בנים גידלתי ורוממתי. ילד מספר 2 שמור בסלולרי של ילד מספר 1 כך: "אחי הקוף גוש של חרא לא לענות". מספר 1 שמר את מספר 2 באופן הבריטי הבא: "אחי הקקי הר של זבל לא לענות". וכמה שהם מכנים זה את זה בשמות, בלי לערב הורים, ככה הם האחים הטובים בעולם.
בקיץ, בעיירה צרפתית שוממה, כי כל הצרפתים נסעו לווקאנס בעיירה צרפתית אחרת, הלכנו בשדרה ריקה וראינו משבצות של קלאס על המדרכה. השבח למשרד החינוך, הם יודעים קלאס. הנחתי עצמי על ספסל והתבוננתי. שלושת הגדולים לימדו את הקטן לשחק. אז ידעתי חמדה שלא היתה כמוה, והבנתי שמה שאני רואה היא להקה. שלעולם לא יהיו לבד.
• • •
נהדר לגלות שאיברי ההומור שלהם מתפקדים מעולה. הומור, בין היתר, הוא אבזור הישרדותי כשמדובר בדבוקת ילדים שנעים עם שקיות בגדים בין הבית של אמא לבית של אבא. גם רֵעוּת ואחריות הדדית וגאוות יחידה דרושות להם כשהם קבוצה, אבל הומור זה כמו לפתוח חלונות בחורף, אוויר צח.
בבית הקודם היו לנו ארבעה חדרי שירותים. בדירה הנוכחית יש אחד. שמעתי את הילדים אומרים לחברים: היה פה כזה תור לשירותים, שמישהו היה צריך ללכת, אז אבא שלנו עזב ת'בית.
כשאני מפצירה בהם ללכת לבני עקיבא, כי "אנחנו בית של בני עקיבא" - תנועת נוער זה כמו קבוצת כדורגל - ואני מרחיבה ומספרת ש"אבא ואמא הכירו בבני עקיבא" ולכן לא יעלה על הדעת שלא ילכו, הם נשענים על ידית הדלת, פורסים כף יד זדונית באוויר ואומרים: ואת רואה מה קרה.
שתי פגישות הספיקו להם עם פסיכולוגית בטיפול משפחתי כושל. בתחילת הפגישה הראשונה שני הגדולים (אז 9 ו־11) הסתודדו עם הפסיכולוגית. יש משהו שאת צריכה לדעת, הנמיכו קול. הם צופפו את הראשים שלהם. רק שנינו פה ילדים ביולוגיים, הצביעו זה על חזה חברו. השניים האחרים לא. זאתי, רמזו בסנטרם אל אחותם היפה, זאתי אספנו בכלוב של הקופים בגן חיות. מרבונה, לא היה מי שיטפל בה. וזה, הנידו גבה לעבר הרביעי, זה סיפור שאולי לא תאמיני. נחתו אצלנו חייזרים בגינה, יצאו מהחללית והושיטו ילד. קחו, הם אמרו, אנחנו לא עומדים בזה, הוא עושה לנו בלאגן בכוכב.
ההומור שלהם מאפשר לדבר בדאחקה ולא בהדחקה. כשמשהו דפוק קורה בחיי משפחה, אין רע מאינקובציה. מאחורי דלתות סגורות יש עובש. אז התריסים מורמים ואנחנו לא מסתירים או מסתתרים. אני מדברת איתם על הכל ומתפללת שידברו איתי גם.
בשבתות אנחנו מארחים משפחות של חברים. אבא, אמא, ילדים. שכנים מהקהילה שסועדים איתנו על שולחננו הצפוף ואני עורכת קידוש. אנחנו לא מחכים שיזמינו אותנו (טוב אנחנו כן, רמז לחברים), ולא מסתגרים מאחורי וילונות (כי לא עשינו שום דבר רע), ולא מתמסכנים (חוץ מבטורים של אמא בעיתון), ואני לא מזמינה אלי שכן טוב לב כדי שיקדש לנו על היין. אני בעלת הבית ואצלי הוא ישמע קידוש שלי.
היתה לי הזדמנות להבין אותם, את הקבוצה־שהם, האחווה שלהם, בשמונה ימים פרועים באוגוסט שבהם לקחתי את ארבעתם לטיול במדינה זרה, בחום קיצוני שהתחלף בגשם מטורף, כשאנחנו שומרי כשרות ושבת עם כל הוואג'ארס הנלווה, ומתניידים בתחבורה ציבורית, ונקודת הפתיחה היא אמא עם כאבי גב, גרועה בניווטים, לא יודעת מילה בצרפתית.
הייתי מבוגר יחיד. מבשלת, מנקה, נווטת קרב, בדרנית, סבלית, מדריכה גיאוגרפית, מפעילת קייטנה, מתורגמנית, ממונת הוצאות, תיאומים, לוגיסטיקה, מנהלת עמידה בתורים, ראש משלחת, מצילה בבריכה, קניינית, אמא ללא הפוגה, וגם קצת אבא.
לא אזכיר את שמו של "הקטן הנעלם", רק אציין שהוא קרוי על שם הר שאיש אינו יודע היכן מיקומו, ולכן לא הופתענו כשההודיני בוגר גן חובה הלך לאיבוד בקביעות, כולל היבלעות במטרו הומה לתוך רציף מספר 9 ו־3/4. הקטן הנעלם מתח את גבולות החוויה כשנעמד באמצע מתקן ביורודיסני שבו חייבים לשבת וגרם לעצירת המתקן, טיפס בלי רתמות על עץ 80 מטר בפארק חבלים, ועלה הפוך במגלשת מים. אך נחתנו בנמל התעופה הזר, העמדתי ארבעה ילדים מול מסוע המזוודות, מנחה אותם לתור את מזוודותינו, והלכתי לשירותים. כשחזרתי עמדו שם שלושה ילדים. הרביעי טס צוהל על גבי המסוע בדרך להיעלם לנצח בתוך החור השחור.
חלק מהזמן קרסתי בגלל כאבי גב וראיתי את העולם מגובה נעליים. זאת אומרת, בהיתי בקעקוע דרגון בול על שוק של אירופאי נטול דאגות. הייתי מותשת אבל חזקה, עצומת עיניים ועצומת כנפיים יחד. בחזור הרשיתי לעצמי להיכנס שוב לשירותים בנמל התעופה, ולרגע נעמדתי מול המראה ואמרתי לעצמי שאם עשיתי את זה, אני יכולה הכל. כמו ללדת בלי אפידורל.
בחופשה משפחתית נוסעים רחוק כדי להיות יחד. בתי המלון מציעים את המיטות בסדינים צחורים, להדחיק את הידיעה שמישהו כבר ישן עליהם. הם נראים חדשים. והזמן הזה, חופשה במלון, בחאן מדברי, באוהל, בפקק בכביש 6, הוא זמן שמתיךְ אנשים למשפחה. שַׂיִשׂ נוצר ממינרלים שעברו חום ולחץ במעמקי כדור הארץ. בחום ובלחץ של חופשה משפחתית, לא משנה לאן נסענו ומה עשינו, המשפחה הופכת משוישת.
• • •
אני כותבת את זה כי כמה פעמים לאחרונה נכשלתי לחשוב שחברים הם תעודת ביטוח. וגיליתי שלא. אז אני מכינה לילדים שלי את החברים הכי אמינים שיש, האחים שלהם. את החברות הטובות באמת אני פוגשת כמה פעמים בשנה. לא צריך יותר. ובגלל שכבר כמה שנים אני גם "אמילי מהעיתון/ טלוויזיה/ רדיו", אני צריכה לוודא שהחברים שלי שם מהסיבות הנכונות.
יש אפקט הילה. למה להתכחש. עבד איתי מישהו שהיה אהבל, אבל היה הגרוש של מפורסמת מדרג בינוני. והגרוש שלה, עשר שנים אחרי, הלך במסדרונות מקום העבודה עם ענן "הנה מוטי, הגרוש של ההיא", וגם אם הוא מעולם לא השתמש בזה, זה סבב אותו כמו האור המקיף. ויש את זאת שתמיד מציגים כאחות־של, "אולי נזמין לארוחה גם את דינה, אחותו של ההוא?", וזה שהוא הבן של, ואלה שהם החברים הטובים של. אתם מכירים את זה.
חברים מעידים משהו? לא יודעת. אני גאה בחברים שלי. וגם מתאכזבת מהם. ולא תמיד החיבה היא הדדית. או שפערים פוליטיים ופערי השקפה צפים מעל התקשורת ארוכת השנים (עידו!). או שמישהו פותח עליך ביוב כחלק מעדר פילים, למרות שפעם הייתם מיודדים (רוני!). או שאתה באמת צריך מישהו, ופאף הוא נעלם.
דם זה לא מים וחברים יש באגד, אמרו. לא הבנתי את הביטויים האלה עד שהילדים שלי הפכו להיות להקה. החברות ביניהם היא לא מים אלא דבק שעשוי מחוויות ילדות, דנ"א מיטוכונדריאלי, והרבה הומור בריא. סוג אחר של אגד.
emilya@israelhayom.co.il(איור: בת־אל בן חורין)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו