בית לחם, עיר מוסלמית

מנת פלאפל עולה בבית לחם חמישה עד עשרה שקלים. גם חדרי המלון שם זולים משמעותית מאלה שבירושלים השכנה: רק 25 דולר ללילה. אפילו תעשיית מוצרי חג המולד שומרת על רמת מחירים נמוכה בזכות יבוא מהמזרח הרחוק. רבים מהמפתחות, חרוזי התפילה, עבודות הצדף או עבודות עץ הזית המגולף, שנמכרים כאן תמורת 15-10 שקלים ליחידה, הם מתוצרת סין, אבל לתיירים זה לא אכפת. הם באים בהמוניהם. בשנים האחרונות חווה בית לחם על 32 אלף תושביה רנסנס כלכלי, בעיקר בזכות "בום" תיירותי גדול.

העיר שבשנות האינתיפאדה השנייה ייצאה לירושלים סידרה של פיגועים קשים, שבהם נהרגו עשרות בני אדם ומאות נפצעו, שקטה עכשיו. בבית לחם, שבשבוע הבא תציין את יום הולדתו של ישו, ביקרו ב-2009 מיליון תיירים, וב-2011 קפץ מספרם למיליון וחצי (כשלושה רבעים מכלל התיירות בכל שטחי הרשות הפלשתינית). השנה אולי יירשם שיא חדש.

בעיר נפתחו בתי מלון רבים. המפואר שבהם הוא מלון אינטרקונטיננטל, המשקיף על קבר רחל מצידה הישראלי של הגדר. במימון ממשלת צרפת הוקם בדרום-מזרח בית לחם אזור תעשייה גדול, ובאזור בריכות שלמה, שאותו עדיין פוקדות קבוצות של מטיילים ישראלים, נחנך מרכז קונגרסים חדש. רק לאחרונה - למורת רוחה של ישראל - הכיר אונסק"ו בכנסיית המולד כאתר מורשת עולמי, אתר המורשת הראשון בתחומי הרשות הפלשתינית.

אבל למרות כל זאת, בית לחם של יום יום היא עיר מוסלמית. הנוצרים, שפעם היו כאן הרוב, ממשיכים לעזוב את "העיר שבה נולד ישו", אם כי בקצב נמוך יותר. העירייה אומרת ש-40 אחוזים מהתושבים עדיין נוצרים, אבל נתונים לא רשמיים מלמדים שהמספר נמוך יותר.

ד"ר אמנון רמון, מהחוג למדע הדתות באוניברסיטה העברית, שהוציא לפני חודשים אחדים את ספרו "נצרות ונוצרים במדינת היהודים" (הוצאת מכון ירושלים לחקר ישראל ומרכז ירושלים ליחסי יהודים ונוצרים) מציין שכבר לפני 17 שנים (ב-1995) עמד שיעור הנוצרים בבית לחם על 35 אחוזים. גורמים אחרים מעריכים את שיעור הנוצרים באוכלוסיית בית לחם כיום ב-25-20 אחוזים בלבד.

"הטלטלה הדמוגרפית הגדולה הורגשה בעיר כבר ב-1948", מזכיר העיתונאי הוותיק דני רובינשטיין, שכותב על הפלשתינים וחוקר אותם כבר 45 שנים. "בית לחם התמלאה אז באלפי פליטים מוסלמים מכפרי המרחב הדרומי של אזור ירושלים, ובאזור הוקמו שלושה מחנות פליטים: הדרומי דהיישה, אל-עאיידה מאחורי קבר רחל והשלישי של חמולה מעזה במרכז בית לחם".

רובינשטיין מתרשם שהנוצרים בבית לחם ממשיכים לעזוב את העיר "מכיוון שהלאומיות הערבית בכלל, והלאומיות הפלשתינית בפרט, הפכו יותר ויותר לעניין דתי. פעם היית הולך ברחובות בית לחם ורואה מעט נשים עטופות ברעלות. היום אתה רואה רק מעט נשים שאינן עטופות בלבוש המוסלמי המסורתי המוקפד. כל אורחות החיים הפומביים שם השתנו, והנוצרים בבית לחם חשים קצת כמו בגטו תרבותי ודתי".

הביטויים לתחושת המחנק של הנוצרים בבית לחם שונים. אחד מהם קשור למפגשי הצעירים בני שתי הדתות במסגרת לימודיהם באוניברסיטה הקתולית המקומית ול"אהבות האסורות" של זוגות מעורבים, שצמחו וליבלבו בערוגה האקדמית הזאת. הרומנים הללו הולידו משברים קשים, בעיקר בצד המוסלמי, ולא אחת הובילו לאיומים באלימות, ולעיתים גם לאלימות של ממש.

המקרה המפורסם ביותר אירע כאשר בתו של אחד מבכירי הסגל האקדמי התאהבה בבחור מוסלמי ונישאה לו לאחר שהתאסלמה. הנישואים הללו הולידו משבר קשה בשתי המשפחות. במקרה אחר צעירה נוצרייה מצאה מקלט בפטריארכיה הלטינית בירושלים לאחר שהתאהבה בבחור מוסלמי, שמשפחתו איימה לרצוח אותה. "משמרות הצניעות", המזוהות עם חמאס, מסתובבות בחוצות בית לחם ותובעות מהצעירות הנוצריות להקפיד על לבושן, לא תמיד בדרכי נועם.

לאחרונה נתפס אחד המואזינים בבית לחם באמירה שאפילו בבית לחם המתאסלמת נחשבת לבלתי תקינה בעליל: "אחרי שבת, בא יום ראשון", שמשמעותה בסלנג אשפתות: אחרי שנגמור עם היהודים נגיע גם אליכם (הנוצרים; נ"ש).

לכך צריך להוסיף את העימות המתמשך עם ישראל, בייחוד בשנות האינתיפאדה השנייה, ואת היקלעותם של הנוצרים בין שני הצדדים הניצים. במאבק הזה גילתה ההנהגה הדתית של הנוצרים באזור בית לחם העדפה ברורה לצד הפלשתיני. בראש החזית האנטי-ישראלית התייצבו הפטריארך הלטיני לשעבר מישל סבאח, הבישוף האנגליקני והארכיבישוף היווני-קתולי. השילוש הלא קדוש הזה גילה יותר לאומיות פלשתינית מאשר לא מעט פלשתינים מוסלמים. הוא התנהל בדיוק לפי אותו הדפוס שהינחה מיעוטים נוצריים זעירים במזרח התיכון המוסלמי, ושהוביל אותם להפגין לאומיות אדוקה כדי להוכיח את נאמנותם. כך היה בסוריה, בלבנון ובמצרים וכך גם כאן אצלנו.

אלא שגם הם וגם יאסר ערפאת, שנהג להדגיש את השותפות המוסלמית-נוצרית בבניית האומה הפלשתינית (ערפאת עצמו היה נשוי לסוהא, במקור נוצרייה, בתה של רמונדה טאוויל), לא הצליחו למנוע שורה של מעשי התנכלות והצקות לנוצרים בבית לחם ובאזור לאורך השנים.

מזרח תיכון עזוב

בית ג'אלה שבנפת בית לחם סבלה מרדיפות עוד יותר מעיר האם שלה. מאחורי הירי מבתי בית ג'אלה על שכונת גילה בירושלים לפני כעשר שנים עמדו בדואים מוסלמים, פעילי תנזים ופת"ח, חלקם הגדול אנשי שבט התעאמרה. הם קבעו את עמדות הירי שלהם סמוך לכנסיות, למוסדות הנוצריים ולבתי השכונות הנוצריות של העיירה.

בספרו כותב אמנון רמון כי בתים רבים של נוצרים ניזוקו מהפגזות הנגד של צה"ל, וכי תושבי בית ג'אלה הנוצרים ביקשו מערפאת להתערב ולהפסיק את הירי, אולם החמושים הפלשתינים "זעמו על עצם הפנייה, פרצו לבתי תושבים, סחטו 'מס אינתיפאדה', איימו ברצח על מי שסירב לשלם ותקפו תושבים נוצרים". העיתונאים עמוס הראל ואבי יששכרוף תיארו אותם בספרם "המלחמה השביעית" כ"ערב רב של בריוני רחוב, סוחרי נשק וגנבי רכב יחד עם אנשי פת"ח מהשורה".

רמון מספר כי מהמסמכים שצה"ל תפס במהלך מבצע חומת מגן, עלתה תמונה קשה, שלפיה בשנות האינתיפאדה סבלו תושבים נוצרים וכן מוסדות דת באזור בית לחם מהתנכלויות של אנשי המיליציות החמושות (חלקם חברי התנזים וגדודי חללי אל-אקצא). במסמכים הובאו דוגמאות לפגיעות במנזרים ובמוסדות דת, לסחיטת אנשי עסקים נוצרים, לפעילות פלילית, להפקעת אדמות מנוצרים ולאי מתן הגנה משפטית לנוצרים שרכושם נתפס. מנגנוני הביטחון הפלשתיניים לא התייחסו ברצינות לתלונות הנוצרים, ומצבם הקשה העצים עוד יותר את ההגירה הנוצרית לחו"ל בתקופת האינתיאפדה השנייה.

המצב היום שונה, ולמרות זאת הנוצרים בבית לחם שאינם מוכנים להתראיין בשמם מחשש שיבולע להם, מעריכים שההפוגה זמנית. שלוש פעמים מאז 1967 ניסו מנהיגיהם לקשור את גורלם עם ישראל. פעמיים נכשלו, ופעם אחת הצליחו באופן חלקי. הפעם הראשונה היתה לאחר מלחמת ששת הימים. 550 מנכבדי בית לחם פנו אז לממשלת אשכול וביקשו לספח גם את עירם לתחומי מדינת ישראל, כדי ששני האתרים המרכזיים לעולם הנוצרי - כנסיית הקבר בירושלים וכנסיית המולד בבית לחם - יכללו בתחומי המדינה, אבל הממשלה סירבה משיקולים דמוגרפיים.

הפעם השנייה היתה מעט לפני פינוי בית לחם במסגרת הסכמי אוסלו. ראש עיריית בית לחם, אליאס פריג', פנה ליצחק רבין וביקש ממנו שלא לסגת מהעיר. הוא הביע חשש כבד לגורל הנוצרים בעירו. רבין היתנה דחייה בנסיגה בבקשה רשמית ופומבית של ראשי הכנסיות, אך אלו סירבו לעשות זאת, וישראל פינתה את בית לחם.

הפעם השלישית היתה קשורה להקמת גדר ההפרדה בשנת 2003, כאשר הגדר ניתקה למעשה את ירושלים מהמטרופולין הטבעית שלה והכבידה על הקשר החופשי של תיירים וצליינים בין ירושלים לבית לחם. העובדה שמוסדות נוצריים ורכוש כנסייתי, ששכנו סמוך לתוואי הגדר, נותרו בצד הפלשתיני - הכבידה על הנוצרים עוד יותר. ראשי הכנסיות פנו לשלטונות ישראל וביקשו לשנות את התוואי כך שחלק מהמוסדות יישארו בצד הישראלי. כאן כבר הלכה ישראל לקראת הנוצרים, ולאחר מו"מ בין מערכת הביטחון לוותיקן שונה תוואי הגדר.

ברחבי המזרח התיכון נרשמו בשנים האחרונות גלי עזיבה דומים. את מצרים עזבו על רקע האירועים שם כ-100 אלף נוצרים. את עיראק עזבו עשרות אלפי נוצרים. את בית ג'אלה עזבו כ-25 אלף תושבים, שהיגרו בעיקר לצ'ילה ולדרום אמריקה. רק כ-6,000 נוצרים עדיין חיים בעיירה הזאת.

"מייחלים מאוד לשלום"

הנתונים האחרונים של הלמ"ס מלמדים שגם בירושלים מידלדלת האוכלוסייה הנוצרית. אם בשנת 1946 עמדה אוכלוסיית הנוצרים בירושלים על 31 אלף נפש (כ-19 אחוזים מאוכלוסיית העיר), וב-1967 הצטמצם שיעורה ל-4.1 אחוזים מכלל אוכלוסיית העיר, הרי היום עומדת אוכלוסייה זו על 14,500 נפש בלבד, ושיעורה באוכלוסיית העיר עומד על כ-2 אחוזים בלבד!

מעבר לתחושת המצור של מיעוט בתוך רוב מוסלמי, מושפעת הירידה החדה הזאת גם משיעור הפריון הנמוך יחסית בקרב האוכלוסייה הנוצרית-ערבית. גם רמון וגם רובינשטיין מדברים על החשש מפני היעלמותן של הקהילות הנוצריות המקומיות בירושלים וביו"ש ומהפיכת המקומות הקדושים לאתרים מוזיאליים, ללא קהילות חיות.

אבל בינתיים עושים ראשי הרשות הפלשתינית בבית לחם מאמצים לתקן את מה שקילקלו קודמיהם. לחמאס יש אמנם נציגים בעיריית בית לחם, אבל ראשות העיר שמורה באופן מסורתי לנוצרים. גם ראש העיר היוצא, ד"ר ויקטור בטארסה (77), וגם ראשת העיר הנכנסת, ורה בבון, שמזוהה עם הפת"ח, שמים את עיקר יהבם על תיירות, "העתיד של בית לחם". אחד האמצעים לכך הוא ניקיון. בבית לחם מנקים את הרחובות שלוש פעמים ביום!

רק לאחרונה הגיע הרשות הפלשתינית להסדר עם משרד התיירות על חילופי מדריכים. עשרות מדריכי תיירים ישראלים יכולים ללוות את קבוצותיהם אל תוך בית לחם, ועשרות מדריכי תיירות פלשתינים יכולים ללוות את קבוצותיהם אל תוך ישראל. הפלשתינים מספרים לתיירים שלהם את "סיפור צליבת ישו", ומייחלים לנפילת החומה, שמפרידה כיום בין שתי הערים. החומות הללו אינן עושות טוב לתושבי בית לחם.

פרופ' סלים מונייר - תושב שכונת אבו תור שבירושלים, לשעבר דיקן מכללת בית לחם למקרא, שעדיין מלמד בעיר - בודק במחקריו כבר שנים את הזהות האתנית של הפלשתינים הנוצרים בישראל ובשטחי הרשות הפלשתינית. הממצאים שלו מלמדים שהפלשתיני הנוצרי הכי לחוץ מהבעיות הכלכליות, ונדחף להגר לחו"ל על רקע זה. במקום השני בגורמי העזיבה - לחץ חברתי, ורק במקום השלישי - תחושה של מחנק דתי או תרבותי.

"לגדר ההפרדה", מציין פרופ' מונייר, "היתה השפעה קשה מאוד על התושבים הנוצרים שהקשרים המשפחתיים, החברתיים, הדתיים והקהילתיים שלהם עם ירושלים הדוקים מאוד. זה היה כמו לחתוך אדם באמצע, וגרם תסכול. תוסיף לכך את הפיתוי, את הבסיס המשפחתי והכלכלי שכבר קיים בחו"ל וגם את ההשכלה הגבוהה יותר של הנוצרים, שדוברים כמה שפות, ותבין מדוע יותר נוצרים עזבו את האזור מאשר מוסלמים.

"כרגע", מסכם הפרופ' מונייר, "ההגירה כמעט פסקה, ואנחנו מייחלים מאוד לשלום. אנחנו מבינים היטב שאם לא יהיה הסדר, המצב יידרדר".

אמנון רמון מסכם ואומר ש"הנטייה הישראלית להציג את הנוצרים בבית לחם כמי שסובלים באופן תמידי מהמוסלמים שם, מנצלת למעשה את המצוקה הנוצרית ומשתמשת בה ככלי לניגוח הצד הפלשתיני. הדבר מביא לתגובת נגד מהצד הפלשתיני, שכל הזמן מנסה להוכיח עד כמה המצב של הנוצרים שם מצוין. אלה מגזימים ואלה מגזימים".

רמון מעריך כי "כאשר בבית לחם יש שלטון יציב, כמו בתקופה הנוכחית, המצב של הנוצרים שם שפיר. לעומת זאת כאשר שורר שם כאוס והשלטון מתערער, כפי שקרה בשנות האינתיפאדה, המצב של הנוצרים נעשה רע מאוד. שלא כמו למוסלמים, אין להם תמיכה משמעותית מצד החמולה, שתגן על הפרט, ואין להם נשק, ולכן במצבי משבר מעמדם נחלש".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו