"לבִּי בְמִזְרָח וְאָנֹכִי בְּסוֹף מַעֲרָב / אֵיךְ אֶטְעֲמָה אֵת אֲשֶׁר אֹכַל וְאֵיךְ יֶעֱרָב". במשפט זה, אחד המפורסמים בשירת ימי הביניים ואולי בשירה העברית בכלל, מתאר רבי יהודה הלוי את הגעגועים והכמיהה לארץ ישראל, שאליה, כך מספרים, אף עלה בערוב ימיו. לא מפתיע, אם כך, שעל שמו של המשורר הגדול מתור הזהב של יהדות ספרד נקראה אוניית המעפילים הראשונה שיועדה ליהודי ארצות צפון אפריקה - מרוקו, תוניסיה ואלג'יריה - שסיפור גבורתם נשכח מהתודעה הציבורית.
סיפורם של 399 המעפילים שהיו על האונייה זוכה בימים אלה לעדנה מחודשת, עם העלאת המחזה "הדרך לירושלים" מאת פרופ' גבריאל בן שמחון על במת התיאטרון. בן שמחון (80), יליד העיירה ספרו שבהרי האטלס במרוקו, הסמוכה לעיר פאס, עלה כילד בן 10 עם משפחתו לסיפון האונייה הרעועה, שהפליגה במסע מפרך בדרך להגשמת החלום - הדרך לירושלים.
את המחזה, שנכתב בשנות ה־80 של המאה הקודמת, גילה השחקן והבמאי רועי מלכה בן ה־35, יליד דימונה, שאביה של סבתו היה גם הוא על האונייה. הוא עיבד אותו לגרסה בימתית שהועלתה במסגרת "פסטיבל ביכורים" בשנה שעברה, שם קטפה את המקום הראשון. כעת הוא מגייס מימון לגרסה גדולה יותר של ההצגה בקמפיין מימון המונים באתר "הדסטארט", כשהעיבוד החדש עתיד לעלות על הבמות בדצמבר.
בן שמחון, לימים פרופ' לקולנוע ולתיאטרון באונ' ת"א, השלים את עבודת הדוקטורט בסורבון בפריז. במשך השנים כתב מאמרים, מחזות וספרי פרוזה רבים ומכלול יצירתו עוסק ביהדות מרוקו, בתרבותה העשירה ובתהליך התאקלמותה וקליטתה בישראל. מחזה אחד שלו, "מלך מרוקאי", הוצג ב"הבימה" בשנת 1980.
בין ספריו נמצאת הטרילוגיה "נערה בחולצה כחולה", "המרוקאי האחרון" ו"זרים", המספרת לדבריו על "ניסיונו של ילד שעלה ממרוקו להתאקלם ולהיות צבר. הילד מתאהב בנערה בת גילו, אך מסלול ההתאהבות נתקל כמובן בקשיים, כולל מצד אבי הנערה, שלא נוח לו שבתו תצא עם עולה ממרוקו. כמו בכל ספרות יפה, גם הספרים שלי מתבססים על משהו אוטוביוגרפי. הרי בסופו של דבר התחתנתי עם אילנה הצברית כדי להיות צבר בעצמי, ויש לנו שלושה ילדים".
"אבא, המשיח הגיע!"
האונייה יהודה הלוי יצאה לים לראשונה כבר ב־1887, תחת השם "Earl of Zetland". בתחילה עסקה בהעברת סחורות ונוסעים וב־1941 גויסה לצי הבריטי ושירתה במלחמת העולם השנייה כאונייה להעברת מטען. ב־1941 ניצלה בנס מפגיעת טורפדו וב־1946 הוצאה משירות ועגנה בנמל צדדי באברדין שבסקוטלנד.
אפשר לומר כי היה מדובר בגרוטאה, אולם לא כך חשבו אנשי המוסד לעלייה ב', שקנו אותה באמצעות סוכן ספינות יווני בשם פילידס עבור חברה שנרשמה בפנמה. האונייה קיבלה את השם "Anal" והועברה לנמל מרסיי, שם בוצעו בה התאמות נדרשות להפיכתה לאוניית מעפילים. על האונייה פיקד ישראל חורב (חרקובסקי), הקשר ה"גדעוני" היה יעקב נצר (מלניצר) ומלווה נוסף היה איתן שפושניק מנוחין. את מבצע העלאת המעפילים ניהל איש המוסד לעלייה ב', יאני אבידוב. אנשי הצוות של האונייה היו כולם זרים, רובם ספרדים.
"הסיפור הריאליסטי של מה שקרה עם האונייה הזו קשור במיסטיקה של יהדות מרוקו", מספר בן שמחון, "הוא התחיל מבחינתי עם אבא שלי, דוד ציון, שהיה מושיב אותי ואת אחי הקטן ליד החלון כדי לחכות למשיח. יום אחד היתה בעיירה הלוויה והמסע עבר מתחת לחלוננו. פתאום, בזמן ההלוויה הזו, מישהו זר הגיע בסנדלים, מכנסי חאקי ובלי כובע, גלוי ראש, והלך בכיוון ההפוך. ראיתי אותו וצעקתי: 'אבא, המשיח הגיע!'
"התברר שאותו יהודי, סם אבוטבול שמו, הגיע מהעיר הרחוקה קזבלנקה כשליח מקומי של אנשי המוסד לעלייה ב'. הוא אמר לאבי ששמע עליו ועל געגועיו לירושלים ובישר לו וליהודים נוספים בעיירה שבקרוב תצא מאלג'יר אונייה בשם יהודה הלוי וצריך להתכונן ולהגיע אליה. לכולנו היו מזוודות ארוזות מתחת למיטות למקרה שהמשיח יבוא - והנה הוא בא.
"בליל המימונה של תש"ז, 1947, הגיע אבוטבול עם מונית ולקח את משפחתנו לעיר פאס ומשם המשכנו ברכבות לאלג'יר. כמונו נסעו עוד מהעיירה שלנו וגם מכל האזור והמדינה, בעיקר בחורים צעירים כי השליחים של המוסד לעלייה ב' ידעו שהם צריכים כאלה שיוכלו להתגייס לצבא. אבי אגב גויס מייד כשהגיע לארץ ממחנה המעצר בקפריסין וכך גם דוד שלי.
"באלג'יר הובילו אותנו להר נידח מעל חוף הים, שם בנו משהו שנראה כמו מחנה קיץ כדי להטעות את השלטונות. קרוב לחודש ימים חיכינו לאונייה, שלא ידענו עליה כלום. היו שם משהו כמו 700 איש, רובם ממרוקו, וגם מאלג'יריה ומתוניסיה".
"זרקנו מצה והים שקט"
בערבו של 10 במאי 1947 עגנה האונייה מול המחנה, ולעולים ניתן האות לעלות לסיפון. "ראינו מדורות למטה על החוף והחלה שמועה במחנה שהאונייה הגיעה", מספר בן שמחון, "התחילה מהומת אלוהים. כולם פתחו בריצה מטורפת לחוף וכשהגענו, אמא בהיריון ושלושה ילדים קטנים, הצליח אבי, שהיה גדול גוף, לתפוס את אחת הסירות שהיו שם כדי להעביר את העולים לאונייה. היה חושך מצרים, אבל בסוף הגענו לגוף שחור גדול וטיפסנו למעלה על סולם חבלים כשאבא דוחף את אמא ואותנו הילדים.
"בסיטואציה שנוצרה, כוחות המשטרה והצבא הצרפתים שהיו באזור זיהו את האונייה והגיעו עם מכוניות שהאירו עלינו בפנסי ענק. משהו כמו 250 איש נשארו על החוף ונעצרו. משפחות נקרעו".
"מיצג ללא סטריאוטיפים". מלכה (מימין) ובן שמחון // צילום: זיו קורן
בסופו של דבר עלו לאונייה 399 עולים. "באונייה עצמה היתה צפיפות נוראה. נדחסנו על המדפים אחד על השני", נזכר בן שמחון. "ההפלגה, או כך לפחות נאמר לנו, תוכננה בהתחלה לשבוע ימים אבל נמשכה 21 יום כשרוב הדרך הים היה סוער מאוד. עקבו אחרינו משחתות בריטיות, וב־30 במאי, כשחצינו את קו המים הטריטוריאליים של פלשתינה - הן התקרבו אלינו, ואחרי שסירבנו לעגון בשום מקום שאינו ארץ ישראל הם תקפו אותנו בזרנוקי מים ובגז מדמיע ועלו על הספינה. הבחורים הצעירים שלנו השיבו מלחמה עם קרשים ומוטות ברזל, וזה היה קרב עיקש, אבל לבסוף הבריטים ניצחו.
"עוד לפני המפגש עם הבריטים אמרו לנו לזרוק כל מה שמסמל את ארץ המוצא שלנו - כולל תעודות, כסף, תכשיטים וכולי - כי פחדו שאם יזהו את מוצא האונייה יחזירו אותנו לאלג'יריה או למרוקו. אנשים זרקו מסמכים ורכוש יקר לים והגיעו לארץ ללא זהות.
"במהלך המסע נפטרה ילדה בת שנתיים ממחלה, ואני חושב שזה שלא מתו עוד אנשים היה נס. מבחינה רציונלית, האונייה הזו לא היתה צריכה להגיע לארץ, אבל העולים האלה לא היו אנשים רציונליים - ואבא שלי היה בראשם. מה הוא עשה כדי להשקיט את הסערה בים? שבר מצה שמורה וזרק לארבע רוחות השמיים - והים שקט. כך הוא האמין וכך אני האמנתי כילד".
לפני שהשתלטו הבריטים על הספינה הספיקו אנשי הצוות לזרוק את מכשיר הקשר לים ולחבל במנוע, כדי שלא תוכל להפליג עד קפריסין. האונייה נגררה לנמל חיפה, שם הורדו ממנה שבעה חולים ופצועים לטיפול רפואי בארץ. "אבא שלי אמר לבריטים: 'אנחנו לא ממשיכים בלי לנשק את אדמת ארץ ישראל' - והם נתנו לנו את זה", מספר בן שמחון, "מבחינתי, הרגע ההוא לא נפל מהצעד הראשון של ניל ארמסטרונג על הירח".
אחרי שנישקו את אדמת הארץ, הועלו העולים אחר כבוד לספינה בריטית שלקחה אותם למחנה המעצר בקפריסין. בתום כמה חודשים עלה בן שמחון לארץ עם שני אחיו הקטנים, הוריו הגיעו זמן קצר לאחר מכן והמשפחה התיישבה בחיפה.
פיוטים להמונים
את הדרמה הזו העביר בן שמחון במחזהו "הדרך לירושלים" וכעת עיבד לבמה רועי מלכה, שהוסיף נגינה ושירת פיוטים. "אני בן למשפחה מסורתית והפיוט הוא סגנון השירה הראשון שאליו נחשפתי, בעיקר בבית הכנסת", הוא מספר, "שם התחלתי לשיר כילד והתאהבתי בשירה, שהיא חלק משמעותי מחיי עד היום".
איך הגעת למחזה "הדרך לירושלים"?
"העיסוק במחזה הזה הוא הסימפטום האחרון במשהו שאני מרגיש שהתבשל אצלי הרבה זמן. כשעזבתי את דימונה לת"א 'השלתי' את כל מה שחשבתי שלא יהיה 'מגניב' ובניתי פסאדה של מה שחשבתי שיתאים לתל אביב. אחרי כמה זמן זה קצת שחק אותי. פתאום אמרתי לעצמי, אוקיי, איפה אני מוצא ביטוי שאני יכול ממנו להרכיב את הזהות שלי, שהיא כל מיני דברים, שבהם גם בן לעולים ממרוקו שמגיע מדימונה.
"חיפשתי תכנים שידברו לזהות הזו, וראיתי למשל שבקולנוע או בטלוויזיה זה כבר קורה, אם זה בדוקומנטרי כמו 'סאלח, פה זה ארץ ישראל', או בסדרות כמו 'זגורי אימפריה', ויש עוד כמובן. בתיאטרון אין עדיין יותר מדי ביטוי לזה, פרט לכמה הצגות כמו למשל 'סוליקה' בתיאטרון ב"ש, שמנהלה המוזיקלי מאור סבג היה שותף לאחד העיבודים בהצגה.
"חבר סיפר לי על 'מלך מרוקאי' של גבריאל בן שמחון, ואת המחזה 'הדרך לירושלים' מצאתי בספרייה ברמת גן. היה מרתק לראות איך אדם שחווה עלייה והתאקלמות כותב על כך, וזו היתה הפעם הראשונה שבה קראתי משהו שכתוב בדרך שמראה את העולם האמיתי של התרבות המרוקאית, את הרוח, הנשמה והשפה שלה, עם אלמנט של פנטזיה ודמיון שכל כך מאפיין אותה. אמרתי מייד - זה פרויקט הבימוי הבא שלי".
לאן הייתם רוצים שההצגה הזו תגיע?
בן שמחון: "הייתי רוצה שהסיפור הזה יגיע לפריפריה. ההצגה הזו צריכה להיות חלוץ לתיאטרון רב־תרבותי בארץ, תיאטרון יהודי, ישראלי וחברתי. התיאטרון עדיין חסום, והוא חייב להיות יותר פתוח לאלה שלא שייכים לברנז'ה מסוימת".
מלכה: "אני חושב שיש היום יותר פתיחות ורואה המון התעוררות של חבר'ה צעירים מהדור שלי, למשל מאור זגורי, רועי חסן ואחרים, שמחפשים להראות את השורשים שלהם. בסופו של דבר הייתי רוצה כמובן שהדור המבוגר יוכל לבוא ולראות מיצג תיאטרלי בימתי, שמספר סיפור שהוא שלהם ועליהם, ונותן לו את הכבוד המגיע לו. סיפור שמציג את המציאות עם אלמנט של פנטזיה, נותן טעימה מחוויה שעבר ציבור לא קטן במדינה ועושה את זה בצורה שפותחת חלון להצגת הסיפור בלי סטריאוטיפים.
"אבל אולי יותר חשוב מזה, הייתי רוצה שגם הדור הצעיר יוכל לקבל את הסיפור הזה באופן שידבר אליו ויחבר אותו לשורשים. עם ההצגה הזו אני משלים משהו בפאזל הזהות ומוסיף עוד חתיכה לישראליות שלי, ולישראליות בכלל. כשכל אחד מביא למסיבה את הצבע שלו, נוצר פסיפס מרשים ויפה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו