"האם אנחנו עדיין נושאים עימנו את חלומו של הרצל, כפי שעשו היהודים שגורשו מביתם? האם אנחנו כיהודים, מצליחים לראות מעבר, בדיוק כפי שהרצל ראה מעבר, רחוק יותר ועמוק יותר?" זו השאלה שמבקש לשאול הסופר קמיל דה טולדו, שביחד עם המאייר אלכסנדר פבלנקו כתב יצירת קומיקס, או אם תרצו רומן גרפי בן 349 עמודים, שעוסק בהיסטוריה של העם היהודי וזכה לשם "הרצל, היסטוריה אירופאית" (הוצאת פרדס, תרגום מצוין ומוקפד של דורית דליות).
דה טולדו, שביקר השבוע בישראל, מביא עימו סיפור חיים שמסביר את העיסוק בחוזה המדינה היהודית: השם מסגיר את המוצא הספרדי־אנוסי. משם עברה המשפחה לצרפת ולשווייץ בין ליון לז'נבה, ואילו הוא בחר לחיות בברלין, כמו רוצה להתעמת עם המטען ההיסטורי העצום שהעיר הזו מכילה בתוכה עבור היהודים האירופאים.
יחד עם גרושתו, ממוצא תוניסאי, בחר לגדל את ילדיו כילדים סקרנים, כפי שהוא מגדיר אותם: הם קיבלו את העולם המוסלמי מצד האם, את היהדות מצד האב, אבל בעיקר את הקוסמופוליטיות האירופית במרכזה של אירופה - גרמניה, זו שהגיבור הדמיוני של הספר חולם להיות חלק ממנה: איליה ברודסקי, מיתומי השטעטל, יהודי ללא ארץ, שגורש מרוסיה הבוערת בפוגרומים מתחיל את מסעו באירופה, לצד אחותו אולגה.
בווינה הוא נתקל בתיאודור הרצל הצעיר, שעושה את צעדיו הראשונים בחוגים הספרותיים. אותו מפגש אקראי משנה את חייו של ברודסקי. בלונדון, שם ברודסקי מתרועע עם חבורות האנרכיסטים של ה"איסט־אנד", ואחרי כן בפריז, הוא עוקב בדריכות אחר דמותו של הרצל. על אף אורכו והכבדות של הסיפור שלפנינו, הוא יצירה קולחת - בוודאי עבור חובבי הקומיקס בישראל, שלא מתברכים בספרים רבים בתחום.
סֵפֶר שחלם על מדינה
הביקור של דה טולדו, יחד עם הביקור של קרובות המשפחה של אמיל זולא ואלפרד דרייפוס, אשר נפגשו בפאנל בתל אביב שעסק בקומיקס, אנטישמיות ושואה, ובנוסף ספרו החדש של מישל קישקה, שיהיה המשך לספרו "הדור השני", הופך את הזירה של הרומן הגרפי היהודי לכזו שלא מהססת לנבור בהיסטוריה מבעד לצבעים ופחות מבעד למילים, כניסיון מסוים להקליל את השיח הרציני גם כך.
בחרת בדמות דמיונית כדי לספר סיפור שכל פרטיו ההיסטוריים מדויקים להפליא.
"כן. יכולתי כמובן לבחור בפרספקטיבה של הרצל: כגבר צעיר, בשנותיו המאוחרות, היו הרבה זוויות לדמותו. אבל הבחירה בדמות של איליה היתה כי רציתי להראות את שני סוגי העולמות היהודיים בתקופה ההיא: זה המערבי, שהרצל היה בו חלק מהבורגנות וההתבוללות, וזה של האוסט־יודן (יהודי מזרח אירופה; ע"ר), אנשים ללא בית שערגו למערב ולא היו חלק מהמרקם הכללי שבו חיו. זוהי תמונה חשופה שהיה חשוב לי להדגיש אותה עוד כשהתחלתי לחשוב על הספר בשנת 2002".
לקחת דמות שספק אם מעניינת היום מישהו בצרפת, והכנסת אותה לתוך רומן גרפי, תחום ייחודי לצרפת. האם היה פה ניסיון להנגיש את הנושא?
"לרומן הגרפי שמור מקום של כבוד בחברה הצרפתית, וכמובן שיש ייחודיות בנושא הזה שלא קיימת בשום מקום בעולם. דווקא בשל מה שמתרחש בעולם, ודווקא בשל השכחה או חוסר הידע בכל הקשור להרצל, היה חשוב לי לעסוק בזה, וכמובן בעת הזו עם כל מה שמתרחש בעולם. אצל היהודים, אתה יודע, הספר הוא לעיתים התחליף לארץ או הארץ עצמה. הרצל כתב ספר שחלם על מדינה, הספר עצמו היה המדינה. ומי שהלכו אחר החלומות שלו היו היהודים המזרח־אירופאים שראו בכך תקווה. הם אלו שהאמינו לכתבים שכתב מהמערב, שאליו הם כל כך רצו להגיע".
יצירה קולחת. מתוך "הרצל" // צילום: יהושע יוסף
הגיבורים בסיפור של דה טולדו מעוניינים בהשתלבות בחברה בכל מחיר. הרצל בחייו דיבר על עם ככל העמים, שיהיה בו מקום לדוברי כל השפות, תוך שמירה על הייחודיות של כל אחד ואחד. על כך אומר דה טולדו כי "היום אצל היהודים בישראל אולי זה הלך לאיבוד. מובן שיש הבדל בין יהודי אירופאי ליהודי אמריקני וליהודים שחיים בישראל. אבל פעם אנחנו ראינו מעבר, ראינו את התמונה הכוללת.
"הרצל ראה איך אנחנו משתלבים במרחב, אבל מאפשרים לכל היהודים להיות מה שהם: זה שדובר גרמנית יוכל להמשיך לדבר גרמנית וכך גם זה שדובר מרוקאית. זו היתה ראייה שיש בה גם המון חמלה וסובלנות כלפי האחר, ולתחושתי זה משהו שאיבדנו. אמנם יש לנו מדינה משלנו, אבל איבדנו את היכולת להסתכל מעבר. וזה קרה דווקא אחרי השואה, האירוע הזה שמצד אחד גרם לכך שליהודים תהיה מדינה, אבל כמו כל העולם המערבי נפלנו קורבן לכוח שמביאה עימה המדינה, ושכחנו שעד לא מזמן אנחנו היינו בעמדת החלש".
אתאיסטיות דתית
הרעיון מאחורי ספרו של דה טולדו הוא התעקשות על תהליכים, והתבוננות על העם היהודי כמי שנמצא במסע בלתי נגמר לאורך ההיסטוריה. על אף שזה אולי עניין אתאיסטי, יש בו ממד דתי. כשאני שואל אותו על מה שמתרחש בצרפת כיום בימינו, כעניין ייחודי, נדמה שהוא מתקשה לגבש מסקנה.
"נכון", הוא מודה, "כי מה שקורה עכשיו בצרפת זה חדשות. עוד אי אפשר לעסוק ולגבש לגביו מסקנות מרחיקות לכת, כי אי אפשר להסתכל על החיים רק לפי מה שמתרחש כרגע. אני מסכים שיש גם כאן ביטוי של הייחודיות הצרפתית, הרעיון של לצאת לרחוב ולשמור על הזכויות, דבר שהולך ואכן נעלם בהרבה מקומות; המוטיבים של הסוציאליזם שאפיינו את צרפת לאורך השנים".
אחת האמרות הנפוצות בישראל היא "למה לא אוגנדה". מה אתה חושב שהרצל, כאורח לרגע, היה חושב על הגשמת החלום הזה שלו?
"אני חושב שאי אפשר להתעלם מההצלחות האדירות של מדינת ישראל, ולא צריך לדבר רק על ההיי־טק או על ההמצאות האחרות, מספיק להסתכל על הרחובות ולראות איך אנשים הגיעו למקום מסוים ועשו יש מאין. הספר יצא בשנת ה־70 למדינת ישראל, כי זה זמן רחב מספיק שמאפשר פרספקטיבה וגיבוש דעה.
"כמו שאמרתי לך, אני חושב שהיתה קיימת אצלו איזו תחושת אכזבה על כך שאנחנו לא ערים לחלש, שוכחים שאנחנו החזקים, ואת האפשרויות שיש לנו עם החוזק הזה כדי להזכיר לעצמנו את החזון של האנשים הללו, שחלמו על מדינה ליהודים.
"אתה קורא את שטפן צוויג ב'העולם של אתמול' ומבין מה היתה תפיסת העולם של היהודים בעת ההיא, שלא היה להם בית והם גם הבינו שלא יקבלו אותם היכן שהם נמצאים, ולא משנה מה הם יעשו. היהדות היא גם זה וגם זה, גם הרצון להיות ככל העמים אבל גם ההבנה שקיים סיכוי שזה לא יקרה. כמו ב'הרצל', גם היא סיפור בתוך סיפור".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו