השר נפתלי בנט הפנה אתמול את בעיית המשפטיזציה בצה"ל כלפי הפרקליט הצבאי הראשי, אלוף שרון אפק. אך בין אם התופעה חמורה או בין אם לא, הבעיה איננה האלוף אפק, אלא הסיבה שבגינה הוא נדרש לפעול. וכרגיל במחזותינו - היכן שיש ואקום נכנסים כוחות אחרים. כך בדיוק גם בסוגיה שלפנינו.
אמש סימן השר בנט את אלוף שרון אפק, הפצ"ר, כראש הבעיה שבגינה סובל צה"ל, שמגבילה את חייליו מלפעול ולנצח. אולם השאלה הנשאלת אינה אם אלוף אפק הוא הבעיה; השאלה החשובה היא מדוע הגענו לבעיה הזו, ומהו הפתרון. בהקשר הזה אני חייב לומר - אלוף אפק, קצין רב כישורים, הוא לא הבעיה של צה"ל, הוא סימפטום. ובהינתן שהוא הופך להיות הכתובת - הוא צריך לספק את הסחורה. השאלה היא כיצד הפצ"ר הפך לכתובת?
באחת התקופות שבה פיקדתי על יחידתי בגזרה מבצעית, בוצעה על ידי אחד הכוחות פעולה לא חוקית. מדובר בהנחיה שלא בוצעה, והיא לא בוצעה כיוון שמפקד הגזרה החליט שההנחיה הזו היא מתכונת לתקלה מבצעית. באותו מצב הוא החליט לפעול שונה ולקחת על עצמו את מלוא האחריות. בגין אותה פעולה נפתרה חקירת מצ"ח, ואני וגם אנשיי נקראנו לתת עדות תחת אזהרה. הטלפון הראשון שאותו קיבלתי היה מאותו מפקד שהנחה אותנו לפעול אחרת. הוא הודיע לי שהזימון למצ"ח בוטל, שהוא לקח את האחריות על ההחלטה, ואם יידרש - הוא יישא בדין. אותו מפקד הוא היום אלוף בצה"ל. ניתן להבין, אם כך, שאף פצ"ר, ואף חקירה לא פגעה בקידומו, כיוון שהוא ידע לנמק מדוע פעל אחרת, וכמובן העובדה שהוא נשא באחריות להחלטה. כך צריך להתנהל מפקד.
כאשר נוצר ואקום פיקודי, כלומר, מפקדים בורחים מאחריות מחשש לגורלם האישי, אז מוצאים עצמם לוחמים ומפקדים זוטרים שנדרשים לשאת באחריות, לקחת החלטות ולשלם מחירים. כשמפקדיהם הבכירים, מפקדי החטיבות והאוגדות בורחים מאחריות, המג"דים, המ"פים, וכן הלאה, עד רמת החייל הם אלו שהופכים לבעיה. כשמפקדים לא לוקחים אחריות ונמנעים מטיפול משמעתי בזמן, הפצ"ר ומצ"ח נכנסים לואקום הזה. ומכאן שהבעיה מספר אחת היא מפקדים שנמנעים מלעמוד בחזית, לא נוכח אש, אלא נוכח חקירות. במצב הזה באמת חיילים חשים שאין להם גב.
יש להודות – זו לא הרוח השוררת בשורות הצבא, אולם מספיק 3-2 מקרים חריגים כאלו עם תהודה כדי לתת תחושה שאין גיבוי.
עלולים להיות חשופים לתביעות. לוחמי צה"ל בפעילות מבצעית בשטחים // צילום: זיו קורן
הקושי השני הוא האקטיביזם. התופעה הזו יורדת מהשיפוט האזרחי לתוך הצבאי. עורכי הדין נדרשים היום לכל סוגיה. הם מצויים גם בכל המפקדות – אנחנו החלטנו כך. ומדוע? כיוון שהבנו שבמציאות הקיימת, שבה אנו נלחמים בתווך אזרחי, אנו נדרשים לאנשים שבקיאים ברזי הדין הבינלאומי ובדיני מלחמה. זכרו – שדה הלחימה של היום מצולם ומפורסם בעולם, ופעולה הנוגדת את החוק הופכת את החייל חשוף לתביעות. חובתו של צה"ל ושל המדינה היא להגן על החייל מפני הבעיה הזו, ולכן, נוכח מאפייני הלחימה הנוכחיים, שבהם יש חיכוך מתמיד בין אזרחים וחיילים - אנו נדרשים למעטפת משפטית.
עד כאן – טוב והגיוני, רק שהגענו למצב שהתהפכו היוצרות – מרגע ששמנו משפטנים בכל היררכיות הפיקוד, אז קיבלנו משפטיזציה מובהקת, ואם תחברו את התופעה למקומות שבהם יש ואקום פיקודי, תקבלו את הסימפטום שכל כך מפריע.
הבעיה, אם כן, מחולקת לשניים – עודף משפטנים, ומקומות בהם מתקיים ואקום פיקודי. הפתרון הוא ברור – צמצמו את מספר המשפטנים, ושִלחו את המפקדים הבעייתיים הביתה. לסמן את האחראי בנושא אכיפת חוק בצה"ל כבעיה הוא תיאור שטחי ולא חכם של המצב. הבעיה נובעת ממפקדים שבורחים מאחריות ומהחלטות, בצד הצפת המערכת בגורמים שנכנסו לוואקום הזה.
הפתרון הזה הוא לפתחו של הרמטכ"ל הבא, וכולנו מאחלים לו הצלחה.