כשביקור בארץ זרה נפתח בשיטוט בבית קברות מוזנח, בתוך סבך של שיחים שורטים, ענפי עצים פוצעים וקורי עכביש, בחיפוש אחרי מצבות יקיריך, ההמשך לא נראה כל כך מבטיח. למרבה השמחה, במסע השורשים שאליו יצאתי במהלך הקיץ עם אמי, בעיר מולדתה במולדובה, מה שהתחיל בייסורי הגוף נגמר בחוויה עצומה של הלב.
את פנינו בעיר אורהיוב, שבני מולדובה הוגים את שמה אורחֶיי, קיבלה באוגוסט טמפרטורה של 36 מעלות. החום בבית העלמין היהודי, שהוקם במאה ה־18, "הקל" על הקוצים היבשים להידבק לגוף ולשרוט את הזרועות והרגליים. כפות ידינו הסיטו ללא הרף את צמחיית הפרא, כדי שנצליח לעבור, והדם שניגר על עורנו משך אליו לא מעט חרקים טורדניים.
בית העלמין של יהודי אורחיי נראה היום הרוס, תוצאת ההתעללות הממושכת של איתני הטבע, וכל גדרותיו חלודות ופרוצות. האוויר שלו, לעומת זאת, נקי וצלול, ונודף ממנו ריח משכר של עצי יער. ניגוד חושים מטעה כל כך.
לבית העלמין הגענו - אמי בת ה־72, רוזה, ואני - בחששות גדולים. לא היינו בטוחות שנזכה לאתר את קבריהם של אמה, הלוא היא סבתי אידס, ואביה (שהוא סבי) זכריה, זכרם לברכה. אידס היא האישה היקרה שאני קרויה על שמה, ושאותה, למרבה הצער, לא זכיתי להכיר.
פסענו לאט בתוואי שנצרב בזיכרונה של אמא, כשאנחנו בולשות אחרי כיתובי המצבות שדהו ברובם. בשל ההזנחה והלכלוך התקשינו לאתר את הקברים עצמם, עד שלמרבה המזל נתקלנו במקומית בשם ילנה, שעובדת בבית העלמין מטעם עיריית אורחיי, ושתפקידה, יחד עם בעלה, לדאוג ששביל ההליכה המרכזי בבית הקברות יישאר נקי.
ילנה הובילה אותנו אחריה, עד שהגענו ליעד. אמי מעולם לא היתה אדם רגשן, אבל במקום הטעון הזה, בדרך לקברי הוריה, השתחרר ממנה בכי קורע לב, שעירב את כל הרגשות: געגוע, אושר, עצב, מתח ושמחה. לדבריה, היא "זכתה להגיע למולדת עוד פעם אחת, כי מי יודע אם תזכה להגיע שוב".
לכל מצבה בבית העלמין צמודה תמונתו של הנפטר, מה שהפך, מבחינתי, את ה"מפגש" עם סבתא אידס למוחשי. לפתע הבנתי כמה גדול הדמיון הפיזי בינה לבין אמי תבדל"א: השיער השחור הדק, קו הלסת והלחיים, הפנים הרכות והנעימות. הרגשתי איך כל הסיפורים ששמעתי עליה מתעוררים לתחייה מולי.
סיכמנו עם ילנה שנשלם לה את סכומי הכסף הדרושים לתחזוק קבוע של הקברים, ואת המקדמה העברנו לידיה מייד.
• • •
כבר יותר מעשור אני חולמת להגיע למולדובה, המדינה שבה אמי נולדה, גדלה, התחתנה והביאה לעולם את שני אחיי הגדולים. הארץ שבאדמתה קבורים, כאמור, סבתי וסבי.
אמי, רוזה דרויאן לבית אוליצקי, גדלה במשפחה שמרנית מסורתית שהשתדלה לשמור את מעט היהדות שאפשר היה לקיים בעידן השלטון הקומוניסטי. בגינת ביתם גידלו הוריה תרנגולות, ירקות ופירות - מה שמשפחה צנועה נזקקה לו לקיום הבסיסי.
במשך שנים נאבקו אמי, הוריה ואחיה לעלות לישראל. ב־1978 התירו להם סוף־סוף שלטונות מולדובה לצאת, אך בינתיים נפטרו הוריה ולא זכו להגשים את החלום לדרוך על אדמת ארץ הקודש.
אמי, שגדלה ברחוב קונסטנטין מספר 33 בעיר, נזכרה איך בערב יום הכיפורים, בשנה שלפני עלייתה לארץ, עמדו היא ואמה במרפסת באורחיי, וסבתא אידס נשאה כפיה לשמיים בבקשה "לזכות להיכנס עם ילדיי לארץ ישראל". כעבור שעות אחדות, בסמוך לכניסת היום הקדוש - נפטרה בפתאומיות.
ימים מועטים אחר כך קיבלה אמי את המסמך שאישר לה לפתוח בהליכי העלייה. סבתא אידס לא זכתה להגשים את משאלתה ולהצטרף.
רוזה (משמאל) בבית ילדותה, עם הדיירים הנוכחיים. הנפש שבה למקומה הטבעי, המוכר והאוהב
לישראל הגיעה אמי עם אחותי אלה, שהיתה אז בת 11, ואחי זוהר, שהיה בן 7. כעבור חודש נשארה כאן לגדלם לבדה, אחרי שבעלה, קים, בחר לשוב לחייו במולדובה.
מאז פרידתם שבה אמי לארץ הולדתה רק פעם אחת, לפני כעשור. היא נסעה לשם אחרי שגילתה שהאיש שאליו נשלחו כספים מטעם עולי מולדובה לתחזוק קברי היהודים שם - נוהג ליטול את התשלום ולהותיר את המצבות ללא השגחה, דהויות ומלוכלכות.
המחזה שנגלה לעיניה לפני עשור שבר, כך סיפרה בשובה, את ליבה. אורחיי לא נשארה כפי שזכרה מצעירותה. המצב הכלכלי בעיר הידרדר מאוד ב־30 שנות היעדרותה, הכבישים הפכו רעועים יותר, ברחובות לא זרם חשמל, ולרוב התושבים לא היה במה להשביע את רעבונם. על ביטחון אישי לא היה כלל טעם לדבר. את הסיבוב בעיר המוזנחת עשתה בליווי מקומיים, וגם אז חששו כולם מתקיפה אלימה או שוד.
התיאור שנתנה עם שובה מהביקור ההוא היה צובט לב: "האנשים באורחיי חיים, אבל העיניים שלהם מתות, חסרות תקווה".
באוגוסט האחרון החלטתי לקחת אותה איתי לביקור שני באורחיי. לי זה היה ביקור הבכורה במדינה.
"אין לנו מה לחפש במולדובה", כך אמרה אמי תמיד, יחד עם שאר קרובי משפחתנו שעלו לארץ בשנות ה־70 ובשנות ה־90. עם זאת, היא הקפידה לכנות את אורחיי "מולדת", והמשיכה לבשל לנו אוכל מולדבי מסורתי - ממליגה, "חלדייץ" (רגל קרושה) וקציצות ברוטב עגבניות "עם הרבה שום".
בעיקר היא התגעגעה, כך הסבירה תמיד, לתחושת הקהילתיות שרווחה באורחיי - וכבר איננה. "יש דברים שצריכים להישאר בעבר", סיכמה.
יחסה לעבר לא ממש מפתיע. היהודים שעלו ממולדובה בשנות ה־70 עזבו בתחושה קשה. "המולדת" נקטה כל שיטה לעכבם: החל מחיוב כואב לוותר על האזרחות, עבור באיסור הוצאת כלים ותמונות מהמדינה, וכלה בניתוץ מכוון של חפצים אישיים במזוודות, רגע לפני העלייה למטוס.
עבורי, הנסיעה למולדובה אפשרה לי, בראש ובראשונה, חיבור מכלי ראשון למורשת המשפחתית ולדמותה של סבתא אידס. עבור אמי זה היה הרבה יותר: היא חשה שהיא עומדת לסגור מעגל ולחבר את כל חלקי הפאזל של חייה. הן באורחיי, עד עזיבתה בגיל 32, והן החיים מאז - בישראל.
• • •
שבוע לפני צאתנו למסע, בן זוגי בשנה האחרונה ביקש את ידי. האמת, הופתעתי, משום שסברתי שיעברו עוד חודשים עד שיעשה זאת. הצעת הנישואים זימנה לי חוויית חיבור מרגשת: כל מי ששמע על נסיעתי הפציר בי שכשאגיע לבית העלמין של אורחיי, לא אשכח לקיים את המנהג היהודי העתיק ו"אזמין" את סבא זכריה וסבתא אידס להשתתף בחתונתי.
אני מודה, לא הכרתי את המנהג חוצה הדורות והמגזרים הזה. אבל כשעמדתי נרגשת מעל קבריהם, והזמנתי אותם להשתתף בשמחתי הקרובה, ידיי רעדו וקולי נשנק מדמעות. בתוך תוכי התמלאתי תחושה של הקלה. כמו אדם שמצא חפץ אהוב בתום שנים של חיפושים.
אחת התחנות הנוגעות ללב במיוחד במסענו היה הביקור בבית משפחת בוזו, שהתגוררה לא הרחק מבית אמי, מעבר לפינת הרחוב. למשפחת בוזו, הלא־יהודית, היתה בת, זינה, מבוגרת מאמי בשש שנים. שתיהן למדו את מקצוע האחיות ועבדו יחד בבית החולים שבמעלה הרחוב. בילדותן, נהגו לשחק יחד ולהתארח זו בביתה של זו. שתי המשפחות הכירו היטב, והחברוּת הפכה עם הזמן למשפחתיות. העובדה שבני בוזו היו "גויים" לא השפיעה כלל על הקירבה.
רגע המפגש בין רוזה לחברת ילדותה, זינה. איחוד מרגש אחרי עשרות שנות פרידה
כיום זינה בת 78, והיא היחידה שנותרה לגור בבית משפחתה. בבוקר היום השני למסענו חנינו מול הבית הישן. לא תיאמנו מראש את הגעתנו, כך שלא ידענו אם היא תימצא בבית ואם תזהה כלל את אמי.
עמדנו מעבר לגדר וקראנו בקול בשמה. דקות ארוכות ומותחות חלפו עד ששמעה אותנו. היא הציצה דרך הפשפש בדלת הכניסה - ואז זה קרה. זינה פרצה בצהלות נרגשות ושעטה לקראת אמי, קוראת בשמחה בשמה. שתיהן פרצו מייד בנהרות של דמעות - גם משמחה על האיחוד ובעיקר מעצב על הזמן שאבד.
מימיי לא זכיתי לראות חיבוק מטלטל שכזה. כמו שתי אימהות שמצאו את בתן האובדת: חיבוק חזק, ארוך, מכיל, עוטף. בסיומו פסעו שתיהן, זו לצד זו, לתוך הבית, וכולנו חשנו מנוחה. הנפש שבה למקומה הטבעי, המוכר והאוהב, שתמיד היה חסר.
• • •
אורחיי נמצאת במרכזה של מולדובה, כ־50 ק"מ מצפון לבירה קישינב, וכיום חיים בה כ־20 יהודים בלבד (מתוך כ־4,000 במולדובה כולה). לא מעט דמויות חשובות בהיסטוריה של ישראל נולדו וגדלו כאן: ראש העיר הראשון של תל אביב, מאיר דיזנגוף, הפסל משה כוגן, סופר הילדים והמתרגם יצחק ספיבק, ועוד רבים וטובים.
רחובות שכונת ילדותה של אמי קטנים וצרים, ולמראה הבתים המחוברים ביניהם הבנתי למה סיפרה תמיד על ילדי אורחיי, ש"עברו מבית לבית דרך הגדרות".
כולם גדלו כאן עם כולם, כך סיפרה. סבו וסבתו של ילד אחד היו גם סביהם של יתר ילדי השכונה. החיים מסביב היו מאוד לא פשוטים - וכללו מצוקות פרנסה וקשיים בשמירה על המסורת היהודית. אולם העזרה ההדדית, החום האנושי, הכנסת האורחים והעובדה שכולם הכירו אלה את אלה הפכו את דיירי השכונה באורחיי למשפחה גדולה, שהצליחה להתמודד עם שחיקות היומיום ולשמוח במעט שיש.
למרבה השמחה, בעיר נותרו האתרים המרכזיים שאמי זכרה תמיד לטובה: פארק פּוּשְׁקִין רחב הידיים, ששופץ לאחרונה (פסל המשורר שנעלם הוחזר למקומו), רחוב סטאלין המרכזי (ששמו שונה לרחוב ואסיל מאהוּ), ורחוב גוגול, על שם הסופר הנערץ (כיום רחוב התחייה), שתושבי אורחיי נהנים לטייל בו גם היום. גם האוֹזֶרָה, אגם המים המתוקים שבו נהגו הילדים לשחות והאימהות כיבסו בו את השטיחים בחגים - עדיין שם.
בשונה מביתה של אמי, ששופץ מעט לאורך השנים על ידי בני זוג שמתגוררים בו, ביתה של זינה נותר ללא שינוי, ממש כפי שהיה. פנים הבית צר וחמים, ושטיחים רבים מכסים את רצפתו וקירותיו. קמין האבן לחימום בחורף, פריט חובה בכל בית כאן, ניצב בסלון, מוכן לספק חום חיוני כשבחוץ צוללות הטמפרטורות למינוס 20 מעלות.
בשל גילה המתקדם וקשייה הפיזיים, זינה ממשיכה לחיות בשיטות המסורתיות שאליהן הורגלה. הפנסיה הזעומה שהיא מקבלת משלטונות מולדובה לא מאפשרת לה רמת חיים משופרת, ולכן היא מעדיפה לגדל בעצמה את המזון שהיא צורכת.
משמאל לדלת הכניסה ניצב לול, שבו זינה מטפחת תרנגולות. בעבר נהגו להכין מעוף מרוט אחד ארבעה תבשילים שונים, וגם כיום משתדלים עדיין להכין הרבה מהמעט שיש.
אידית (משמאל) ורוזה ליד קברה של סבתא אידס (תמונתה על המצבה). "לפתע הבנתי את הדמיון ביניהן"
בין לול התרנגולים לחממה ולעצי האגוזים והתפוח, עוברים ליד ה"שירותים". בפועל, מדובר בצריף עם כיסא מרופד ("כדי שבחורף המושלג העור לא יידבק לאסלה", מסבירה זינה), ובלי מים זורמים להדחה ("כשהבור מתמלא מגיע רכב של העירייה ושואב הכל"). בגינה אפשר לקטוף אגוזים צעירים, עגבניות, תפוחים וקיזיל (פרי אדום חמוץ־מתוק שגדל בשיחים, ובימים אלה מסתיימת העונה שלו).
בחצר הבית ממוקם מרתף שהוא גם המקרר. הירידה אליו קשה ותלולה, אך הוא מכיל שפע רב של מעדנים מתוצרת עצמית: חמוצים שנכבשים בקיץ כדי שישמשו בחורף תחליף לירקות; ריבות בצנצנות שעליהן רשומה שנת הכנתן; ויין שאצור בחביות גדולות מעץ (אין בית במולדובה, בכפר או בעיר, שאין בו גפנים משתרגות ויין מייצור ביתי).
היין המולדבי נחשב לשם־דבר באירופה, והיהודים שעלו מכאן לארץ לא שכחו מעולם את טעמו המיוחד והמשכר (מאוד). עד היום, אזרחי מולדובה שעובדים לפרנסתם באירופה שבים הביתה לקראת ספטמבר, רק כדי לסייע בהכנת היין המשפחתי.
בעידן הקומוניזם לגידולים החקלאיים היתה משמעות הישרדותית ממש. גם היום, לנוכח הדלות הכללית, נוהגים אזרחים רבים לגדל את תוצרתם בבית - ואז לסחור עם שכניהם במתכונת סחר החליפין הישנה והטובה. אצל זינה, למשל, אפשר להשיג קוואס (משקה מותסס דמוי בירה), ואצל שכנה אחרת גרעיני חמנייה ודלעת מטוגנים למאכל.
• • •
אילן שור הוא ראש העיר של אורחיי בשלוש השנים האחרונות. אם השם נשמע לכם ישראלי, אתם לא טועים. שור אכן נולד לפני 31 שנים בתל אביב. אביו עלה לארץ ממולדובה בסוף שנות ה־70 וחזר אליה כעבור עשור עם אילן, כשהיה בן שנתיים.
האב, שהתעשר בינתיים בתקופת נפילת "מסך הברזל" בבריה"מ, נפטר והוריש לבנו אימפריה כלכלית, שמסייעת לו כעת להגשים את מטרותיו הפוליטיות. כיום עומד אילן בראש מפלגת רווחה עצמאית בשם "מפלגת שור", והוא מתכנן "להגיע הכי רחוק שאפשר", כהגדרתו, בפוליטיקה של מולדובה. העיר אורחיי משמשת לו, לדבריו, מנוף פוליטי, ו"את השינוי שהצלחתי לעשות כאן - אעשה בכל עיר במדינה".
עם אילן שור, ראש עיריית אורחיי
השינוי שעשה שור באורחיי בשלוש שנות כהונתו אכן ניכר היטב. האזור המרכזי של העיר נראה נקי, ובכל מקום סוללים כבישים חדשים ומשפצים אתרים היסטוריים. שור הקים פארק ירוק חינמי, סמוך לאגם, ובו מוזמנים התושבים לבלות עם ילדיהם. כמו כן, הוא פתח רשת מרכולים מיוחדת לגמלאים, שבה נמכרים מוצרי יסוד במחירים מסובסדים. רעיון חברתי יפה, שראוי שיתממש מתישהו גם אצלנו.
אני שואלת את שור איך ייתכן שראש עיר יהודי דואג לשפר את מראה עירו, אבל את בית הקברות היהודי הוא מותיר מוזנח.
"יש עוד הרבה מה לעשות בעיר", הוא משיב, ומוסיף ש"האתרים היהודיים נמצאים בתוכנית העבודה שלי".
אבל מתי יתבצע השינוי?
שור מסכים להתחייב על תאריכי יעד: עד סוף השנה הנוכחית ייסללו דרכי גישה לבית העלמין היהודי, ועד לאמצע 2019 יוכשרו הדרכים בתוך בית העלמין עצמו, ותנוכש צמחיית הפרא שגדלה בין הקברים.
למה יהודי שמבקר באורחיי לא יכול להיכנס לבית הכנסת המשופץ בעיר - שנעול באופן תמידי?
שור מסביר שמבנה בית הכנסת מצוי בידיים פרטיות, ולטענתו "הבעלים לא רוצים לקדם את העניין". לדבריו, הוא מנהל בימים אלה מאבק משפטי מול רוכשי המבנה, שבסופו, כך הוא מקווה, "השליטה בבית הכנסת תעבור לידי העירייה, ואז נוכל להתחיל להפיח בו חיים חדשים".
• • •
סוף המסע. אני מהרהרת ביני לבין עצמי כמה השיטוט עם אמי בין נופי ילדותה אפשר לי לראות אותה באור שונה, חם ואנושי יותר. ובעיקר כמה הוא אפשר לי להבין את יחסם של יהודי מולדובה למקום שעזבו. זו "המולדת" של יוצאי אורחיי והערים השכנות בלץ וטלנשט.
מולדת שגם ממרחק השנים הרב - לנצח תישאר רוחשת בליבם.
edithd@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו