בדיוק לפני ארבע שנים, בנובמבר 2014, כתבתי מאמר לשבועון הגרמני הנודע "די צייט". הכותרת שלו היתה "בלעדַי". המאמר עסק בתוכנית שלי לעשות עלייה, ובאנטישמיות בגרמניה. וגם בהשפעת האנטישמיות על החיים שלי ועל חייהם של יהודים רבים בגרמניה. כתבתי שהאנטישמיות בגרמניה החמירה בעשור האחרון. כן, כתבתי שהיא החמירה כל כך שאני כבר לא מסוגלת לחיות בגרמניה, ושבגלל זה אני אהגר לישראל.
את ההחלטה להגר קיבלתי באוגוסט 2014. כל הקיץ, בזמן מבצע צוק איתן, הייתי בתל אביב. ליתר דיוק, מיוני ועד אוקטובר. בפעם הראשונה בחיי - אף שמגיל 10 הגעתי לתל אביב לבקר חלק מהמשפחה שלי - חוויתי על בשרי מלחמה. כן, בשבילי, כאירופאית, מה שהתחולל באותו קיץ היה מלחמה. קרוב לוודאי שבשביל רוב הישראלים זה לא היה בדיוק ככה.
בדיעבד אפשר לומר שהיו שתי סיבות לכך שדווקא באותו זמן החלטתי לעבור לישראל: האחת, היה לי מעין סינדרום שטוקהולם, והאחרת - הייתי מעורערת, ואפילו יותר מזה, מכל הדברים שחודשים ארוכים קראתי ברשתות החברתיות, דברים שכתבו החברים הגרמנים שלי, וגם מהפרסומים בעיתונים הגרמניים. הצורה שבה דיברו שם על ישראל, על יהודים ועל המצב הפוליטי, היתה חדשה. פתאום הופיעה שם, בגלוי ובלי שמץ בושה, נימה חדשה, נימה קשה ובראש ובראשונה רווית שנאה.
באוקטובר 2014 טסתי לברלין לכמה ימים, והגשתי בקשה לעלייה בסוכנות היהודית ביוֹאָכימסְטַהְלֶר שטראסה. מייד לאחר מכן טסתי בחזרה לתל אביב וארגנתי לי דירה למגורים, גם בלי עלייה. חתמתי על חוזה השכירות הראשון שלי עם פסיכי מכור לקוקאין, ונכנסתי לאחת מאותן דירות סטודיו בשכונת נווה צדק, עם גינה קטנה בסוף רחוב שבזי. כיאה ליֶקית אמיתית, שיפצתי ביסודיות על חשבוני את הדירה המטונפת, ואת המזבלה שמכרו לי בתור גינה הפכתי לנווה מדבר. דאגתי להתקין גדר בגובה שני מטרים סביב החלקה הקטנה שלי, וחשבתי: כן, פה אני אוכל להיות מאושרת.
טוב, ברור שההנחה הזאת לא הוכיחה את עצמה. הגינה שלי היתה גינה אמיתית, בניגוד למגרשי הגרוטאות של השכנים שלי, ולכן בכל בוקר בעל הדירה ישב בה לשתות את ה"קפה לקחת" שלו. הוא היה שוכב לו על מיטת השיזוף שלי הנוחה להפליא, ומעשן, או קוטף את העגבניות שגידלתי בעצמי, כאילו היו שלו. זה לא נגמר כאן. חתמתי לא רק על חוזה שכירות, אלא גם על חוזים עם חברת החשמל ועם ספקית של טלפונים ניידים.
פעם אחר פעם נאלצתי לנהל ויכוחים מרים עם ישראלי זה או אחר - בעלי מקצוע, עובדי מאפייה, נהגי מוניות וגם מיני עוברים ושבים זרים לגמרי. מובן מאליו שזה בכלל לא היה דומה לחופשות הקיץ המפונפנות בדירות Airbnb ובחופי תל אביב. פתאום מצאתי את עצמי, בלי שום הגנה, נתונה כליל לחסדי הוויית היומיום בישראל. וכך למעשה נחרץ גורלי. באוקטובר 2014 הגעתי לישראל כציונית נלהבת, וביולי 2015 עזבתי אותה כציונית מאוכזבת עם טראומה עמוקה. אני מתכוונת, רבאק, חיי היומיום בישראל! לעומתם, הקיץ שלי ב־2014 עם המלחמה בעזה היה חופשת הבראה.
חזרתי לברלין. כן, ממש ככה. לאותה ברלין שהפניתי לה עורף. בגלל האנטישמיות שלה. אבל גם לאותה ברלין רגועה יותר, ידידותית יותר. ברלין שבראש ובראשונה מציעה חיים ראויים יותר מהחלום הציוני הנכזב שלי.
הולכת ומחמירה
מובן מאליו שהאנטישמיות שהזכרתי לא נחלשה בארבע השנים האחרונות, אלא רק הלכה והתחזקה. את הדברים שכתבתי במאמר ההוא ב־2014 - וגם ברומן שלי, "קרוב לחורף", שראה אור בקיץ 2015 - התקשורת החשיבה באותם ימים לפורצי גבולות. לא בדיוק. למעשה, נציגי התקשורת והקוראים הגיבו בחרדה על תוכן הטקסטים שלי.
אני זוכרת טוב מאוד את כל העיתונאים שראיינו אותי כדי לדבר על מה שאני מאמינה שאני חשה. כלומר, אנטישמיות שאי אפשר פשוט לצמצם אותה לדעות פוליטיות, בין של הימין ובין של השמאל. אנטישמיות שלא מתקיימת בחדרי חדרים של מטורפים, בקרב אנשים שחיים בסרט מהעבר או אצל נאצים זקנים, אלא בכל פינה. בשעת ארוחת ערב עם אנשים חכמים ומחונכים, על קפה עם היפסטרים, ובמטבח במשרדים של כל סטארט־אפ.
האיסור בן 70 השנה לומר את המילה "יהודי" בשנאה, לבטא ביקורת כלפי ישראל או לדבר בכעס על השואה, בוטל. בחשאי ובלי שמישהו הבחין בזה. מאחר שדה־נאציפיקציה מעולם לא התרחשה באמת, בוז קדמוני התערבב עכשיו עם זעם כבוש. זעם על שבמשך 70 שנה כל גרמני וגרמנייה חויבו להרגיש אשמים. זעם על שהיהודים נשארו בחיים והזכירו להם בקביעות - בכל רגע ורגע ממש - את הסיפור העבש הזה שנקרא השואה.
את ההתקפות האנטישמיות והאירועים האנטישמיים שתיארתי ברומן שלי - בכולם התנסיתי במציאות - העיתונאים פטרו בביטול כלא מאמינים. אמרו שאני מגזימה, שאני מנפחת אירועים בודדים לכלל מגמה חברתית ושאני רוצה למשוך תשומת לב. כעבור לא יותר משנה, העיתונים, תחנות הרדיו וערוצי הטלוויזיה הכריזו שהאירועים הבודדים, שניפחתי כביכול, הם בבחינת שגרה. אחת לכמה חודשים, בעקבות עוד תקרית אנטישמית, הם נאלצו להציע לציבור דיונים בנושא. ואני ישבתי בדירה שלי בברלין, בבניין מהזמן שלפני מלחמת העולם השנייה, וכעסתי שהרומן שלי לא הופיע שנה לאחר מועד פרסומו בפועל ושלא נהפכתי בזכותו למיליונרית.
מובן מאליו שבארבע השנים האחרונות לא רק האנטישמיות החמירה. התחולל מפנה פוליטי מדאיג. מפלגת "אלטרנטיבה לגרמניה", שאיש לא הכיר לפני חמש שנים, הלכה וצמחה למפלגה השלישית בגודלה במדינה כולה. לעיתים קרובות המפלגה הזאת מציגה אנטישמיות ואנטי־מוסלמיות.
גם קודם לא היה יותר טוב
מאז 2015, מיליוני בני אדם ממדינות ערב ומאפריקה נמלטו לאירופה. במקומות רבים דנו באנטישמיות המוסלמית. כן, נשקפת סכנה ליהודים בגרמניה. סכנה גדולה יותר מבישראל, כי עכשיו חיים בה בגרמניה כל הסורים המשוגעים האלה, שחוץ מלשנוא את היהודים לא למדו כלום.
על רקע זה, בחלקים אחדים מהקהילה היהודית בגרמניה, ההטרוגנית למדי, נאמר בזמן האחרון שהקנצלרית מרקל לא מגינה על הקהילה ופתחה את הגבול לשנאת היהודים. טוב, jewish boys and girls, הרי שנאת היהודים עתיקה יותר ממשבר הפליטים. וכשמאות על מאות אנשים צריכים להמתין באולם התעמלות מצחין על מזרנים מחורבנים, וכך במשך חודשים ארוכים, יש להם באמת, ממש ולגמרי, בעיות אחרות מאוד מהשנאה ליהודים. אני, בכל מקרה, עדיין לא נתקלתי באנטישמיות ערבית בגרמניה בכל 38 שנות חיי. נשבעת לכם! כן, היו לי כמה שיחות פוליטיות עם נהגי מוניות ערבים, אבל הן הסתיימו תמיד בחיבוק חברי, אף על פי שלא היינו תמימי דעים.
חוויתי אנטישמיות גרמנית, שגם הידרדרה לאלימות. וחוויתי גם פונקציונליזציה גרמנית - שימוש בבני אדם ככלי בשירות אג'נדה פוליטית - שיש יהודים שנופלים לה קורבן בשמחה גם היום. לדוגמה, "אלטרנטיבה לגרמניה", ממש אלופה בפונקציונליזציה, טוענת שהיא רוצה להגן על היהודים, זאת אומרת להגן עליהם מפני האנטישמיות הערבית האיומה. אבל אם יש דבר אחד שאני יודעת כיהודייה גרמנייה, זה שהגרמנים לא שמים קצוץ על היהודים. רובם, בכל מקרה. ולאותם יהודים שלאחרונה ייסדו קבוצה משלהם ב"אלטרנטיבה לגרמניה", הייתי מזכירה את היהודים שנלחמו למען גרמניה במלחמת העולם הראשונה, והציגו את עיטורי המלחמה שלהם לגסטפו - כאילו אהבתם היוקדת לגרמניה תוכל להגן עליהם מפני הגז. זה לא עזר. ולא יעזור.
למה אני שם
ובגלל שבכל יום הכל הולך ומחמיר: האנטישמיות והגזענות והריאקציונריות העוינת נשים - בגלל זה אני נשארת. בגלל שאני שונאת את גרמניה, כמו שהישראלים ששונאים את ישראל חוזרים עכשיו בהמוניהם מברלין לארץ שלהם, שמזמן גלשה לתהום, כדי להוציא אותה מהבוץ. לא בלעדַי, זה מה שאני אומרת לעצמי. יש לי משימה כאן. משימה כאישה, וכיהודייה בתפוצות.
אני נאבקת וכותבת וצורחת כדי שלעולם לא יקרה שוב משהו כמו השואה. לאף אחד: לא ליהודים, לא למוסלמים וגם לא לחייזרים. ולמרבה השמחה, יהודים רבים בגרמניה חושבים בדיוק כמוני. רוב היהודים חושבים ככה. ואלה שחושבים אחרת, נוּ, זה ברור, אותם שתלנו ב"אלטרנטיבה לגרמניה", כדי שיערערו אותה מבפנים. אבל מובן מאליו שאת זה אף פעם לא הייתי מגלה לעיתון גרמני.
*מירנה פונק (Mirna Funk) נולדה במזרח ברלין ב־1981. היא למדה פילוסופיה והיסטוריה באוניברסיטת הומבולדט, וכיום כותבת מאמרים ומסות למגזינים ולעיתונים שונים בעולם. כתיבתה עוסקת בתרבות יהודית ובתרבות הזיכרון. רומן הביכורים שלה, "קרוב לחורף" (Winternähe), ראה אור ב־2015 בהוצאת ס' פישר בגרמניה, וזכה ב"פרס אובה יונסון" לסופרי ביכורים
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו