עם אווירה פנטסטית, סרטים מפתיעים באיכותם ואולמות מלאים בצופים, שלושת ימיו הראשונים של פסטיבל הקולנוע חיפה לא התקשו להיות מרתקים ומהנים. בתוך כך, באופן אירוני, דווקא הסרטים היותר מבטיחים, שהגיעו לפסטיבל מלווים בהייפ וחמושים בפרסים יוקרתיים (כמו "שלושה זרים זהים" התיעודי, ו-"בערה" הדרום קוריאני) התקשו לעמוד בציפיות.
הייפ לא מוצדק. "בערה" // צילום: יח"צ
הממתק מבחינתי היה "לורו", סרטו החדש של הבמאי זוכה האוסקר פאולו סורנטינו ("יפה לנצח"), שמשלב בין "הזאב מוול סטריט" ל"בית הקלפים" כדי לשרטט דיוקן מסחרר, מחרמן ופתטי של ראש ממשלת איטליה לשעבר, סילביו ברלוסקוני (שמגולם בהנאה מופגנת בידי שותפו הקבוע של סורנטינו, טוני סרבילו). כפי שנכתב כאן לפני פתיחת הפסטיבל, הגרסה של "לורו" שמוקרנת בחיפה קצרה בשעה וחצי מזו שהוקרנה בבתי הקולנוע באיטליה. למרות שהסרט עדיין נמשך שעתיים וחצי, הקיצוץ בהחלט מורגש (בעיקר בחציו השני של הסרט, שזונח קו עלילה די משמעותי). אך גם בצורתו הנוכחית, מדובר בטור דה פורס מסוגנן וסוחף הגדוש ברגעים מבריקים ומשעשעים. יהיה מעניין לצפות בגרסה המלאה בהזדמנות, אבל עד שתהיה הזדמנות לעשות את זה, שווה לנסות לתפוס את "לורו" כשיוקרן שוב ביום ראשון, ה-30.9 ב-20:30 בסינמטק.
דיוקן מסחרר, מחרמן ופתטי. "לורו" // צילום: Gianni Fiorito
הפתעה נעימה נוספת הייתה "העיניים של אורסון וולס", סרטו התיעודי הנעים ונטול היומרות של מארק קאזינס, שנובר בתוך נפשו ויצירתו של הבמאי האגדי באמצעות אוסף גדול של ציורים, סקיצות ושרבוטים שוולס הותיר אחריו. אמנם אין מחסור בביוגרפיות, בספרים ניתוחיים ובסרטים תיעודיים העוסקים בוולס, אבל קאזינס מצליח למצוא זווית ייחודית שמאירה את חייו הסוערים של וולס ואת גוף עבודותיו המונומנטלי באור אישי ואינטימי, והצפייה בסרטו האינטליגנטי משמשת כמתאבן יוצא מן הכלל לקראת צאתו של "הצד האחר של הרוח", סרטו האבוד והלא גמור של וולס, שיעלה בקרוב ב"נטפליקס". אם אתם בעניין, הסרט יוקרן בשנית ביום חמישי, ה-27.9 ב-10:00 בבוקר באולם רפפורט.
שני סרטים קלילים יותר באו בדמותם של הקומדיה הרומנטית היפנית "אסאקו 1 ו-2" והביוגרפיה הספרותית התקופתית "קולט", שבה קירה נייטלי מגלמת את הסופרת הצרפתייה פורצת הדרך. הראשון, שהגיע לחיפה לאחר בכורה מוצלחת בפסטיבל קאן (ושיוקרן שוב ביום שישי, ה-28.9, ב-14:45 באולם טיקוטין), מביא את סיפורה של אסאקו, צעירה מאוסקה שמתאהבת עד למעל לראש בחתיך מרדן ולא מסורק שלא דופק חשבון לאף אחד. לאחר שהבחור נעלם לפתע, אסאקו שבורת הלב עוברת לטוקיו, שם היא נתקלת להפתעתה במישהו שנראה בדיוק כמו האקס המיתולוגי. העניינים מסתבכים לאחר שהבחור המקורי שב לפתע לתמונה. "אסאקו 1 ו-2" אולי אינו ממציא את הגלגל מחדש, ואין בו מחוות גדולות או שיאים יוצאי דופן, אבל הבמאי ריוסוקה המגוצ'י משתמש בדמויות שלו כדי לספק הצצה מעניינת אל תוך קרביה של החברה היפנית, והסגנון העדין והרגיש שבו הוא מטפל בפיתולים העלילתיים הבלתי נמנעים שצצים לאורך הדרך מניב יצירה צנועה ואנושית שאינה מתקשה להצדיק את ההשקעה בה.
"קולט", של ווש ווסטמורלנד, לעומת זאת, הוא ביוגרפיה פמיניסטית קונבנציונאלית אך חביבה שמספקת לקירה נייטלי את אחד מתפקידיה הטובים מזה זמן רב. התסריט השנון סוקר את כל התחנות המרכזיות (והשערורייתיות) בחייה מעוררי ההשראה של קולט, כאשר דומיניק ווסט (מקנאלטי מ"הסמויה") מצוין גם הוא בתור ווילי, בעלה הסופר שבמשך שנים רבות לקח קרדיט על יצירותיה. "קולט" יוקרן שוב ביום שני, ה-1.10, ב-19:15 באולם רפפורט.
אחד מתפקידיה הטובים ביותר. קירה נייטלי // פוסטר הסרט "קולט"
במסגרת התחרות העלילתית הישראלית הוצגו עד עתה שני סרטים, שהיו שניהם ניסיוניים באופיים ומעניינים בדרכם. "עכו חלומות", סרטו הכאילו תיעודי של הבמאי הוותיק דניאל וקסמן ("חמסין", "המיועד"), שמסמן את שובו לזירה הקולנועית לאחר כמעט שלושים שנה, מתחקה אחר ניסיונותיו של במאי תאטרון פלסטיני להעלות בעכו הצגה טעונה העוסקת בקורות משפחתו בימי מלחמת העצמאות. מטבע הדברים, הכוונה להעלות את ההצגה – שבה הערבים מגולמים בידי יהודים, ולהיפך - מעוררת התנגדות עזה בקרב התושבים הערבים והיהודים בעיר, וזו גולשת בסופו של דבר לאלימות ולשפיכות דמים. וקסמן, שמלווה את האירועים בקריינות, ושגם מופיע בסרט בתור "עצמו", מחטט כאן בפצע פתוח ולכל אורך הדרך ניתן להרגיש את התשוקה, את הלהט ואת הצורך שלו לספר את הסיפור הספציפי הזה (שאותו כתב יחד עם דוד וקסמן ואורנה עקאד). התוצאה רחוקה מלהיות מושלמת, כאשר הבעיה העיקרית לטעמי נעוצה בהופעותיהם המלאכותיות והלא משכנעות של מרבית השחקנים (שכוללים את הייתאם עומרי ואת לירז צ'רכי, שבדרך כלל מצוינים). עם זאת, הגולמיות וחוסר הליטוש המכוון של "עכו חלומות" גם מעניקים לו מידה של עוצמה וטוענים אותו באנרגיה, במידיות וברלוונטיות. נדמה שאלו הם גם מעלותיו העיקריות.
הסרט הישראלי השני שבו צפיתי הוא "בלי דם" - פיצ'ר הביכורים של היוצר הוותיק יוסף אל-דרור. זהו מותחן פרנויה קומי, סטלני וסתום במתכוון שמשתמש ברכיבי חיינו בישראל (בטחון, פוליטיקה, מעמד כלכלי, מתח עדתי, התקשורת), כדי לטוות רשת עלילתית סבוכה, לא צפויה ועמוסת סמליות חמקמקה. במרכז הסיפור ניצב מורה לכתיבה (דני איסרליש) שחייו נכנסים לסחרור בעקבות מפגש מקרי ולכאורה סתמי עם בחורה ברחוב תל אביבי. המפגש המקרי מוביל לחקירה מלחיצה במשטרה, ועד מהרה גיבורנו נשאב אל תוך קנוניה אפלה ולא לגמרי ברורה שבה עשויים להיות מעורבים גם שני חבריו הטובים (זוג נשוי המגולם בידי אודי רוטשילד ודנה מיינרט). סרטו המורכב והמאתגר של אל-דרור כולל מספר לא מבוטל של סצנות מצוינות. הכתיבה מושחזת, השחקנים מצוינים, וההומור הוא ההומור הכי "ישראלי" שיכול להיות. אבל מה כל זה בא להגיד בדיוק? והאם באמת הייתה בכלל קנוניה? אולי אבין קצת יותר לאחר צפייה נוספת.
• תביעה: "ביונסה עוסקת בכישוף אפל"
• נינט ויוסי מזרחי חוזרים לשנות התשעים
• ללא הסבר: מוזיקאי ישראלי נעצר ברוסיה
• בלי נטע ועומר: אלבומי השנה תשע"ח