זה לצד זה ישבו ראש הממשלה בנימין נתניהו ונשיא המדינה ראובן ריבלין בטקס הזיכרון ליצחק רבין בהר הרצל השבוע. למרות היחסים הידועים ביניהם הצליחו השניים להסוות היטב את העוינות והסלידה ההדדית ולעטות ארשת ממלכתית ומכובדת כראוי למעמד. סך הכל מדובר בשני פוליטיקאים מהמיומנים והמשופשפים ביותר שנמצאים ביום במערכת. כולם מבינים את ההצגה, וכולם ממשיכים להציג אותה כאילו אין פה הצגה.
אבל מאחורי הקלעים, כידוע, שטנה יוקדת מפרידה בין שני הראשים. ריבלין לעולם לא יצליח לשכנע את נתניהו שאינו רוקם מזימות נגדו, ומקדיש עשרות שעות של דיונים ומפגשים עם חורשי רעתו על מנת להורידו מהשלטון. נקמה ישנה על סילוקו מלשכת יו"ר הכנסת והניסיון לטרפד את כניסתו לבית הנשיא. אבל במקרה הזה נתניהו לא זקוק ליותר מדי הוכחות. מישהו פטפט יותר מדי, והמידע דלף. המזימה נחשפה והבחירות נעצרו. הקשר לריבלין עצמו עוד נטול הוכחה, אבל לא עבור נתניהו. מבחינתו יש אמת אחת. כזה הוא. יהיו שיגידו פרנואיד. אחרים יסבירו שזה סוד הישרדותו.
בניגוד לחוק ההמלצות, החוק הצרפתי וחוק החסינות, חוקים שיזמו מקורבי נתניהו, שנועדו לשרת אותו ולהבטיח את שלטונו אולם טורפדו על ידיו בשל ביטחונו בחפותו, על החוק החדש של אמסלם נתניהו לא יוותר. מבחינתו מדובר בלקונה שאותה יש לסתום. נשיא המדינה יכול להפעיל שיקול דעת על מי להטיל את הרכבת הממשלה אבל יש לצמצם זאת לתחום הסבירות ולא להשתמש בו לתרגילים פוליטיים. החוק החדש יסדיר זאת, ונתניהו ילך איתו עד הסוף.
המידע החדש וההחלטה של ראש הממשלה בעקבותיו, סוגרים את החלק החסר בפאזל בשאלת הקדמת הבחירות שירדה לפתע ביום בהיר מסדר היום שנייה וחצי לפני פתיחת מושב הכנסת. זו לא מועצת גדולי התורה, זה לא ליצמן ולא ליברמן. זה בכלל ריבלין. החשש מפניו גרם ללחיצה הפתאומית על הברקס. זה לא הגיוס, זה הפוטש.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו