זה היה ביום שלישי לפני שבועיים וחצי, בשעה 11 בבוקר. נקישות על דלת דירתו של רוניה לפיד ברמת השרון טרדו את שלוותו.
מעבר לדלת עמדו ארבעת ילדיו - חגית, יקיר, אודי ונועם. כשפתח להם את הדלת, הם צעדו אל תוך הדירה, בלי להסתיר את ההתרגשות הגדולה שאחזה בהם.
יקיר דיבר ראשון. "אבא, נמצאו ממצאים שבאופן רשמי זה יקיר", אמר. "עוד מעט יבואו מאכ"א וימסרו לך את ההודעה באופן רשמי".
רוניה לפיד, בן 83, עמד זקוף מול ילדיו, שערו הלבן משוך לאחור ועל פניו מבט מבולבל. יותר מחצי מאה הוא מייחל לרגע הזה, לשמוע שיוכל להביא לקבורה את שרידי גופתו של אחיו, סגן יקיר מרדכי נווה (לייפר), שהתרסק עם מטוסו בכנרת בשנת 1962. ועכשיו, ברגע האמת, הלב מתפוצץ משמחה ומעצב ומהקלה גדולה, והראש לא מסוגל לתפוס שהחיפושים תמו סוף־סוף, אחרי עשרות שנים.
"אבא הסתכל עלי, ואחר כך על האחים שלי, וניסה להבין מה אני אומר לו", מספר הבן, סגן־אלוף (מיל') יקיר לפיד (53), טייס מסוקים לשעבר וכיום טייס אל על, שנקרא על שם הדוד. "הרי זה כמעט בלתי נתפס. הוא אמר לי: 'רגע, מה זה בעצם אומר? מה אתה אומר לי?' אמרתי לו: 'אבא, הגענו אל המטרה. אימתו את זה שמדובר בשרידי הגופה של יקיר'".
רוניה התיישב על הספה. "בראש שלי רצו אינספור מחשבות, כמו רכבת דוהרת שלא ניתנת לעצירה", הוא מספר. "חשבתי על ההורים שלי, שלא זכו לראות את בנם מובא לקבורה. חשבתי על האח הצעיר שלי גיורא, שנפטר לפני עשר שנים, ועל אשתי האהובה רותי, שהלכה לעולמה לפני חמש שנים, אבל במשך כל חייה היתה שותפה מלאה לכמיהה למצוא את יקיר".
ככל שחלפו השעות התבהרו המחשבות, והבשורה החלה להתעכל לאיטה. רוניה הבין שעכשיו עליו לתכנן הלוויה לאחיו האהוב, שממנו נפרד ועליו התאבל כבר לפני עשרות שנים. הוא לקח נייר ועט, ובפעם השנייה בחייו, בהפרש של 56 שנים וחצי, ניגש לכתיבת ההספד לאחיו יקיר. אלא שהפעם ידע שיזכה לקרוא אותו כשהוא עומד מול קברו, ולא מול מצבה שעליה נכתב "חלל שמקום קבורתו לא נודע".
• • •
אנחנו נפגשים ימים ספורים לאחר ההלוויה, בדירתו של רוניה בבניין לדיור מוגן ברמת השרון. רק לפני חמישה חודשים עבר לכאן לבדו, והוא מתהלך בדירה הלוך ושוב, כמו מנסה למצוא בה את מקומו. לא פשוט לו להסתגל לחיים ללא אשתו. ליד הספה בסלון עדיין מונחים כמה ארגזים שעוד צריך לפרוק ולסדר.
רוניה נראה תשוש מאירועי השבועות האחרונים ומתרגש מהעניין הציבורי שעוררה מציאת שרידי גופתו של אחיו, גם בקרב אנשים שלא זכו להכירו. "זה לא היה מובן מאליו לראות בהלוויה כל כך הרבה אנשים שבאו לחלוק כבוד אחרון לאח שלי, 56 שנים אחרי שנהרג", הוא אומר בעיניים נוצצות. "היה כל כך מרגש לראות ולשמוע את החברים שלו מהילדות ומקורס הטיס מדברים עליו באהבה כזאת, כאילו לא עברו כל השנים האלה".
סגן יקיר מרדכי נווה (לייפר) ז"ל נולד ברמת גן ב־8 באוקטובר 1939, בנם השני של מיכאל ז"ל, עובד מחלקת הגנים בעירייה, שנפטר לפני 20 שנה, בגיל 88, ושל מרים ז"ל, מורה לשפה העברית, שנפטרה בשנת 2005, בגיל 93.
רוניה, הבן הבכור, נולד ארבע שנים לפני יקיר. הבן השלישי, גיורא, נולד תשע שנים אחרי יקיר והיה בעל צרכים מיוחדים. הוא נפטר לפני עשר שנים, בגיל 61. בבגרותו עִברת רוניה את שם המשפחה מלייפר ללפיד. אחיו יקיר החליט לעברת לנווה.
"היינו קרובים מאוד", הוא אומר. "אין ספק שאני הייתי האח המתון יותר ושובב פחות מבין שנינו, ולמרות שהייתי אחיו הגדול, הפעמים שבהן הוא קרא לי לסייע לו היו מעטות. תמיד הרגשתי שהוא ידע להסתדר לבד ולגבור על גדולים וחזקים ממנו. היה לו חיוך שובה לב, שהיה קשה לעמוד בפניו.
"כשהייתי בן 11 ביקשתי מהוריי לשלוח אותי לפנימיית הדסים, ויקיר, שהיה בן 7, ביקש גם הוא. באותה תקופה זה היה דבר מקובל מאוד. אני למדתי שם שלוש שנים, ואחר כך עברתי ללמוד באורט. יקיר נשאר בפנימייה עד גיל 17".
"תמיד רצה לטוס, זה היה החלום שלו". סגן יקיר נווה ז"ל
בנו של רוניה, יקיר, בנה את הדמות של דודו מתוך הסיפורים ששמע עליו. "חבריו לפנימייה וחבריו לקורס הטיס סיפרו לי שהוא היה בחור מיוחד בעל ידיים טובות, כושר המצאה יוצא מן הכלל, סקרנות ואומץ יוצא דופן. הוא היה מאוד רגיש וקשוב לחבריו ולסביבה, ותמיד ניסה לעזור להם וללמד אותם בכל דבר שבו התקשו.
"אחד מהחברים בפנימייה סיפר שפעם הוא לקח בד ותפר אותו כמו מצנח, עלה למגדל המים הגבוה שבפנימייה ורצה לבדוק אם הוא מצליח לשמש אותו בתור מצנח. למזלו, אחד המדריכים עצר אותו לפני הקפיצה. בפעם אחרת הוא צד חרגולים וזוחלים נוספים ומכר אותם לגן הזואולוגי".
בגיל 17 עזב יקיר את פנימיית הדסים ועבר ללמוד בבית הספר הטכני של חיל האוויר. במאי 1957 התגייס לצה"ל. תחילה שימש חשמלאי מטוסים בטייסת 101, ולאחר כשנה ביקש לצאת לקורס טיס. הוא עבר את המיונים, וב־1958 התקבל לקורס טיס מספר 31.
"הוא היה לוקח את החבר'ה בקורס שהתקשו בחומר שלמדו ומסביר להם בסבלנות רבה", מספר יקיר. "למעשה, רק בהלוויה הבנתי איזה מנהיג כריזמטי הוא היה ואיזה עתיד היה צפוי לו בחיל האוויר".
"יקיר תמיד רצה לטוס", אומר האח רוניה. "זה היה חלום שהוא התעקש להגשים. האמת היא שכל נושא הצבא היה נוכח מאוד בבית שלנו. אבא שלי מיכאל היה חייל בהגנה ובצבא הבריטי, ולימים שירת בתחום הנ"מ. אני התחלתי בתותחנים בתחום הנ"מ, וכשמערך הנ"מ עבר לידיו של חיל האוויר, עברתי איתו".
בסיום קורס הטיס נשלח יקיר לקורס מתקדם לטייסים, שבו הוכשר להטיס מטוסי קרב, ואחריו התמנה למדריך טיסה בבית הספר לטיסה בתל נוף. בתחילה הדריך על מטוסי "סטירמן", המשיך למטוסי "הרווארד", ואז עבר ל"פוגה מגיסטר", שלימים נקרא "צוקית".
• • •
התאונה התרחשה ביום ראשון, 6 במאי 1962. יקיר נווה המריא מבסיס תל נוף לטיסת אימונים שגרתית בצוקית, כשאיתו פרח טיס בן 20, עודד קוטון, שזו היתה אמורה להיות טיסתו האחרונה בקורס הטיס.
בשעה שהמטוס חג מעל הכנרת הוא הנמיך טוס, ומסיבה שאינה ברורה נגע זנבו במים והוא התרסק לשני חלקים. החלק הקדמי, שבו ישב קוטון, הועף קדימה. החלק האחורי, שבו ישב נווה, נזרק כמה עשרות מטרים לאחור. צה"ל פתח מייד בחיפושים אחר שני הטייסים, אולם הם לא נמצאו.
מפקד בית הספר לטיסה דאז, יחזקאל סומך, וכמה טייסים נוספים, עצרו בביתו של רוניה ברמת גן, בדרכם אל בית הוריו הסמוך. רוניה כבר היה נשוי ושירת במערך הנ"מ בתותחנים.
"כשהם באו לספר לי, ההרגשה היתה נוראית", הוא מספר. "כאב שאי אפשר להגדיר במילים. מהר מאוד התעשתי והבנתי שאני חייב להיות הילד החזק. לא היה לי ספק שברגע שהוריי ישמעו את הבשורה, יחרב עליהם עולמם.
"הלכתי עם הקצינים לבית שלהם. התגובה שלהם היתה קשה מאוד. בהתחלה עוד היתה איזושהי תקווה, אבל ככל שעברו הימים כך היא הלכה והתפוגגה. במקומה באה ציפייה שימצאו את הגופות, כדי שיהיה אפשר להביא אותן לקבורה".
החיפושים נמשכו חודש ימים, אבל לא הניבו תוצאות, ובסופו של דבר נפסקו. כשנה לאחר האסון, באופן מקרי לחלוטין, נמצאו שרידי גופתו של עודד קוטון על ידי דייגים במרכז האגם, מצפון לטבריה. קוטון נקבר בקיבוץ דפנה, שם התגורר. לגופתו של יקיר לא היה זכר.
כשנתיים לאחר היעלמותו הוכרז יקיר כחלל שמקום קבורתו לא נודע. מצבה לזכרו הוקמה בחלקת הנעדרים בבית העלמין הצבאי בהר הרצל.
רוניה עבר לשרת בשלישות ברמת גן כדי לתמוך בהוריו, שמלבד האסון התמודדו עם הטיפול באחיו גיורא. "מיום האסון ההורים שלי הקדישו את חייהם להנצחת זכרו של אחי ולטיפול בגיורא. בחורשת הנופלים בתל השומר ניטע עץ לזכרו של יקיר, וברחוב החי"ל ברמת גן, שבו התגוררו הוריי, הוקם גן ציבורי על שמו.
"היישוב הדתי יקיר, שהוקם בשומרון ב־1981 בלי קשר לאח שלי, נענה לבקשת חברים טובים של המשפחה, שעברו להתגורר בו, והוסיף את אחי כמי שהיישוב קרוי על שמו. הם גם הקימו ספרייה על שמו, שההורים שלי תרמו לה יותר מ־250 ספרים בנושא ידיעת הארץ. פרויקט ההנצחה היה חשוב להם מאוד, ואין לי ספק שהוא סייע להם בהתמודדות עם האובדן".
"בשם הרעות, האחווה וקדושת האדם, הקדשתי 20 שנים מחיי כדי להביא אותו לקבורה". הדייג מנחם לב // צילום: מישל דוט קום
בסוף 1964 יצא רוניה ללימודים מטעם הצבא באוניברסיטת תל אביב. "הייתי במחזור הראשון בלימודי כלכלה וארצות מתפתחות. באפריל 1965 נולד בננו, והיה ברור לי שאני קורא לו יקיר.
"אמא שלי לא ממש אהבה את הרעיון. היא רצתה לבחור בשם חן. גם אשתי רותי, שהיתה קשורה מאוד לאחי ואהבה אותו אהבת נפש, לא צידדה בכך. זה היה לה קשה מדי. אבל לי ולאבא שלי זה היה חשוב מאוד. תמיד אמרתי שחשוב שיהיה לנו יקיר במשפחה".
יקיר: "מסיפורים אני יודע שבמשך חודשים רבים אחרי שנולדתי היא סירבה לקרוא לי בשמי. פשוט לא יכלה להתמודד עם העצב שבאובדן של הדוד שלי. בהתחלה היא קראה לי בשמות חיבה אחרים כמו 'בן'. חודשים הייתי עבורה 'בן'. בהמשך היא קראה לי קירי, וככה זה נשאר".
איך אתה התייחסת לשם?
"השם יקיר היה ייחודי מאוד לתקופה ההיא. כילד זאת היתה התמודדות לא קלה. לכולם מסביב קראו יוסי, בני, ירון - ורק אני הייתי יקיר. הרגשתי שונה.
"בסביבות גיל 5 הוריי סיפרו לי שאני קרוי על שם דוד שלי, שהיה טייס ונהרג כשהמטוס שלו התרסק בכנרת. מאותו רגע התחלתי ללכת לכל טקסי הזיכרון. אני זוכר את זה ממש כריטואל קבוע.
"יקיר נהרג יומיים לפני יום הזיכרון לחללי צה"ל. ביום שבו נהרג היינו עורכים טקס לזכרו בבית הכנסת ברמת גן, ואחר כך בבית. ביום הזיכרון הרשמי היינו הולכים לבית יד לבנים, משם עוברים לחורשת הנופלים בעיר ומשם נוסעים להר הטייסים.
"מעבר לכך, בכל ז' באדר הייתי מתלווה להוריי לאזכרה לחללים שמקום קבורתם לא נודע. עם השנים הרגשתי גאווה רבה לשאת את שמו, במיוחד כשהבנתי עד כמה זה חשוב לאבא שלי, אבל לא נתתי לזה לנהל אותי".
הבחירה שלך ללכת לקורס טיס לא הושפעה מכך?
"אבא שלי היה איש חיל האוויר מהיום שנולדתי. מאז שאני זוכר את עצמי אני חי בתוך חיל האוויר, זה חלק מרכזי בהווי הילדות שלי. הבחירה להיות טייס היתה בשבילי טבעית מאוד. בזיכרון שלי זה היה משהו שתמיד רציתי לעשות".
• • •
רוניה המשיך לטפס בסולם הדרגות במערך הנ"מ, עד שב־1977 התמנה למפקד כוחות הנ"מ. אחרי חמש שנים בתפקיד פרש מצה"ל. בנו יקיר סיים קורס טיס בשנת 1989 והפך לטייס מסוקי סער.
אף אחד לא חיפש אז את גופתו של סגן יקיר נווה. "נאמר לנו שאין לצבא המכשור המתאים לחיפוש בכנרת", משחזר רוניה. "השלמנו עם העובדה שהוא חלל שמקום קבורתו לא נודע".
באמצע דצמבר 2000 יצא הדייג מנחם לב מקיבוץ עין גב לדיג שגרתי בכנרת. כשניסה להרים את הרשת, נדהם לראות עליה כַּן־נסע קדמי של מטוס. על פני המים צף כתם שמן גדול.
"בזמן שחיכיתי ליד כתם השמן, ראיתי שעל החלק יש מספר קטלוגי. צלצלתי לחיל האוויר, דיווחתי להם שמצאתי חלק של מטוס והקראתי להם את המספר הקטלוגי. היה מדהים לראות איך הכל השתמר בצורה ברורה כל כך.
"לימים התברר לי שהחלק שייך למטוס סקייהוק, ולא לפוגה של יקיר נווה. אבל בגלל הקרבה למקום ההתרסקות התקשרה אלי ראש ענף איתור נעדרים, צילה נוימן. היא סיפרה ש־32 שנים לפני כן התרסק מטוס פוגה בדיוק בנקודה שבה מצאתי את החלק, ושהגופה של אחד הטייסים התגלתה שנה לאחר ההתרסקות על ידי דייג מעין גב, עם אותה סירה שיש לי. היא ביקשה שאנסה לתחקר קצת, ומפה הדברים התחילו להתגלגל".
לב (59), שהיה תינוק כשיקיר נווה נהרג, החל במסע תחקור עצמאי. הוא פנה לדייגים שפעלו בכנרת בשנות ה־60 כדי לקבל פרטים נוספים על מקום נפילת הצוקית והצליב את פיסות המידע.
"אחד הדייגים סיפר לי שהוא ראה את התאונה, ושהמטוס נפל ליד 'סלע הנמלה' (סלע בודד וגדול שנמצא באגם בין טבריה לגינוסר), ממש מול מגדל המים של טבריה. באותה תקופה לא היה GPS, ועשיתי שרטוטים ידניים על המפה, מתחתי קווים בין נקודות הציון, עד שהצלחתי להתביית על האזור המדויק שבו התרסק המטוס. ואז צלצלתי שוב אל צילה נוימן".
נוימן פנתה מייד לחיל הים, וב־15 בפברואר 2002 יצא לדרך סבב החיפושים הראשון, וגם מנחם לב השתתף בו. "בימים הראשונים עבדנו יותר מ־16 שעות ברצף, ללא שינה. היינו להוטים למצוא את הפוגה. בהתחלה מצאנו כל מיני עצמים גדולים, שלא ממש קידמו אותנו.
"לאחר כמה ימים הורידו למים רובוט עם מצלמה, והוא מצא את זנב המטוס. עוד היה עליו את הצבע האדום־כתום שהיה אופייני כל כך למטוס הזה. זאת היתה התרגשות גדולה.
"מאז, מדי שנה וחצי היינו עורכים חיפושים במשך חודש. בשנים הראשונות הוצאנו כל מיני חלקים של המטוס, אבל לא מצאנו את יקיר. בכל פעם צמצמנו עוד קצת את השטח האפשרי להימצאות הגופה".
רוניה קיבל עדכונים שוטפים על החיפושים. "ב־40 השנים הראשונות אחרי ההיעלמות, חיל האוויר אמר שאין לו ציוד מתאים לביצוע חיפוש בתנאים שקיימים בקרקעית של הכנרת", אומר רוניה. "למרות שזה נגע בעצבים החשופים של המשפחה, לא נותר לנו אלא לקבל את זה.
"ב־2002, כשהחיפושים החלו, קיוויתי שזה ייתן לי את השקט שחסר לי. אבא שלי כבר נפטר, אבל היתה לי עדיין תקווה שאמא שלי עוד תזכה לראות את שרידי גופתו של בנה מובאים לקבר ישראל. לצערי, היא נפטרה בשנת 2005 ולא זכתה לרגע הזה".
בנו של רוניה, יקיר, היה נוכח במרבית החיפושים. "הייתי יוצא לכנרת עם צוות של צוללנים מהילת"ם (היחידה למשימות תת־מימיות של חיל הים; מ"י), צוות מהיחידה לאיתור נעדרים בחיל האוויר, והסירה של מנחם לב היקר.
"זאת היתה עבודה סיזיפית, בעומק של 30 מטר לפחות, בחושך מוחלט, כשהצוללנים יורדים אל הקרקעית וממששים את הבוצה בידיים, לעיתים גם 14 שעות ביממה. ככה הם עברו סנטימטר אחר סנטימטר, באזור של 200 מטר אורך על 40 מטר רוחב".
• • •
12 סבבים של חיפושים התבצעו בכנרת ב־16 השנים האחרונות. כל סבב גרר אחריו סבב נוסף, שהסתיים באכזבה רבה, אבל ללא ייאוש. בשנת 2008 התגלו האקדח של יקיר ושעון היד שלו. זה היה שעון "דוקסה" עם רצועת מתכת, שלמעט הזכוכית שהצהיבה, השתמר באופן מושלם.
"המציאה של החפצים האישיים עודדה אותנו שאנחנו בכיוון הנכון ונתנה לנו את הכוח להמשיך ולא להרים ידיים", אומר יקיר. "בשנת 2009 נמצא הסטיק שבו אחז יקיר בעת ההתרסקות, ויחד איתו נמצאה עצם. בהתחלה חשבנו שזה חלק מהגופה שלו, אבל בדיקת דנ"א גילתה שהיא שייכת לגופה של עודד קוטון.
"היה ברור לי שכל ניסיון שנכשל מקדם אותנו אל החיפוש שבו יקיר יימצא בסוף. זה מה שהנחה אותי וגם את הצוותים שחיפשו אותו".
מנחם לב: "מצאנו את כיסא הטייס של יקיר ואת החופה של המטוס, שנשארה שלמה. זה הוביל אותנו למחשבה שיקיר ניסה כנראה לנטוש את המטוס. סימני השאלה היו אם הוא הצליח לפלוט את עצמו, ואם נכון לחפש ליד המקום שבו מצאנו את עודד קוטון.
"החוקרים הצבאיים שרטטו קו התרסקות על הקרקעית, ולפי המידע שהיה להם לגבי ההתרסקות, הצליחו לבנות תרחיש לגבי ההתפרקות של המטוס. כך צמצמנו את אזור החיפושים למלבן באורך 120 מטר וברוחב של 12 מטר. כל חלק שמצאנו עזר לנו להשלים את הפאזל".
חלק ממטוס הצוקית של יקיר נווה ועודד קוטון, שנמצא בקרקעית הכנרת באחד מסבבי החיפושים // צילום: דו"צ
בשנת 2013 התגלתה שוב עצם, אך גם הפעם התברר שמדובר בשרידי הגופה של קוטון. החיפושים נמשכו באותה מתכונת, עד השנה שעברה.
בעקבות מחסור בהקצאת ימים עבור משימת החיפוש הוחלט בצה"ל לגייס למשימה חברה אזרחית. במכרז זכתה חברת "גל ים", המתמחה בעבודות ימיות. ב־16 באוקטובר 2018 יצאו אנשיה אל סבב החיפושים האחרון.
יקיר: "הם בחרו להשתמש בשיטה שונה, שבה צינור גדול שואב את הבוצה בתא שטח מסוים, בלי לפגוע בממצאים. הממצאים שהועלו היו עוברים בדיקה ידנית בידי הצוות שהיה על הסירה. חלקי מטוס ואביזרים שנחשדו כשייכים למטוס הפוגה סומנו ונשמרו, וכל השאר הוחזר לקרקעית.
"הפעם ידעתי שנמצא את יקיר, זה היה ברור לי. יצאתי לסבב האחרון כשאני ממש מרגיש שהפעם אין מצב שאנחנו לא מוצאים אותו".
ביום חמישי, 25 באוקטובר, כשבועיים לאחר תחילת סבב החיפושים הנוכחי, נמשו מקרקעית הכנרת כמה שרידי גופה, במרחק של ארבעה קילומטרים וחצי מצפון־מזרח לטבריה, בכיוון עין גב. צוות המחפשים, שמנה כעשרה אנשים, העריך בוודאות גבוהה שהם שייכים לגופתו של יקיר. השרידים נשלחו לבדיקה, וכעבור עשרה ימים התקבלה התשובה החד־משמעית.
"לא הייתי על הסירה ברגע הזה, אבל קיבלתי עדכון מיידי", אומר האחיין יקיר. "זה היה רגע של אושר מעורבב בעצב, ותחושת הקלה גדולה. אחד הדברים שהבטחתי לעצמי הוא שאעשה הכל כדי שאבא שלי יזכה להיות נוכח בהלוויית אחיו, והנה הרגע הזה הגיע. העובדה שהצלחנו בסופו של דבר, אחרי כל כך הרבה שנים, להביא את יקיר לקבורה היא בלתי נתפסת.
"בלי לגרוע מההצלחה של חברת 'גל ים', אני יכול להגיד לך שבמשך כל השנים האלו, גם הילת"ם, גם חיל האוויר וגם מנחם לב עבדו באופן מסודר ושיטתי. שרידי הגופה התגלו בחמשת המטרים שבהם לא הספקנו לחפש, והיינו מגיעים אליהם השנה גם אם העבודה לא היתה עוברת לחברה האזרחית.
"העובדה שגם אחרי 56 שנים צה"ל לא הרפה והמשיך בעשייה כדי להביא את יקיר לקבורה, מעודדת ומעוררת השראה גם עבור אנשים נוספים שיקיריהם יצאו למשימה צבאית וטרם נמצאו".
"בשם הרעות, האחווה וקדושת האדם, הקדשתי 20 שנים מחיי כדי להביא את יקיר לקבורה", אומר מנחם לב בקול רועד. "בכיתי מהתרגשות כשהבנתי שזה הרגע שבו נסגר מעגל של 56 שנים".
• • •
ב־13 בנובמבר 2018, 56 שנים ושישה חודשים לאחר מותו, הובא סגן יקיר מרדכי נווה (לייפר) למנוחות בטקס צבאי בבית העלמין קריית שאול בתל אביב. מאות בני אדם ליוו אותו בדרכו האחרונה, ובהם מפקד חיל האוויר, אלוף עמיקם נורקין, מפקד להק כוח אדם של החיל, תא"ל נתן ישראלי, מפקד בית הספר לטיסה, אל"מ מ', קצינים וחיילים מהיחידה לאיתור נעדרים, השר צחי הנגבי ואנשי חיל הים, שהשתתפו בחיפושים לאורך השנים.
בהספד שנשא על הקבר אמר רוניה לפיד, ודמעות חונקות את גרונו: "מאמצים ומשאבים רבים הושקעו בחיפושים אחר יקיר ובהבאתו לקבורה, כדי לעמוד בסולם הערכים שעליהם מושתת צבאנו. על יסודות אלו בנינו ועודנו בונים את מדינתנו.
"יקיר, אחי, אני נפרד ממך היום בתום תהליך ארוך שעבר על כולנו - על הורינו, שלא זכו ליום זה, על המשפחות שתמיד זוכרות אותך, על חבריך ואוהביך. נוח בשלום על משכבך. אוהב אותך תמיד, אחיך, רוניה".
michali100@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו