כשהגענו לחדרה השבוע בשמונה בערב, הרחובות היו שוממים. לכאורה, חדרה היא עוד סיפור קלאסי של ישראליות: עיר עם פוטנציאל עצום שלא דאגה לעצמה אפילו למרינה ראויה ולא ידעה לנצל את חוף הים שלה כמו שצריך, ראש עיר שחשוד בפלילים ואפס אטרקציות לדור הצעיר מלבד דירות מרווחות שעוד אפשר למצוא במיליון וחצי שקל. לא משהו לכתוב עליו הביתה.
אבל כמו תמיד במקרים הללו, התרחש הנס דווקא מכיוון מגרש הכדורגל הישן, זה שהיה בשנות ה־70 האטרקציה המרכזית של העיר, ופתאום שוב קיבל את המעמד הזה. מי שאחראית לכך היא הפועל חדרה, הקבוצה הענייה בליגת העל בישראל וזו שמתחילת העונה תופסת את המקום הראשון בטבלה. היא מקדימה, למשל, את הקבוצה העשירה ביותר בתולדות הכדורגל הישראלי - מכבי תל אביב שמחזיקה בתקציב של 100 מיליון שקלים - ואימפריות מקומיות כמו הפועל באר שבע, מכבי חיפה והפועל תל אביב. חדרה עם 3.5 מיליון השקלים שלהם שמחולקים למשכורות, היא הלהיט הנוכחי בענף.
אם אתם חובבי כדורגל, קשה שלא להיזכר בסיפורה של עירוני קריית שמונה והאליפות ההיסטורית שלה מלפני כמה שנים, אבל מוטב לא להשוות: מאחורי הקבוצה הצפונית הנהדרת עומד איש העסקים איזי שרצקי, אחד מעשירי ישראל. מאחורי הפועל חדרה עומדים כמה משוגעים לדבר שהסכימו לקחת מראש העיר את הקבוצה ולנהל אותה. זה היה לפני ארבע שנים בליגה א' (הליגה השלישית), והמטרה היתה אז להשאיר את הפועל חדרה בחיים, שלא תימחק מההיסטוריה של הכדורגל הישראלי. אף אחד לא האמין שנכון לסוף 2018, חדרה, היא ולא שרף, תהיה הקבוצה הבכירה בו. ספק אם מישהו מאמין בכך גם עכשיו.
מחכים לאוהדים מזכרון
"במשחק הראשון כשלקחנו את הקבוצה בליגה א', הגענו למגרש וחיכו לנו 13 אוהדים, רובם חברים וחברות של השחקנים", משחזר בחיוך יו"ר הקבוצה אורן גולן, קבלן מקומי בשנות ה־40 לחייו, שחלם להפוך לשחקן כדורגל, אבל גדל בעיר בתקופה הלא נכונה. הוא מתנסח בצניעות, מדבר כמעט בלחש ומרבה להקשיב, תכונה לא מוכרת לאנשים בכדורגל שלנו. "החברים שאני משחק איתם כדורגל שכנעו אותי לקחת את הקבוצה מראש העיר, כי לא רצינו שהיא תימחק", הוא מספר, "שיחקנו כדורגל, כל החברים שפעם שיחקו בהפועל חדרה, ואז אמרתי להם 'יאללה, בוא נלך על זה'. לא היה לי שמץ של מושג למה אני נכנס, כלום".
אל חדר ההלבשה המיושן של הקבוצה ("זה אתר לשימור, רצו להרוס את זה אבל זה שייך לרשות העתיקות") נכנס יקיר שוורץ. השם שוורץ מוכר לכל חובב כדורגל ישראלי בהקשר החדרתי. אביו, שלום (שולם), שעל שמו נקראת הקבוצה בגלגולה הנוכחי, היה הכוכב הבלתי מעורער של המועדון בשנותיו הגדולות והמעטות. הוא נולד בחדרה כבן לעולים חדשים מרומניה - הקהילה שהרימה את הכדורגל בעיר - התגורר בשכונת יוספטל הסמוכה למגרש והפך לסלב הראשון של חדרה כשהגיע עד לנבחרת ישראל. כשהלך לעולמו לפני ארבע שנים, כמו ציווה במותו את תקומתה של הקבוצה.
שחקן העבר, יאיר לייבוביץ' // צילום: גדעון מרקוביץ
הבן יקיר שיחק בליגות הנמוכות בישראל, כולל בחדרה, ועכשיו הוא חבר הנהלה שצובט את עצמו ואת ילדיו הצעירים בכל בוקר, כאשר הוא רואה אותם לובשים את מדי הקבוצה ומשחקים בקבוצות הילדים שלה. "איבדנו כל כך הרבה אוהדים על הדרך", הוא מספר, "נסענו לטדי ופגשנו אוהדי בית"ר מזכרון יעקב, שאלנו אותם למה הם לא אוהדים את חדרה ומעדיפים לנסוע כל הדרך לירושלים. אבל אני לא מאשים אותם, כשהפועל חדרה שיחקה בליגה א' הם התחברו לבית"ר ולא לקבוצה של האזור שלהם. אני מאמין שבתוך כמה שנים אנחנו נצליח לשנות את זה ונביא 5,000 אוהדים למשחקי הבית".
אז זהו, שכרגע חדרה משחקת בכלל בנתניה כי המגרש החדש הוא בגדר הבטחת בחירות של צבי גנלדמן, שחשוד בקבלת שוחד מקבלנים מקומיים. בכל הקשור לכדורגל, גנדלמן אחראי לרנסאנס המקומי: הוא העניק מיליוני שקלים כדי להחיות את הקבוצה וזוכה לראות אותה בליגה של הגדולות עדו בקדנציה שלו. עבור התושבים שלא מתעניינים בכדורגל, מדובר בראש עיר שצריך ללכת הביתה בבחירות שייערכו בסוף החודש. "אם הוא הולך, קשה לי לראות איך נמשיך להחזיק כאן את הקבוצה, אתה לא יכול לדעת מה יהיו המחשבות של ראש עיר אחר לגבי כדורגל", מסביר גולן. המאבק האמיתי של הקבוצה, אם כך, הוא בכלל מאחורי הפרגוד בקלפי.
נפתחו שערי שמיים
חדרה פתחה את העונה בסערה כאשר גברה על הפועל תל אביב, בית"ר ירושלים והפועל חיפה. היא במקום הראשון עם 13 נקודות מתוך 15 אפשריות ותגיע למשחק העונה מול מכבי תל אביב בעוד שלושה שבועות, כאשר שתיהן יאכלסו את המקומות הראשונים ורק הסדר עוד לא נקבע. מבט על הסגל שלה מגלה תמונה יפה למדי: רובו מורכב משחקנים מקומיים, חמישה שחקנים מהמגזר הערבי , נציגות רחבה של המגזר האתיופי בעיר במחלקות הבוגרים והנוער, זר אחד שכשל בקבוצות אחרות (הפועל באר שבע ואשדוד) ומאמן אלמוני בתחילת דרכו בשם ניסים אביטן, שבעברו קריירה בינונית במדי הפועל תל אביב ומשפט אחד מיתולוגי של דודו, שלום אביטן המיתולוגי, שציטט עם הגעתו לתל אביב: "דוד שלי אמר לי שקורה אחת בהפועל תל אביב שווה כמו שלושה גולים בהפועל באר שבע".
כשהגיע לפגישה עם גולן, היה אביטן מאמן קבוצות הנוער של הפועל באר שבע והתחרה על המשרה בחדרה עם מאמנים מוכרים ממנו. בהודעת ווטסאפ קולית ששלח גולן לחבר מייד עם צאתו מהפגישה לפני שנתיים, הוא נשמע אומר: "משהו בבטן אומר לי שאיתו אנחנו יכולים ללכת רחוק. הוא רוצה לעבוד איתנו ומאמין בנו, ולא עושה לי טובה שהוא בא לעבוד כאן. נראה לי שאני הולך עליו". תחושת הבטן של גולן לקחה את אביטן ואת הקבוצה מהליגה הלאומית, שבה הם רק חלמו לשרוד, אל ליגת העל, שגם בה מתעקשים בהנהלה, ממרומי המקום הראשון: "חסרות לנו עוד 23 נקודות ונישאר בליגה וזו תהיה עונה חלומית".
אליפות? אירופה? האופטימיות הזו שייכת לדור העבר בחדר ההלבשה, אהרל'ה שפר ויאיר לייבוביץ'. מבחינתם, החיים מחולקים לשניים: השנים הגדולות שבהן שיחקו בקבוצה בשנות ה־60 וה־70 - ושנת 2018. כל מה שבאמצע נמחק כלא היה, כי בלי הפועל חדרה החיים הם לא חיים. "אני לא מבין את הפסימיות של הדור הצעיר", מנופף שפר בידיו, "אותנו לימדו שאנחנו יכולים לנצח כל קבוצה, וניצחנו פה במגרש בחוץ כל קבוצה עם 3,500 צופים שמילאו כל חור באצטדיון, וחדרה היתה אז עיר קטנה. לא נפלנו משום קבוצה עד כה, אז למה לא לחלום על אליפות? אתה יודע מה - אם ננצח את מכבי תל אביב בעוד שני מחזורים, נוכל להתחיל לדבר על זה".
לייבוביץ' מחזק את דבריו: "אותנו לימדו בכדורגל שמשחקים 11 על 11, אין שמות. הגענו 700 אוהדים לסכנין וקיבלו אותנו בחיבוקים ונשיקות, אמרו לנו 'טוב שניצחתם, העיקר שתדפקו את מכבי תל אביב'. אנחנו היום המאמי הלאומית, כל הכדורגל הישראלי אוהב אותנו". גולן עוצר את השיחה ואומר: "זו בדיוק הנקודה, יש לנו 900 מנויים והם אלו שבאים גם למשחקי החוץ. אם אנחנו לא נגיע ל־1,500 מנויים עד סוף השנה, כנראה אנחנו באמת קבוצה קטנה שרק חושבת שהיא גדולה. אני מוכר מנויים ב־500 שקלים וכרטיס למשחק ב־90 שקלים רק כדי לשכנע אוהדים שיותר משתלם להם לקנות מנוי לקבוצה. אנחנו עיר של יותר מ־100 אלף תושבים והיינו הקבוצה האהודה על האוכולוסייה הערבית מסביב, לא יכול להיות שלא נצליח למכור את כל המנויים. זו המשימה האמיתית שלי השנה".
אל השיחה מצטרף יגאל רובין, כרוז הקבוצה ושופט כדורגל בליגות הנמוכות ("שתמיד היה דופק את הקבוצות מחדרה ומהסביבה בכל הזדמנות", כפי שמעידים עליו חבריו). רובין, אדם עם עוצמת דציבלים שגורמת לכרוזים אחרים בליגת העל להישמע רגועים למדי, שכל לאחרונה את אשתו. דרך הכדורגל, ודרך היותו כרוז הקבוצה, מצא מפלט מהצער ופעם בשבועיים הוא מתנתק מהכל ורק עסוק בהלהיב את הקהל המקומי ולכוון את הרמקולים לכיוון יציע האורחים כדי להבהיל אותם. בינתיים זה עובד. "אני יכול לדבר איתך על כדורגל ולהסביר לך מי נגד מי והכל", הוא אומר, "אבל אני רוצה להראות לך סרטון אחד שמסביר את כל ההצלחה שלנו". רובין מציג בפנינו את אירוע הסליחות ההמוני שהכיל 5,000 מתושבי העיר באצטדיון הישן של הקבוצה, שבו אנחנו נמצאים. "ארבע שנות סליחות, פעמיים עלינו ליגה ועכשיו אנחנו במקום הראשון. אתה יכול להגיד לי שאין קשר בין הדברים? שאלפים מתפללים פה באצטדיון לאורך השנים והם לא פותחים את השמיים לעזור לנו לעשות את הבלתי ייאמן? לא תשכנע אותי שאין קשר".
הפסקה בלי עיר
אז חדרה, כפי שהוגדרה כאן בצדק, היא אכן המאמי הלאומית. התקשורת עולה לרגל, כולם מפרגנים והאווירה בקבוצת הווטסאפ של הקבוצה שמחה מאי פעם. האופוריה הזו אמורה לעלות ביוקר לקבוצה כבר במשחק הקרוב מול מ.ס. אשדוד, אבל מרוב ההלם אף אחד כאן גם לא מאמין במאנחוס זולת דפיקה על השולחן פה ושם כדי שכל השחקנים יישארו בריאים ולא יצטרכו להביא שחקנים חדשים בכסף שאין לאף אחד.
יו"ר הקבוצה, אורן גולן // צילום: גדעון מרקוביץ
"תן לי רק לעבור את ינואר, את חלון ההעברות, את המשבר הגדול, ואז נדע אם שרדנו או לא", אומר גולן, "אני לא בונה על נסיעה להגרלת ליגת האלופות בשנה הבאה. יהיה לנו כסף לכרטיס טיסה, אל תדאג, כי אנחנו לא צריכים לשלם שום מענקים לשחקנים. נראה לך שמישהו חשב לשים להם מענקי אליפות או הגעה לאירופה בחוזה? הם בעצמם לא חשבו על זה". ושוורץ צועק מהצד השני של החדר: "תן לי עכשיו מקום 11 בסוף העונה, אני חותם לך".
רגע לפני שמתקפלים, פורץ פנימה בסערה ובדרכו האופיינית רז זהבי. הוא יליד המקום, שוער העבר של הקבוצה ובשנים האחרונות הפך לדמות מוכרת בכל בית בישראל. מי שהחל את דרכו כפרשן הכל יודע של הליגות הנמוכות בערוץ הספורט, ששילב אזוטריה קשה עם פיקנטריה קלה, זכה לחיקוי של שלום מיכאלשווילי ומשם הדרך לתוכניות הריאליטי השונות היתה קצרה. בקרוב שוב יחזור ל"גוללסטאר" ובין לבין הוא מנסה להסביר לחברי הילדות שלו את גודל ההישג: "אתם צריכים להבין - אתם חיים בחלום. גם אם חדרה היתה מפסידה בליגת העל כל משחק 4:0, הייתם צריכים להעריך את החלום. לפני ארבע שנים היינו כלום, אף אחד לא רצה לשחק כאן ועכשיו אתם מאמינים שאתם בליגת העל.
"אנחנו מגיעים ממקום שהוא הפסקה בלי עיר, פה אם אתה רוצה להיות ראש עיר אתה צריך להיות מוכן שיקליטו אותך מראש ואז תוכל להיבחר. יש פה מאמן שהוא גאון כדורגל, יש חדר הלבשה בריא, אף אחד כאן לא האמין בימי חייו שנראה את זה. בכל בוקר תושבי העיר צריכים לצבוט את עצמם, הם הולכים בגאווה לכל מקום בארץ כמו פעם, והכל כי הפועל חדרה חזרה".
היציאה אל רחובות העיר בימי הסתיו הראשונים מוארת אך ורק על ידי אורות הקניון הגדול, שהוא כצפוי האטרקציה המרכזית (מלבד מגרש הכדורגל). היכל תרבות עדיין לא בנו כאן, אבל בתי הקפה המיתולוגיים עדיין במקומם וקו החוף היפה כל כך נשקף מבעד לארובות המפורסמות.
אני תוהה אם אולי, סוף־סוף, אחרי שיש קבוצת כדורגל בליגת העל, תהיה גם מרינה. "מרינה?" הם מרימים גבה, "יש לנו, ברוך השם, הרבה מאוד מרינות בחדרה בשנים האחרונות. זה חלק מהשינוי שהעיר הזו עברה, עכשיו צריכים גם את העולים החדשים, והאוכלוסייה הערבית והתושבים הוותיקים כדי שחדרה לא תיעלם שוב ותצליח להחזיר את השנים היפות ההן".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו