כשהיה בן 3 וחצי, התעורר ניב פורת בבוקר כשפלג גופו השמאלי משותק. הילד החייכן והשמח התקשה פתאום ללכת, ידו השמאלית לא תפקדה ופניו התעוותו. הוריו המודאגים הבהילו אותו מייד לבית חולים, שם נשללה האפשרות שמדובר בגידול ממאיר. בשל גילו הרך, התקשו רופאיו להאמין שפורת סובל ממצב רפואי נדיר ביותר, שתוקף שישה ילדים בלבד מכל 100 אלף: הוא עבר אירוע מוחי.
"על אדם מבוגר אומרים שבטח היה לו קריש דם, אבל בגיל 3 וחצי אין כמעט מקרים של אירוע מוחי", מסביר פורת, כיום בחור נאה ואתלטי בן 22. "אבא שלי זוכר שבבית החולים הביאו מומחים לבדוק אותי, התייעצו עם רופאים בארה"ב ובקנדה, ועשו עלי סימפוזיונים. בסופו של דבר קיבלתי אספירין לדילול הדם, אבל השיתוק נשאר".
איך זה השפיע על חיי היומיום שלך כילד?
"אמא שלי מספרת שלפני האירוע הייתי מאושר ופעלתן, אבל אחריו נהייתי יותר עצוב. היתה לי תופעה כזאת, שהייתי בוכה פתאום בלי סיבה. בבית הספר לא היו לי חברים, והעדפתי להיות לבד. בשיעורי חינוך גופני לא יכולתי להשתתף במשחקי כדור או ריצות".
למזלו, בשל גילו הצעיר הצליח אט אט גופו לשחזר רבות מהפונקציות הפיזיות ששותקו. "עשיתי המון פיזיותרפיה, כדי להכריח את הגוף לבצע את הפעולות שהוא איבד, לקשור את זה מחדש".
הוריו של פורת - עופר, אדריכל במקצועו, ונתנה, עקרת בית מאז הפגיעה שלו - חיפשו פעילות ספורטיבית נוספת שתאפשר לבנם לשפר את יכולותיו ולזרז את השיקום. דרך מטפלת בפיזיותרפיה, מטפסת בעצמה, התוודע פורת, אז בן 11, לתחום שאליו התמכר לחלוטין ושבו יהפוך ברבות הימים לאלוף העולם לגילו בקטגוריית הנכים - טיפוס הבולדרינג. "מצאתי סוג של ריפוי בעיסוק", הוא מחייך.
מכל תחומי הספורט שיכולת לבחור, בחרת דווקא במפרך ביותר?
"אני מרגיש שאני מחובר לטיפוס. הייתי רואה הרבה מטפסים בסרטים ובטלוויזיה, וזה נתן לי השראה. רציתי להיות כמוהם. אני אוהב את האתגר והקושי הפיזיים. פתאום מצאתי משהו שאני אוהב לעשות, משהו שאני אוהב להתאמן בו. כל אתגר נותן לי עוד מוטיבציה להתאמן ולהשתפר.
"בשנים הראשונות שטיפסתי עברתי נפילה אחת בטיפוס 'הובלה', שהיתה מסוכנת. נפלתי שלושה מטרים עם הראש למטה, עד למרחק של 20 ס"מ מהרצפה. למרבה המזל הקיר היה קצת בשיפוע, אז לא נחבטתי בו בראש. הנפילה השפיעה עלי, גם מנטלית, אבל המשכתי.
"אני זוכר את הטיפוס הראשון שלי. הצלחתי לטפס עד סוף הקיר, שהיה ברמה קלה למתחילים. טיפסתי את כל האחיזות, וההצלחה היתה זיכרון טוב שנשאר".
הטיפוס עזר לך להשתקם מוטורית? בנה לך את הביטחון העצמי?
"הטיפוס דורש הפעלה של כל הגפיים, ויש מסלולים עם רמות קושי שונות. עם הזמן הרגשתי שבמסלולים הקשים יותר כיף לי. אהבתי את האתגר הפיזי שבטיפוס. ככל שהשתפרתי בטיפוס - ככה השתפרה היכולת המוטורית.
"כל פעילות גופנית בונה ביטחון עצמי. הטיפוס נתן לי ערך מוסף של דרך חיים, מעבר לספורט: האימונים, התחרויות, ייצוג ישראל בחו"ל, הטבע, הטיולים. כל התהליך של הטיפוס גורם לי להרגיש שלם יותר".
* * *
הוא גר בקריית טבעון, אבל מתאמן כמעט כל יום במרכז האימונים בקריית אונו, מרחק שלוש שעות נסיעה באוטובוס לכל כיוון, כולל פקקים ("בנסיעות אני אוהב לראות סרטי טיפוס ביוטיוב, זה נותן לי השראה"). ואף שהוא לא נכה צה"ל, פורת מתאמן בקיר "אילת" בקריית אונו, לצידם של חברי נבחרת הטיפוס של בית הלוחם בתל אביב, בהדרכת המאמנת רותם יעקבס.
"יום אימונים רגיל שלי כולל לפחות שש שעות על הקיר, שלוש שעות בבוקר ושלוש בערב. האימונים לצד הנבחרת של בית הלוחם בקריית אונו מתקיימים בין פעם אחת לשלוש פעמים בשבוע, תלוי בעונה, והם משפיעים, כמובן, גם על האימונים שאני עושה לבד".
כשהוא לא נוסע למרכז, מתאמן פורת על קיר שבנה בביתו בשיתוף עם אביו, עופר. עלות הקיר, באורך שלושה מטרים ובשיפוע שלילי של 45 מעלות, היתה כ־12 אלף שקלים.
"יש לי עוד מתקנים בבית שמיועדים לטיפוס. הקיר הזה מאוד טוב לי לאימונים ספציפיים ולסבולת. היתרון הגדול הוא שאני יכול לבנות לעצמי מסלולים וצעדים בדרך שמתאימה לי, וככה לשפר את הצד השמאלי שלי בצורה יותר מדויקת. אני מרגיש שהיכולת שלי משתפרת ביד שמאל ובכלל".
"העדפתי להיות לבד". ניב בילדותו
דיבורו נותר אמנם איטי ומהוסס מעט ("יש לי בעיית גמגום, אבל זה לא מתוך ביישנות, אלא כמובן מהאירוע המוחי"), אבל ניסוחיו רהוטים, ישירים ומשדרים ביטחון עצמי רב. כמכור לתחום, כל שעה פנויה שלו מתנקזת לטיפוס. אפילו בלילה הוא חולם, לדבריו, על אתרים מתאימים להסתער עליהם בידיים חשופות. "הרבה פעמים אני רואה מקומות שאני רוצה לטפס בהם, ואני ממש חולם שאני שם, מטפס".
את ארוחותיו הוא מכין בעצמו. "בבוקר אני אוכל שיבולת שועל עם גרנולה, אגוזים ופירות. לצהריים אני מכין עוף עם אורז, ספגטי או קוסקוס, וירקות. ארוחת ערב זה ביצים, קוטג' וירקות. ככה אני אוכל בדרך כלל כל יום".
אלכוהול אתה שותה?
"לא".
ומתי אתה מספיק לנוח?
"פעם בחודש אני לוקח יום או יומיים מנוחה".
* * *
לפני שלושה חודשים, כמעט 18 שנה אחרי האירוע ששינה את מסלול חייו, התייצב פורת בגאווה מול מצלמות הטלוויזיה. הפעם הציג גוף שרירי מעורר קנאה והסתער על מסלול המוקדמות המפרך בתוכנית האקסטרים "נינג'ה ישראל". למרות המגבלות הפיזיות, שצילן עדיין מרחף מעל תנועותיו, הוא זינק מעל בריכות המים, ניתר בין לוחות וחבלים, ונכנע בגבורה רק לאתגר הסטפר האימתני, שהדיח מהתוכנית מתמודדים בריאים ממנו.
כשנפלת למים היית מאוכזב, אבל ראו גם שחייכת בהקלה. חשבת שתגיע יותר רחוק?
"חשבתי שיש לי סיכוי טוב, אבל גם ידעתי שיכולים להיות מסלולים שדורשים יותר עבודת רגליים, שבזה אני פחות טוב עדיין, בגלל הפגיעה. היה לי אתגר, ללא ספק. אני חושב שלא יכולתי לעשות יותר טוב באותו יום".
כמו בכל ריאליטי, ניסו להכניס אותך למשבצת הסיפור המרגש. גם המנחים נתנו לך המון סימפתיה.
"הייתי מודע לזה, ידעתי שהסיפור שלי כנראה ייגע בהרבה אנשים. מבחינה אישית התאכזבתי שלא הצלחתי להגיע יותר רחוק. באופי שלי אני לא טיפוס רגשני. אני מקווה שבפעם הבאה אצליח יותר.
"אחרי השידור קיבלתי מלא תגובות ומחמאות מהמון אנשים. קיבלתי הרבה הצעות חברות בפייסבוק, הגעתי למכסת החברים המותרת שם. היה כיף לשמוע שכל כך הרבה אנשים אהבו את זה".
ניכר שאין לך שום בעיה לחשוף ולדבר על המגבלות שלך.
"לא, זה כנראה האופי שלי. אנשים עם מגבלה גופנית אמרו לי שההשתתפות שלי בתוכנית נתנה להם מוטיבציה ללכת בדרך שלהם. לא עשיתי את זה בכוונה, אבל אם זה עוזר לאחרים וזה נותן להם השראה - אני שמח".
* * *
שש דקות התהילה בפריים טיים הביאו לפורת הכרה רבה יותר מאשר כל ההישגים, התארים והמדליות שגרף לאורך הקריירה הארוכה שלו בטיפוס. לפני שנתיים אפילו עמד בראש הפודיום כאלוף העולם לגילו בקטגוריית הנכים, הביא גאווה גדולה למדינה - אבל לא זכה לסיקור תקשורתי. כמעט התעלמות מוחלטת.
"התקשורת לא פנתה אלי אף פעם לגבי הזכיות. שום דבר. ניסינו איכשהו להפיץ את זה, אבל אף אחד לא התעניין. אף אחד לא ממש רצה לעשות עם זה משהו מעבר", הוא נאנח.
זה מוזר, בהתחשב בזה שאתה מייצג בהישגים שלך, בעצם, גם את המדינה.
"כן, אני מסכים. זה קשה, אבל קודם כל אני עושה את זה בשביל עצמי. זה שאף אחד לא פונה? אין לי כל כך מה לעשות עם זה. אולי קטגוריות הנכים לא מקבלות זרקור כמו התחרויות הרגילות".
בחודש שעבר קיבל תעודת הצטיינות לשנת 2018 ממועדון המטפסים הישראלי, על ההישג האחרון שלו: מקום שני באליפות העולם לנכים, שהתקיימה לפני כשלושה חודשים באוסטריה. אותה תחרות שבה זכה במקום הראשון שנה אחת קודם לכן.
על התחרות השנה העיבה תקרית דיפלומטית מביכה, שבה היה מעורב פורת שלא מרצונו, וכתוצאה מכך, בניגוד לשנים הקודמות, זכתה התחרות לסיקור תקשורתי.
הכל התחיל כשהמתמודד האיראני בן ה־38, בחנם חלג׳י, תושב טהרן, קטף את המקום הראשון, והיה צפוי לחלוק עם פורת את הפודיום בטקס הענקת המדליות. ראשי הנבחרת האיראנית, שהבינו את משמעות הצילום המשותף, סירבו לאפשר לחלג'י לעמוד לצד סגנו הישראלי. המחלוקת הלא ספורטיבית הביאה לעיכוב גדול בחלוקת המדליות לזוכים.
גם לאחר שהובהר לראשי הנבחרת האיראנית שהמשך סירובם יביא לפסילה בתחרות, חלג'י בחר שלא לעלות לפודיום. הטקס נערך בסופו של דבר למחרת, כשמטפס הודי תופס את המקום השלישי, פורת לצידו במקום השני, ובראש הפודיום נותר חלל ריק.
"לא ציפיתי למשהו כזה", משחזר פורת. "ידעתי, כמובן, שיש מתח בין המדינות, אבל האמת היא שלא חשבתי שיש סיכוי שזה יקרה. זה לא ספורטיבי".
נפגעת מהתקרית?
"לא באופן אישי. יש מתח בין המדינות, ואני מייצג את ישראל, לא את עצמי אישית".
יצא לך לדבר עם האיראני מחוץ לתחרות?
"כן. לפני התחרות איחלנו הצלחה זה לזה. לא שיחה ארוכה, אבל בהצלחה בטיפוס. גם אמא שלי באה לדבר איתו, באמצעות מתורגמן, כדי לברך אותו על הזכייה. המתורגמן התעניין מאיפה היא, וכשענתה שמישראל, חלג'י ברח מהמקום".
הוא נענש על התקרית הזאת?
"רצו לפסול אותו, אבל בסוף הוא קיבל את המדליה. לפי מה שהבנתי, באליפות הבאה הוא לא יוכל להשתתף. יכול להיות שיהיו השלכות נוספות לתקרית הזאת".
* * *
ענף הטיפוס פעיל בארץ יותר מארבעה עשורים, והוא מנפק מתחת לרדאר אתלטים ישראלים לצמרת הדירוג העולמי. אלכס חזנוב, למשל, שהשתתף גם הוא ב"נינג'ה ישראל" וסיים במקום השני, זכה במאי האחרון בגביע העולם לבוגרים בתחרות שנערכה בסין.
באולימפיאדת טוקיו 2020 ייכלל לראשונה הטיפוס בחמשת ענפי הספורט האולימפיים החדשים (לצד בייסבול, קראטה, סקייטבורד וגלישה). מועדון המטפסים הישראלי מתרגש לקראת ציון הדרך החשוב.
ולמרות הכל, פורת ושאר חבריו העוסקים בתחום, נכים ובריאים כאחד, נאבקים מדי יום בקשיי מימון ונאלצים לרוב לשלם מכיסם על ציוד, נסיעות ולינה בתחרויות.
באליפות העולם באוסטריה. "התקשורת לא פנתה אלי אף פעם לגבי הזכיות הקודמות" // צילום: אי.פי.אי
על פי הערכות מומחים לספורט נכים, אימון מקצועי בתחום הטיפוס עולה 100-80 אלף שקלים בשנה לכל ספורטאי. מלבד האימונים עצמם - ובמקרה של ניב גם נסיעות רבות בתחבורה ציבורית - מדובר בתוספי תזונה, אבקת מגנזיום לשיפור האחיזה בזמן הטיפוס, נעלי טיפוס וביגוד מתאים, חברות במועדון, אגרת רישיון שנתית, רישום לתחרויות בחו"ל ועוד. השתתפות בתחרות בינלאומית בודדת עולה למשפחת פורת כ־20 אלף שקלים, ושום זכייה לא תחזיר להם את ההשקעה.
"בארץ, ענפי ספורט מתוקצבים רק עבור ספורט הישגי, לפי מספר הספורטאים הפעילים על פי חוק ועל פי הישגים", מסבירה שלי פרידמן, חברת הוועד המנהל ואחראית על תחום הספורט ההישגי של מועדון המטפסים הישראלי, שהוא האיגוד הרשמי המייצג את ענף הטיפוס בארץ. "במהלך השנה האחרונה הוקמה מחדש נבחרת ישראל בטיפוס ספורטיבי, וניב פורת הוא אחד מחבריה, בקטגוריית הנכים. המטרה היא לספק מעטפת ותמיכה לספורטאי העילית שמתחרים בתחרויות בינלאומיות.
"האפשרות הכי טובה של ניב להשיג מימון היא בצורה פרטית, מספונסר אישי. כדי להמשיך להתקדם צריך תקציב משמעותי שמיועד לציוד, לאימונים, לטיסות ולהשתתפות בתחרויות בארץ ובחו"ל".
אנחנו מדברים על ספורטאי שהיה אלוף עולם וכעת הוא סגן האלוף.
"זו בהחלט בעיה גדולה מאוד. קטגוריות הנכים מקבלות פחות חשיפה באופן כללי, בגלל מספר המשתתפים. אנחנו עוזרים ככל יכולתנו, אבל אין לנו כסף למלגות. הלוואי שבשנה הבאה יהיה לנו כסף לחלק לספורטאים על הישגים".
מיותר לציין שאי אפשר להתפרנס מענף הספורט הזה בארץ.
"קשה להתפרנס מכל ספורט בארץ. כל מטפס עובד בעוד עבודה, והחיילים נתמכים על ידי ההורים. הסטודנטים קורעים את התחת. מצבם טוב אם הם עובדים בדברים שקשורים לטיפוס, כמו נניח בניית מסלולים או הדרכות באחד הקירות.
"הגופים הלאומיים שעובדים איתנו, דוגמת התאחדות אילת והוועד האולימפי, תומכים בנו לאורך כל הדרך ברמה הארגונית והמקצועית, במיוחד בשנה האחרונה. הם מספקים לנו תמיכה תקציבית שהיא כרגע מינימלית, אבל אנחנו מקווים שבשנה הבאה היא תגדל משמעותית".
אביו של פורת, עופר, מסביר שנעלי הטיפוס שבהן בנו משתמש עולות אלפי שקלים בשנה, והן סובלות מבלאי מאוד גבוה. "ניב חייב להשתמש בציוד הספורט הכי טוב שיש. ארבע פעמים הוא השתתף בתחרויות בחו"ל, שלוש פעמים זכה במקום הראשון ופעם אחת במקום השני. הוא יכול להגיע לפודיום כל שנה, עד שלא נוכל לעמוד בזה כלכלית.
"ראינו איזו עזרה מקבלות נבחרות אחרות, כמו צרפת או גרמניה. אפילו הספורטאים ממדינות יותר קטנות, כמו אוסטריה וניו זילנד, מקבלים המון סיוע. פה אנחנו מממנים הכל בעצמנו, וזה נטל כבד. אנחנו גם חייבים ללוות אותו בכל טיסה, כמובן. המצחיק הוא שבאחת התחרויות הגרמנים באו אלינו למלון לראות מה ניב אוכל, כמו איזה גורו. אתה מבין? הם באו לראות אותו, רצו לראות איך הוא כזה חזק".
באילו דרכים ניסיתם למצוא מימון לניב?
"ניסינו דרך משרד הביטחון, דרך המאמנות. פנינו למשרד התרבות והספורט ולהתאחדות הספורט לנכים, נפגשנו איתם - אולי בעתיד ייצא מזה משהו. פנינו גם לכמה חברות פרטיות, היה משא ומתן שלא צלח והאחרים לא הגיבו.
"בישראל השוק מאוד קטן, אז גם בהסכם ספונסרים אתה מקבל משהו לא מאוד משמעותי. לדעתי, הכתובת הכי טבעית היא שהמדינה תסייע לניב. אם הוא ימשיך ככה, הוא ימשיך להביא כבוד לישראל כמעט כל שנה. הוא רק צריך דחיפה".
מה יקרה כשלא תוכלו עוד לממן את הטיסות, האימונים והתחרויות?
"זה מצב שאני לא רוצה לחשוב עליו אפילו. זה יהיה רע מאוד. במשך שנים ניב התאמן, אבל לא היתה לו מסגרת תחרותית להשתתף בה. ברגע שהתחרה בפעם הראשונה וראה איפה הוא עומד ביחס לאחרים - זה שינה אצלו הכל".
* * *
כל המומחים בענף מסכימים שהעיסוק בטיפוס ב"נינג'ה ישראל" שינה באופן יסודי את ההתייחסות הציבורית לספורט הזה, שנחשב בעבר אזוטרי.
"ה'נינג'ה' הביאה לסיקור מטורף של הענף כולו", מסבירה פרידמן. "כל הזמן פונים אלינו בעניין כתבות על הספורטאים שהופיעו בתוכנית. אז נכון שבדרך כלל לא ממש מסקרים את ההישגים הרגילים בתחום, כי זה פחות מעניין אותם, אבל הענף כולו נמצא בטירוף. קירות הטיפוס מפוצצים, ויש היום רשימות המתנה לכל קיר בארץ - בחוגים מקטנטנים ועד למבוגרים. מה שהריאליטי עשה עבורנו בעשר דקות לא הצלחנו לעשות הרבה שנים".
עופר: "הנינג'ה היא בעצם ההוכחה שיש לספורט הזה בעיה של חשיפה. אם לפני שנתיים ניב חזר עם מדליית זהב וזה בקושי פורסם, עכשיו ישבנו איתו בבית קפה בקריות, וילדים הצמידו את הראש לחלון כדי להסתכל עליו, כמו על כוכב. במקרה שלו זה דווקא במובן החיובי".
האם זה לא קצת אבסורד שצריך תוכנית טלוויזיה כדי להזיז משהו בנושא?
"זה באמת אבסורד. הנינג'ה נתנה חשיפה אישית לאנשים שלא היו מקבלים אותה בדרך אחרת, ולספורט עצמו, שהוא מרתק. הנינג'ה נותנת מעין סימולציה של הספורט הזה, כי אם נפלת - נפלת, זה אכזרי מאוד ואין מקצה שני. ככה זה במציאות. הנינג'ה עשתה לספורט הזה שירות אדיר".
לדברי עופר, היתרון היחסי הגדול ביותר של בנו טמון בחוסן המנטלי שלו. "כשהוא נמצא שם למעלה, במאני טיים, בנקודה שעל כל טעות קטנה הוא נופל, הוא מצליח להישאר מנותק, שקט, שקול. אין לו שום לחץ. הקיר בתחרויות בנוי ככה שאי אפשר להגיע עד הסוף, וככה המארגנים יכולים לדרג את המתמודדים לפי דרגת קושי. יש הרבה מקרים שניב מגיע עד למעלה, למרות שזה לא אמור לקרות בכלל".
ניב, איפה היית רוצה לראות את עצמך בעוד עשר שנים?
"הייתי רוצה שתהיה לי היכולת להשתתף בעוד תחרויות בחו"ל ולייצג עוד את ישראל. היום אני יכול לנסוע לתחרות בינלאומית אחת בשנה, אין לי יכולת לצאת ליותר, כי אין לי תמיכה. זה מה שההורים שלי יכולים לעשות בשבילי, נכון לעכשיו.
"חוץ מזה, אני חולם לטפס בהרבה מקומות בעולם, וגם להתאמן יותר בטבע, על סלעים וצוקים".
יש לך שאיפות במשחקים הפראלימפיים, אם וכאשר?
"ברור, זה החלום".
ההצלחה שלך יכולה לשמש השראה לילדים שחווים כעת את הקשיים שאתה עברת.
"כן, והמסר שלי הוא שיאמינו בעצמם, שיעברו את המשבר, שיתחזקו מזה, שיידעו לחשוב בצורה חיובית. הם צריכים למצוא דברים שהם נהנים מהם, ולהתמיד".
תן להם טיפ של אלופי עולם.
"צריך ליהנות מזה, אחר כך הכל שאלה של אימון. כשאתה נהנה זה עוזר לך להשקיע כמה שצריך".
אגב, בטלוויזיה שאלו אותך אם יש לך חברה, וענית בביישנות שהיית רוצה.
"נכון. אני מחפש חברה לחיים. בחורה עם אופי טוב, שתיראה טוב. פנו אלי הרבה בנות בפייסבוק ובאינסטגרם. יצאתי לדייטים, אבל לא יצאה מזה בת זוג".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו