בערב יום כיפור הפיד שלי התמלא בבקשות סליחה, חלקן ציניות ומצחיקות נורא וחלקן כנות, למראית עין לפחות. יש לי השגות לגבי היום הזה, אני שואלת את עצמי כל שנה עד כמה בקשת סליחה יכולה להיות אמיתית כשהיא מוכתבת בלוח השנה, אבל רק על עצמי לספר ידעתי ואני לא ביקשתי אף סליחה.
לכולם זה קשה, אני יודעת, זה דורש לכופף ראש, לאזור אומץ ולעמוד במקום פגיע הממתין למחילה. אבל בכיפור כל האלמנטים המקשים האלו מתבטלים, זה פתח לאגו-מניאקים כמוני להרגיש עם זה הכי בנוח שאפשר. ובכל זאת נמנעתי, אני כנראה פשוט לא רוצה.
בנצח שעבר מכניסת החג ועד צאת שלושה כוכבים שאלתי את עצמי למה לא התנצלתי בפני איש. למה לא הייתי מסוגלת להשיב לאף הודעת "סליחה אם פגעתי", מדוע מעולם לא שיתפתי עם הדבר הזה פעולה. הרי אין לי בעיה להודות בטעויות, אני עושה זאת בפניכם, קוראיי, לעיתים תכופות, אבל יש לי בעיה להתנצל עליהן.
זה לא שאני לא מבקשת סליחה אם נתקלתי עם המרפק במישהו ברחוב, או כשלא שמתי לב להולך רגל במעבר חציה, אבל אלו התנצלויות של נימוס, לא חרטה. הבנתי השנה שאני פשוט לא מסוגלת להתחרט.
בסליחה שאנחנו מבקשים ביום כיפור יש מידה רבה של חרטה. מעין משאלה להחזיר את הגלגל לאחור, למחוק את שהיה, להתחיל דף חדש. ואני, שמאמינה שהכל לטובה, שחונכתי להיות גאה ושלמה, להתמודד עם כל מעשי שיישארו חלק ממני לעד, לא רואה את היופי שכולם רואים בסליחה.
זה לא שאני "זורקת" או "זורמת", להפך - כל צעד שלי אני בוחנת, מתייסרת מכל מילה שלא הייתה במקום, מכל החלטה לא מוצלחת, אוכלת את עצמי על בסיס יום יומי. אבל אף פעם, אף פעם לא פיללתי שמשהו יקרה אחרת, תמיד לקחתי מזה את השיעור לחיים, בירכתי על הלקח משל היה מתנה ועשיתי הכל כדי שבפעם הבאה זה יהיה אחרת.
הלוואי שגם על ערש דווי אוכל לומר שאני לא מתחרטת על כלום, אבל חוששת שבאופן אירוני, אני עלולה להתחרט דווקא על זה, על שלא ביקשתי סליחה.
אז תסלחו לי, אולי אני פשוט זקוקה לעוד בירור. בכיפור הבא.
גמר חתימה טובה