הסיפור הגדול של הבחירות המקומיות 2018 הוא הדרמה המכוננת של מה שהתרחש בתוך עולם הפוליטיקה החרדית. במשך כמה עשורים היתה אגודת ישראל, המפלגה המייצגת את הפלג החסידי, נותנת הטון והמכתיבה את המהלכים בעולם החרדי - שלו השלכות ישירות על הפוליטיקה הארצית. יו"ר המפלגה היה נציג החסידות הגדולה, סגן השר יעקב ליצמן. יחסי הכוחות בתוכה הם 60:40 לטובת החסידים.
במשך שנים טוענים הליטאים שמדובר בחלוקה לא שוויונית, שייצגה אולי את פלגי האוכלוסייה בעבר, אך היום כבר לא רלוונטית. בבחירות המקומיות 2018 היתה לליטאים הזדמנות להוכיח שצדקו. "הפריימריז של הציבור החרדי", כינו את הבחירות כלי התקשורת החרדיים. בערים רבות התפצלו הרשימות, ולעיתים אף התמיכה במועמדים לראשות העיר היתה מנוגדת.
הליטאים צדקו. תוצאות הבחירות היכו בתדהמה את העולם החרדי. כ"א בחשוון תשע"ח הוכרז כיום העצמאות הליטאי. מפלגת ש"ס, שותפה מלאה לחגיגות אף היא. אחרי שהספידו את המפלגה הספרדית, ש"ס של דרעי הראתה שהיא חיה ובועטת. הישגי הליטאים וש"ס לעומת המפלה של החסידים בראשות חסידות גור, יביאו בתקופה הקרובה למפץ פוליטי־חרדי בקנה מידה שעוד לא ראינו. ההשלכות על המערכת הפוליטית כולה יהיו מיידיות.
דגל התורה וש"ס היו הראשונות לתמוך בחוק הגיוס החדש. ראשי דגל, משה גפני ואורי מקלב, עשו כל שביכולתם להביא לאימוץ מסקנות ועדת הגיוס של משרד הביטחון וצה"ל. יחד עם דרעי וראשי ש"ס לחצו ושכנעו את ליצמן וחבריו, וכן את הרבנים חברי מועצת גדולי התורה, האדמו"רים ובאי ביתם ללכת עם הממשלה על החוק. עם או בלי לפיד, עם תמיכה רשמית או בקריצת עין, העיקר להיפטר מהחטוטרת המבאסת הזאת. החסידים התנגדו. ליצמן סירב. המהלך טורפד.
רק בסוף השבוע שלפני תחילת מושב החורף של הכנסת, כשכולם היו בטוחים שבחירות מוקדמות בלתי נמנעות, שיגרה מועצת הגדולים מסר של פיוס. אולם למרות האור הירוק העקרוני שניתן להתקדם עם החוק, שום דבר בפועל לא זז. עד יום רביעי.
יממה אחרי הניצחון, ועוד בטרם החלו המו"מים הקואליציוניים בערים השונות, שיגרו ראשי דגל התורה וש"ס מסר לראש הממשלה: מוכנים להעביר את חוק הגיוס כאן ועכשיו. מה עם האדמו"רים, עם גור, עם ליצמן, שאלו בסביבת נתניהו. הם כבר לא רלוונטיים, נענו.
כרסום בחצרות האדמו"רים
וזו רק ההתחלה. בתקופה הקרובה נהיה עדים להקמתו של סדר חרדי חדש. לא רק במקומות הישיבה בכנסת וחלוקת התפקידים הפנימית, אלא גם בסדרי העדיפויות. אם עד היום היו הליטאים יכולים רק לבקש לשכנע שהסיעה המשותפת תקדם עניינים מסוימים או תדרוש דרישות בתוך הקואליציה, מהיום הם המחליטים. גפני ומקלב הם בעלי הבית של המפלגה המשותפת. ביחסי הכוחות שהתפתחו חיבור של דגל וש"ס נראה מפתה ואפשרי הרבה יותר מהחיבור הנוכחי רב השנים של דגל ואגודה.
הזירה היתה רב־מערכתית ובכל הארץ, ובפרט בערים בעלות חשיבות אסטרטגית לציבור החרדי כמו ביתר, בית שמש, אלעד ואשדוד. אולם גולת הכותרת היתה כמובן ירושלים. ההחלטה של החסידים לתמוך במועמד עצמאי, יוסי דייטש, שאמנם הפך להפתעת הקמפיין, אולם בלי יכולת של ממש לתרגם זאת להצלחה בקלפי, דמתה לדהירת רכבת עם עיניים פקוחות היישר לקיר בטון. גם ראשי אגודת ישראל ידעו שמדובר במועמדות חסרת סיכוי.
יתרה מכך, ההערכה היתה כי תמיכה משותפת באלקין תביא ניצחון גדול בסיבוב הראשון, ואם לא אז ודאי בסיבוב השני. הערכה שגם הוכחה במציאות בתוצאות האמת. מנתוני ההצבעה עולה כי אלקין ודייטש יחד השיגו יותר מ־40%, כלומר ניצחון בסיבוב אחד.
השאלה עכשיו היא מה יעשו החסידים בקרב בין משה ליאון ועופר ברקוביץ בבחירות ביניהם בעוד שבוע וחצי. על פניו לא צריכה להיות שאלה, ליאון קרוב יותר בהשקפת עולמו לציבור החרדי, כולל החסידי, מאשר ברקוביץ הנתמך בין השאר בידי גורמים אנטי־דתיים.
מכין את התשתית. נתניהו // צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ
אבל חסידות גור כבר הוכיחה בעבר שלא תמיד שיקולים אידיאולוגיים מנחים את דרכה. פעם אחת כבר תקעו סכין בעולם החרדי שאותו הם מתיימרים להוביל כשתמכו בניר ברקת נגד ליאון בפעם הקודמת. פעם שנייה עשו זאת עם הרצת מועמד עצמאי חסר סיכוי. למה שלא יעשו זאת בפעם השלישית.
ליאון נפגע מהקמפיין שהדביק לו את ליברמן ודרעי כמושכים בחוטים האמיתיים, דבר שעשוי לעלות לו באחוזים ניכרים בקרב אנשי הכיפות הסרוגות בסיבוב השני, שיעדיפו את ברקוביץ. עם זאת, ליאון עשוי להתגלות כאיש הנכון במקום הנכון. למנוע חיכוכים וסכסוכים מיותרים בבירה, ולנהל את העיר עם שפע הניסיון ויכולת ביצוע שזוכה לשבחים גם מיריביו. ברקוביץ הוא אמנם טרנד, אבל כנראה עדיין לא הגיעה שעתו להפציע. אולי בפעם הבאה.
חוץ מחסידות גור שהובילה קו תקיף ובלתי מתפשר במרוץ של דייטש, הפקפוק וההיסוס כרסמו בחצרותיהם של יתר האדמו"רים באשר ליכולת להצליח בבחירות עם מועמד חרדי חסידי עצמאי. מה שהתחיל כהתלחששויות פנימיות בשבועיים האחרונים שלפני הבחירות, הפך לדיבור צפוף בימים הספורים שלפניהם, ובסופו של דבר לפעולה.
שבוע לפני הבחירות פנו האדמו"רים, מלבד גור, המרכיבים את מועצת הגדולים למזכיר ה"מועצת", הרב ולצר, וביקשו ממנו לפעול בשמם מול האדמו"ר מגור על מנת להוריד את המועמדות של דייטש ולהביע תמיכה באלקין. משיחות מקדימות עם גורמים בגור התברר כי סקר דעת קהל מקיף שייתן תמונה ברורה על הנעשה בעיר עשוי לספק את הסחורה. האדמו"רים ביקשו סוקר בלתי תלוי לבחירתם, שיערוך סקר מקיף שאותו יציגו לאדמו"ר ביום שישי האחרון שלפני פתיחת הקלפיות. הסוקר שבחרו: פרופ' אבי דגני ממכון גיאוקרטוגרפיה. גם המימון לסקר נמצא במהרה.
הנתונים היו חד־משמעיים: בישורת האחרונה המועמד החסידי יוסי דייטש מקבל 11 אחוזים בלבד. חבירה לאלקין, לימד הסקר, עשויה להביא ניצחון כבר בסיבוב הראשון. מזכיר המועצת קבע פגישה אצל האדמו"ר, אולם נדחה. הרבי לא מרגיש טוב, אמרו לו. אבל ולצר התעקש. חבל לך על הזמן, אמרו לו, הוא לא יראה אותך. עד לרגע זה לא ראה האדמו"ר מגור.
מעורבותו יוצאת הדופן של נתניהו בבחירות בכל רחבי הארץ נועדה מבחינתו כתשתית ארגונית לבחירות הכלליות. הוא תר אחר קולות צפים, בסדקים ובחורים שאליהם לא הגיע בפעם הקודמת.
ראשי ערים ומועצות מהליכוד הם הכר הפורה שעליו הוא בונה את המערך. הצלחות לא מעטות היו לו, אולם ביחס להשקעה לא בטוח שמדובר בתוכנית שאינה חדלת פירעון. נכון לעכשיו, נראה שנתניהו לא ממהר לבחירות. ההערכה היא שינסה להעביר את החוק נגד "מזימת המאה" שתצמצם את יכולתו של נשיא המדינה, ראובן ריבלין, להטיל את מלאכת הרכבת הממשלה על גדעון סער במקומו. הוא גם יבקש ככל הנראה להעביר תחילה את חוק הגיוס, ובכלל נראה שאין מה שרודף אותו ומאלץ אותו לקיים את הבחירות במהרה.
בחירות גורליות לא פחות מבחינתו של נתניהו יתקיימו בשבוע הבא, כשמיליוני אמריקנים ילכו לבחירות האמצע בסנאט ובקונגרס, באחת התקופות הסוערות ביותר של החברה האמריקנית בעשורים האחרונים. במהלך הבחירות יתברר אם הקמפיין הקיצוני המנסה לקעקע את הערכים שעליהם נשען ממשל דונלד טראמפ יישא פרי, והרפובליקנים יאבדו את השלטון, או שפעם נוספת, כפי שאירע לפני שנתיים, יקבל הממסד הליברלי סטירת לחי מצלצלת מהרוב השמרני במדינה.
מחשבות מעוותות
כבר זמן רב מנסים פוליטיקאים ממפלגות השמאל לחבק ולאמץ את הקהילה הרפורמית בארה"ב, בשל עולמם הערכי המשותף לקדש את המלחמה בשמרנות, ובתוכה גם את הדת היהודית, ולהוקיע את מתנגדיהם - מהרסי הדמוקרטיה והעולם החופשי.
הפיגוע האנטישמי בבית הכנסת הרפורמי בפנסילבניה נפל לידיהם כפרי בשל. ממש לא חשוב להם שהרוצח בחר במקום כי מדובר בריכוז יהודי ולא בגלל דעה זו או אחרת של המתכנסים בו.
הרוצח היה חד־פעמי. אין מה להשקיע בגינויו ובהוקעתו. אבל השמרנים והימין בינתיים נשארים. לכן צריך לטפל בעיקר בהם. כך בלי שום בושה או קושי, הושווה יו"ר הבית היהודי השר נפתלי בנט למי שקרוב בדעותיו לרוצח, כך הואשם טראמפ בליבוי האווירה שהביאה לרצח, והיד עוד נטויה.
גם נשיא ברזיל קיבל קבלת פנים צוננת מקהיליית נציגי הפלורליזם עלי אדמות. לדידם, לא ייתכן הרי שתמיכה גורפת בישראל ממניעים דתיים, אינה טומנת בחובה גזענות צרופה, חושך ואפלה.
אולם ככל שיצווחו יותר, כך העולם ישתנה אל מול עיניהם מהר יותר. מחד, מדינות שעברו את התהליך וניווטו את הספינה ימינה, לשמרנות ולערכים היציבים שקיימו את המין האנושי עשרות דורות. מדינות אלה הפכו ליציבות יותר, חזקות יותר וכאלה המסוגלות לעמוד איתן מול הכוחות המתנגדים, האובייקטיביים - כמו הכלכלה; ואלה שאינם - קרי החומר האנושי המכרסם בכל מה שראוי. מנגד, מדינות אחרות, כמו באירופה, שנתקעו בעולם הערכים המעוות שהכתיבה האליטה האינטלקטואלית החדשה, עוברות תהליך מואץ של הפיכה ממדינות לרכיכות מדיניות עם מנגנון הרס עצמי והתפוררות מוסרית.
כי אין שום דבר מוסרי בלצעוק שטראמפ אנטישמי, ומנגד למחול למכחיש השואה מרמאללה. להתריע על האדיקות הדתית הנוצרית של ברזיל, אבל להתרפס בפני אמונתם היוקדת של המוסלמים והג'יהאדיסטים.
רק מחשבה מעוותת במיוחד יכולה להגיע למסקנה שאיבוד הרוב הנשיאותי בקונגרס, עלייתו של מנהיג תומך ישראל במעצמה ששמה ברזיל, והבעת צער עמוקה של שר חינוך ישראלי כלפי רצח אכזרי של בני עמו למרות שאינו מאמין בדרכם, הם אירועים שליליים שאינם טובים ליהודים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו