות כמתנה מהמושל הטורקי, שעל חלקן הוחל כמה שנים לאחר מכן בהקמת "כנסיית אוגוסטה ויקטוריה" על הר הזיתים.
דחיפה למודרניזציה בא"י
חשיבות ביקור הקיסר באה גם לידי ביטוי בחפיצים המיוחדים, שיצאו לכבוד האירוע. כשהמלכה ויקטוריה ציינה שנה לפני כן יובל לשלטונה - הודפסו 40 גלויות חגיגיות. לרגל ביקור הקיסר בא"י הוציאו 350 גלויות, צבעוניות, שנשלחו לכל העולם.
"עשרות בתי דפוס עסקו בהדפסת הגלויות הללו", מציין אייזלר, "יצא משחק ילדים, 'מסע הקיסר', עשרה ספרים על המסע לילדים ולנוער ועוד כ-90 ספרים למבוגרים. המסע הזה השפיע מאוד על האוכלוסיה בגרמניה. חברת 'תומאס קוק', שהכינה את מסלול המסע, החלה אח"כ למכור מסעות תיירות בעקבות הקיסר. הודות לגישה שניתנה לנו לארכיון הוהנצולרן אנחנו מראים בתערוכה לראשונה פריטים שלא הוצגו בפומבי מעולם – יומן המסע האישי של הקיסר, גלויות שלא היו לנו, קסת דיו של הקיסר מעץ זית, צילומים של צלם החצר בהם מדגמן הקיסר את החליפות שנתפרו לו במיוחד למסע. הקיסר ניסה אותן, הצטלם איתן ועל אלו שנראו לו טוב בצילומים חתם אישית לצורך הכללתן במלתחה שלו לנסיעה".
"המסע הזה העניק דחיפה אדירה למודרניזציה בא"י", מוסיף אייזלר, "הקיסר היה הראשון שפעל בנושא החינוך והסיעוד המודרניים, וייסד את הספרייה המדעית הראשונה בקונסוליה הגרמנית בירושלים. מזח הקיסר בחיפה נבנה ע"י האחים ביילהרץ מהמושבה הטמפלרית בעיר, נסללו כבישים מחיפה ליפו ומיפו לירושלים, נבנו גשרים - גשר מוסררה, גשר התנינים. ניקו את ירושלים".
"מעבר לכך זה היה ביקור חשוב מאוד עבור התנועה הציונית. אמנם לא יצא מזה הרבה, מאחר שהקיסר שמע בקונסטנטינופול (איסטנבול) מפי הסולטן הטורקי, שהוא לא יסכים לתת ליהודים חלק מא"י. אבל, הקיסר פגש מספר פעמים את הרצל: בקונסטנטינופול, אחר כך במקווה ישראל בדרך לירושלים ובסוף הקיסר נפגש בירושלים עם חברי המשלחת הציונית, שבה היה גם הרצל. הקיסר, כאמור, ידע שהסולטן אינו מעוניין לתת חלק מא"י לפרויקט הציוני. לכן, לאחר הביקור המפעל הציוני לא התבסס יותר על ניסיון לגייס את עזרת גרמניה, אלא על עזרת בריטניה לייסוד מדינה יהודית. אבל, וילהלם השני היה היחיד מכל המונרכים האירופים, שנפגש עם משלחת ציונית. בגלל המסע הזה הרעיון הציוני הופץ ברחבי העולם. כל העיתונים כתבו שהוא נפגש עם הרצל. זה הפך להיות ברור מאליו, שמתישהו תהיה מדינה יהודית בגלל התמיכה הגרמנית".
האצולה הגרמנית חיה ובועטת
"הרצל היה מודע לחשיבות הצילום עם הקיסר", מציינת נורית כרמל, מומחית לתקשורת ולתרבות חזותית מהמכללה האקדמית עמק יזרעאל, העוסקת בתפיסה הויזואלית של א"י ע"י זרים במאה ה-19, ובתו של אלכס כרמל חלוץ המחקר על הנוכחות הגרמנית בא"י. "זו היתה תקופה טובה לפרסום. היתה פריחה של עיתונים ומגזינים, חלקם עם איורים וגם עם צילומים. היו מאות דיווחים על הביקור בעיתונות הצרפתית, האנגלית, האיטלקית".
"כשהקיסר האוסטרי ביקר בא"י שלושים שנה לפני כן לא היתה קיימת תקשורת כה ענפה, וזו שהיתה עסקה בפתיחת תעלת סואץ, שהיתה העילה להגעת פרנץ יוזף למזה"ת, ולא א"י. המודעות לחשיבות ביקור הקיסר הגרמני הביאה את הקהילה היהודית הקטנה בא"י לארגן בכניסה לירושלים שער קבלת פנים יהודי, שהיה הגדול מבין כל השערים האחרים. הרצל, אגב, נתן לקיסר כמתנה אלבום עם צילומים של כל המושבות הציוניות שהיו אז בא"י. עד היום האלבום הזה לא נמצא".
ביקור של הקיסר האוסטרי בא"י ב-1869 גרם, בין היתר, לעגינת ה"הוהנצולרן" במפרץ חיפה, שלא היה אז מפותח. הגרמנים נזכרו בסיפוריו על פרנץ-יוזף, איך הועבר מהאוניה שלו כ"שק תפוחי אדמה" לסירה עלובה, שהוליכה אותו לחוף יפו. הם לא חשבו שמעמד כזה יהלום את הקיסר שלהם. מה גם שמזג האוויר בסוף אוקטובר היה סוער והיאכטה הקיסרית, שהגיעה מקונסטנטינופול, חיפשה מקום עגינה בטוח ושקט. "חיפה, איפה זה בכלל?", כתב הקיסר ביומנו.
וילהלם השני, קיסר גרמניה. צילום: מתוך ויקיפדיה
הטמפלרים בחיפה מיהרו להקים סמוך לחיפה מזח ראשון, שהותאם לצרכיו של הקיסר, שנולד עם מום בזרועו. הקיסר עלה על הר הכרמל, שכמעט ולא היה אז מיושב, והשקיף נלהב על המפרץ היפה. במקום הוקמה אנדרטה לזכר המעמד, ששופצה ב-1982 בנוכחות נכדו של הקיסר.
מי שאפשר את פתיחת הארכיון הקיסרי בפני החוקרים הישראלים היה ראש בית הוהנצולרן הנוכחי, נסיך פרוסיה גיאורג-פרידריך, בן ה-42. בדיוק לפני 100 שנה, בסיומה של מלחמת העולם הראשונה שהוא היה בין יוזמיה, ויתר סב-סבו, הקיסר וילהלם השני על כסאו, ועידן המלוכה בגרמניה בא רשמית אל קיצו.
אך, האצולה הגרמנית עדיין קיימת. אביו של גיאורג-פרידריך, הנסיך לואיס-פרדיננד, נפטר בגיל צעיר בעקבות תאונת אימונים צבאית קשה, שגרמה לקטיעת רגליו. גיאורג פרידריך גדל אצל סבו, נכדו של הקיסר האחרון, שהיה מהמתנגדים לתנועה הנאצית. הנסיך גם אפשר את קיום התערוכה על קשרי משפחתו עם א"י בטירת הוהנצולרן ונכח בפתיחתה לציבור הרחב.
למי צלצלו הפעמונים?
גיאורג-פרידריך הפך לראש בית הוהנצולרן ב-1994 לאחר מותו של סבו. זמן קצר לאחר מכן פנה אליו עיתונאי גרמני בהצעה לנסוע לישראל במטרה להכין סרט תיעודי לציון 100 שנה לביקורו של הקיסר, סב-סבו, בא"י. זו היתה הנסיעה הראשונה של הנסיך לישראל. מאז הוא ביקר בה שם פעמים רבות.
"ב-1997 באתי לארץ הקודש לראשונה ולמדתי לראשונה על הקשר שבין משפחתי למקום", אומר הנסיך ל"ישראל היום". "הפתיע אותי מאוד שאנשים רבים, בעיקר בירושלים, זוכרים את התרומה הרבה של משפחתי. משמח אותי גם, שיש היום בירושלים עוד מוסדות רבים שקשורים לפועלה של משפחתי – בתי-ילדים, כנסיות, בתי-חולים. יש לי גם זיכרון אישי חזק ומיוחד מירושלים, ליתר דיוק מכנסיית אוגוסטיה ויקטוריה, שפתוחה לכולם וכל אחד מוזמן לבקר בה.
ביקרתי שם עם מי שהיתה בעבר חברתי והיום היא אשתי, הנסיכה סופיה, בדיוק בסוף המילניום הקודם. היינו על מגדל הכנסייה ושמענו את הפעמונים מצלצלים. זו היתה חוויה חזקה ביותר. בכנסייה הזו הצעתי לה להתארס וב-2011 כומר גרמני השמיע את שבועת האירוסין בהר הזיתים (החתונה עצמה נערכה בגרמניה; א"ב)".
"השם הוהנצולרן מפלג", מוסיף הנסיך, "יש את אלה שמעריצים את המשפחה, ויש כאלה שמקללים אותה ורואים בה את מקור כל הצרות של גרמניה בהקשר למלחמת העולם הראשונה. בישראל-פלשתינה גיליתי שהשם הוהנצולרן יכול דווקא לחבר. מעודי לא נתקלתי בקבלת פנים כה חמה וחיובית כזו שציפתה לי שם, משני העמים. אז, בביקורי הראשון עוד לא היתה חומה (גדר ההפרדה; א"ב). שני הצדדים היו מלאי הערכה למוסדות הרבים, שגרמניה הקימה בשעתו בארץ הקודש ואשר העניקו שירותים לכולם. החיבור בין ההיסטוריה הפרוסית וארץ הקודש ילד תוכנית לקרן מיוחדת לצעירים. הבאנו יחדיו ישראלים ופלשתינים שהעלו עם גרמנים מחזמר משותף".
"מולדתנו השנייה"
טירת הוהנצלורן משקיפה על מרחבי שוואביה במדינת המחוז הדרומית באדן-וירטמברג. מאזור זה באו בשעתו גם הטמפלרים, שהתיישבו ברחבי א"י. מ-3,000 הגרמנים שחיו שם בתחילת המאה העשרים, 2,500 היו טמפלרים, שלהם, לדבריהם, יש שתי ארצות קדושות – כנען ובאדן-וירטמברג.
כשהעות'מאנים כבשו את א"י עוד לא היו פרוטסטנטים. באופן מסורתי הצרפתים היו מגני הקתולים בארץ הקודש והרוסים מגני האורתודוכסים. ב-1841 יזם מלך פרוסיה, פרידריך-וילהלם הרביעי לבית הוהנצולרן את הקמתה של נציגות אוונגלית ראשונה בירושלים, שהיתה משותפת לכנסייה הפרוסית ולכנסיה האנגלית. ראש הכנסייה הראשון היה רב יהודי שהתנצר וניסה להעביר את היהודים שחיו אז בא"י על דתם. הוא נפטר לאחר שלוש שנים.
חלק חשוב בבניית נוכחות דתית גרמנית בא"י היתה הגעתם של הטמפלרים, חברי "אגודת המקדש", שהאמינו בקירוב שיבתו של ישו והגאולה באמצעות התיישבות ועבודת כפיים קשה בארץ הקודש. הנוכחות הטמפלרית בא"י באה לקיצה במלחמת העולם השנייה. רבים מחברי המושבות הגרמניות הועברו ע"י הבריטים למחנות מעצר באוסטרליה. מיעוטם הוחזרו לגרמניה במסגרת "עסקאות חליפין", שאפשרו את הצלתם של כמה מאות יהודים מהשואה. כמה עשרות מאותם טמפלרים וצאצאיהם הגיעו לפתיחת התערוכה על מסע הקיסר.
ביניהם פגשתי את דיטר ואינגריד לאנגה, אח ואחות שנולדו ביפו, בבית חולים במושבה האמריקנית. דיטר כיום בן 81, אינגריד 79. הם בני דור שלישי לטמפלרים בא"י. אמם, גרטה, נולדה ביפו. האב, הנס, בחיפה. גם סבתם נולדה בחיפה. ב-1942, כשהיו בני 5 ו-3, עזבו את א"י במסגרת עסקת חילופין בין בריטניה לגרמניה הנאצית – טמפלרים תמורת יהודים.
"גרנו במחנה מעצר בעתלית במשך שישה שבועות", מספר דיטר, "לקח לי שנים להבין שתוכנית חילופין זה דבר דו-צדדי. לפני כמה שנים נפגשנו עם היהודים שבאו במקומנו מאירופה. לאחינו הבכור, פטר, שנולד ב-1931, יש זיכרונות מאותם ימים. הוא למד בבית הספר הגרמני בשרונה. הבית של דודתנו הפך ללשכה הראשונה של רה"מ בן גוריון. ביקרנו לעתים תכופות בישראל. בבתי קברות בחיפה ובירושלים טמונים קרובים שלנו".
"ישראל היא המולדת השנייה שלנו", מוסיפה אינגריד. "השורשים שלנו שם. ב-1974 נסענו לשם בפעם הראשונה והתחלנו לטפל בבתי הקברות. מאז אנחנו חוזרים לשם כמעט כל שנה, גם בתקופות של משברים פוליטיים גדולים. מבקרים ומטיילים. קהילת הטמפלרים בגרמניה הולכת וקטנה. שני שליש ממנה חיים באוסטרליה. הם מתמודדים שם גם עם בעיות של הצטמצמות. הצאצאים שלהם אינם גרמנים, לא מדברים גרמנית ומתחתנים עם לא גרמנים".
משפחתם של בריגיטה ומרטין קנהר הגיעה לא"י כבר ב-1884. הסב היה מפרנסי הקהילה הטמפלרית בירושלים ומורה בבית הספר שלה. בסוף מלחמת העולם הראשונה הוא נעצר ע"י הבריטים, לאחר שכבשו את דרום ומרכז הארץ, ונשלח לחלוואן במצרים.
לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, באוגוסט 1939, נשלחו הגברים הצעירים של הקהילה הטמפלרית לגרמניה. ביניהם היה אביהם של בריגיטה ומרטין. אמם נסעה איתו. הילדים נותרו מאחור. בעסקת החילופין הראשונה, בדצמבר 1941, נשלחו הילדים לגרמניה. למרטין זיכרונות ברורים מאותם ימים.
"עברנו מקיצוניות לקיצוניות", הוא מספר, "הילדות שלי הייתה מאוד יפה ונעימה, בארץ מלאת שמש. בגרמניה שרר מצב מלחמה ודברים רבים היו אסורים". "עם פרוץ המלחמה", מספרת בריגיטה, "הועברנו לבית היתומים הסורי בירושלים. שהינו שם שלושה-ארבעה חודשים. אח"כ הועברנו לגור בשרונה, שנהפכה למעין מחנה מעצר. חלק מהקרובים שלנו נשלחו לאוסטרליה.
"רופא השיניים שלנו בשרונה היה יהודי מברלין. מי שלא בכה בטיפול קיבל ממנו סוכריה. היתה גדר תיל סביב לשרונה. אי אפשר היה כמעט לצאת החוצה. הערבים עבדו את השדות שלנו. מדי פעם בעלי השדות קיבלו היתר לצאת תחת שמירה ולתת להם הוראות. ב-1974 באנו לישראל לביקור ראשון במולדת הישנה. היה מאוד מרגש. אחרי מלחמת העולם ראיתי את הצילומים ממחנות הריכוז. שאלתי את המבוגרים, למה עשו זאת. איש לא ענה לי. רציתי לשבור את קשר השתיקה הזה. התחלתי לחקור את גורלם של היהודים מהעיירה קירכהיים, בה אנו גרים. היתה שם קהילה קטנה. אנשים טובים, סוחרים. היום אני מרצה בבתי ספר על הנושא. אם היטלר לא עולה היה לשלטון, צאצאיהם היו חיים היום בגרמניה ואנחנו בישראל".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו