יום שני השבוע, 8 בבוקר. אופק שאול לובש מכנסי ג'ינס קצרים וחולצת טריקו לבנה, נועל את נעלי הספורט שלו ומעיף מבט אחרון ברשימת הציוד, לוודא שהכל נדחס אל תוך הצ'ימידן הכחול החדש שקיבל במתנה מקרוב משפחה.
עיניו של אורון, אחיו, שנפל לפני ארבע שנים בידי חמאס ומוחזק מאז בעזה, מביטות בו באהבה מבעד לתמונות התלויות בסלון. קאי, הכלב של אורון, מכשכש בזנבו בלי להבין את גודל המעמד. אופק מתכופף אליו לליטוף אחרון ויוצא עם אמו זהבה ואחיו הבכור אבירם לעבר לשכת הגיוס בטבריה. שם ימתינו לו בני משפחה קרובים וכמה חברים טובים, שעוטפים אותו באהבה.
שש שנים חלפו מאז פסע אופק בשביל הזה, המוביל אל רחבת המתגייסים. הוא היה אז ילד בן 12 כשליווה עם משפחתו את אחיו אורון, שעמד להצטרף לגולני. כבר אז, כשראה את האושר בעיניו של האח, ידע אופק שגם הוא יתגייס ליחידה קרבית מובחרת. הוא פנטז על מסיבת גיוס עם חברים קרובים, על בילוי אחרון באזרחות עם אבירם ואורון, ועל החיבוק שיקבל מאביו הרצל ומאמו זהבה.
עכשיו הוא צועד שוב באותו השביל, ללא שמחה. נפילתו של אורון בידי חמאס במבצע צוק איתן ומות אביו ממחלת הסרטן לפני שנתיים, בגיל 54, ניפצו את הפנטזיה שלו לרסיסים. יש בו רגשות מעורבים לגבי היום הזה, ולגבי גיוסו לצה"ל בכלל. כשהוא מביט באמו, שמתקשה לעצור את דמעותיה, ובעיניו העצובות של אחיו אבירם, היחידים שנותרו מהמשפחה המאושרת והגאה של 2012, ליבו נצרב.
"יכולתי לא להתגייס, ואף אחד לא היה מבקר אותי על כך", הוא אומר, "אבל אני רוצה להעביר מסר בגיוס שלי. אני רוצה שראש הממשלה ומערכת הביטחון יראו אותי על מדים ויבינו שאני פה כדי להזכיר להם שאורון עדיין שם.
"אני פה כדי שהם לא ישכחו לרגע שכבר ארבע שנים הם מפקירים את אחי בידי חמאס.
"הצבא שלנו ידוע בכל העולם כצבא שלא מפקיר פצועים בשטח, ושאם הוא רוצה, הוא יכול להגיע לכל אחד, בכל נקודה על הגלובוס, וזה מה שאני מצפה מהם לעשות עבור אורון. כמו שזאת חובתי להתגייס לצה"ל, כך זו חובתם של צה"ל ושל המדינה להשיב את הבנים הביתה".
חיבוק אחרון, ואופק עולה לאוטובוס. האם זהבה מרעיפה עליו עוד ועוד נשיקות, רק בקושי משחררת אותו. היא מביטה בדמותו המתרחקת ומתחננת לאלוהים שישמור לה עליו. פניה מיוסרות. הידיעה שאופק מתגייס לצה"ל לפני שאחיו אורון חזר הביתה קשה לה מאוד, ולמרות זאת היא עוטה על פניה חיוך, רק כדי שלא תתפרק מול הבן הצעיר ותקשה עליו עוד יותר.
"קשה לי מאוד היום. כל הזיכרונות מהיום שבו ליווינו את אורון צפים ועולים. עכשיו אורון לא פה, וגם לא הרצל. זה חוסר שאני לא יכולה להסביר במילים".
רק כשהאוטובוס של אופק ייצא מלשכת הגיוס, היא תרשה לעצמה לבכות. "אני מניחה שעוד יהיו לי משברים", תאמר לנו, "נשארתי בבית לבד עם קאי, הכלב של אורון".
• • •
אנחנו נפגשים ארבעה ימים לפני הגיוס בבית המשפחה ביישוב פוריה עילית. כשהדלת נפתחת, תמונתו של אורון, שתלויה על הקיר שממול, צופה אל הבאים. עיניו הכחולות והשקטות ממגנטות אליהן את המבט.
"איזה ילד יפה אורון שלי", אומרת אמו זהבה (62), "יש לו נפש רגישה של אמן. הוא כל כך חסר לי".
היא מסיימת את הסיגריה שעישנה ומציתה מייד עוד אחת. "היה לי סרטן ריאות, הוציאו לי את כל האונה הימנית, אבל מאז המקרה חזרתי לעשן ואני לא יכולה להפסיק".
"הזיכרונות מהיום שבו ליווינו את אורון לגיוס צפים ועולים. עכשיו אורון לא פה, וגם לא הרצל. זה חוסר שאני לא יכולה להסביר במילים". זהבה ואופק שאול, השבוע // צילום: גיל אליהו/ג'יני
אופק, ששרוע על הספה, אומר שלום במבוכה. המעמד הזה, לדבר על עצמו ולחשוף רגשות, לא קל לו. זהבה מספרת שלא רצתה שיתגייס, "רציתי שיישאר בבית עד שאורון יחזור. לא מגיע למדינה שאתן לה ילד נוסף שלי, אחרי שכבר ארבע שנים הם מוכיחים לי שהם לא יכולים לשמור עליהם. אבל בסופו של דבר, הבחירה היתה של אופק, ואני מכבדת אותה. רק ביקשתי שיתחשב בי, ושלא ילך לקרבי. והוא הבין וקיבל את זה".
אופק: "אמא העדיפה שאלך ללמוד ואתחיל את החיים שלי. ארבע השנים האלו שאנחנו מחכים שהמדינה תחזיר אותו הביתה שברו לה את הלב וגרמו לה לאבד אמון במערכת. היו עוד בני משפחה שחשבו שאני לא צריך להתגייס, ואני לא יכול להאשים אותם. העובדה שאורון יצא כחייל של מדינת ישראל ולא חזר, כי המדינה פועלת מתוך אינטרסים ולא מגיעה להסדר עם חמאס על מנת להחזיר אותו, בלתי נתפסת בעיניי.
"אבל כל החיים שלי חונכתי על אהבת הארץ ועל הצורך להתגייס לצבא ולהיות שותף בשמירה על המדינה שבה אני חי. כולם במשפחה היו קרביים. אבירם שירת בגבעתי, ואורון בגולני. היה לי ברור וטבעי שגם אני אלך בדרך שלהם. בנסיבות רגילות סביר להניח שהייתי מתגייס לצנחנים, רק כדי שאוכל לצאת הביתה עם כומתה אדומה ולעצבן את אורון ואבירם, אבל בגלל הבקשה של אמא החלטתי להיות מדריך כושר גופני".
אופק הוא צעיר האחים, נולד בנובמבר 99' בטבריה. אחיו הבכור, אבירם (27), לומד בימים אלה לתואר ראשון במשפטים במכללה למינהל.
אורון היה אמור להיות היום בן 25. כשמדברים עליו כעל חלל שמקום קבורתו לא נודע, כמו שהכריז עליו צה"ל, אופק מאבד את שלוותו ושולח מבט חודר. "אל תכתבי ז"ל, ואל תשתמשי במילה 'גופתו'. כי כל עוד לא ראיתי את אורון במו עיניי, אף אחד מאיתנו לא באמת יכול לדעת מה מצבו".
הוא מחלק את חייו לשניים. החיים לפני נפילת אורון בידי חמאס, והחיים שאחרי. "עד גיל 14 חייתי חיים רגילים, כמו כל ילד בגילי. ביום הייתי לומד בבית הספר היסודי בקיבוץ דגניה, ובשעות אחר הצהריים הייתי הולך עם חברים לשחק כדורגל במגרש שביישוב.
"שיחקתי הרבה עם אבירם ואורון. בהתחלה, בגלל פער הגילאים, הייתי רודף אחריהם הרבה. כשקצת גדלתי, והם ראו שאני טוב בזה, אורון היה קורא לי להצטרף כשחסרו להם שחקנים. ברגעים האלה הייתי הכי מאושר בעולם".
"הם היו אחים כל כך טובים אחד לשני", אומרת זהבה, ומבט של ערגה משתלט על פניה, "ברור שהם היו כל הזמן רבים, כמו כל האחים, אבל הם גם ידעו לבלות ביחד. אורון אהד את ברצלונה ומסי, ואופק את ריאל מדריד ורונאלדו. בכל פעם שרונאלדו היה מבקיע גול, אופק היה מקניט אותו ומעצבן אותו. אבל כולם סלחו לו כי הוא הילד הקטן והמפונק של הבית".
כשאופק היה בן 12 התגייס אורון לגולני. בכל פעם שהיה חוזר הביתה עם נשק ומדים, אופק חלם על הרגע שבו הוא יהיה לוחם כמו אחיו. "כל כך רציתי להיות קרבי. רציתי שאורון יתגאה בי. אבל זה כבר לא יקרה, ואני בטוח שהוא יבין אותי. גם הוא בטח לא היה רוצה שאקשה על אמא".
• • •
זה קרה בחופש הגדול של שנת 2014. אופק סיים כיתה ח' בבית הספר היסודי בדגניה והתכונן ללימודיו בתיכון בית ירח שבעמק הירדן, שם למדו גם אחיו.
"אורון היה אז בדרגת סמל, עם פז"ם של שנתיים בצבא. הוא שירת כלוחם בגדוד 13, וחודשיים לפני מבצע צוק איתן קיבל מהנשיא אות הצטיינות על שירותו. אני זוכר כמה הוא התרגש מהמעמד. הגדוד שלו היה מוצב אז בחרמון, אבל אורון לא היה עם החברים שלו בגלל החזרות לטקס.
"שבועיים לפני הירידה לעזה הוא בחר לוותר על היציאה שלו הביתה וחזר לגדוד כדי להחליף חלק מהלוחמים, שסגרו שבועיים בבסיס. למעשה, זאת היתה הפעם האחרונה שראינו אותו".
ביום שישי, 18 ביולי, צלצל אורון להוריו כדי לספר שהוא נכנס לעזה ולבקש שלא ידאגו לו. "הוא התקשר מטלפון של חבר, ורק אמא הספיקה לדבר איתו. היא אמרה לו שישמור על עצמו, ושלא יהיה הראשון. לא תיארתי לעצמי אפילו שיכול לקרות לו משהו, אז אמרתי לעצמי, שטויות, נדבר כשהוא ייצא. עד היום אני מתחרט שלא ביקשתי מאמא את הטלפון כדי להגיד לו מילה או שתיים".
זהבה: "האבסורד הוא שאורון בכלל לא היה צריך להיכנס פנימה. מאז ההצטיינות הוא עבר להיות צמוד לסמ"פ ולמ"פ. אבל הוא לא הסכים לקבל את העובדה שהחברים שלו ייכנסו בלעדיו, ונלחם בשיניים כדי להיכנס. עד שזה הצליח לו".
"הם היו רבים כל הזמן, כמו כל האחים, אבל גם ידעו לבלות יחד". משפחת שאול בהרכב מלא, מימין: הרצל, אורון, אופק, זהבה ואבירם
הכניסה של הכוח מגדוד 13 לסג'עייה התבצעה בשישי בערב. אבל תאונה שהתרחשה בין שני הנגמ"שים ופציעתם של שניים מהלוחמים גרמו לכוח לחזור על עקבותיו ולדחות את הכניסה לשבת בלילה. עקב מחסור בנגמ"שי הנמר הממוגנים והכבדים, שאליהם הורגלו הלוחמים, הם נאלצו להיכנס מחדש עם שני נגמ"שי M-113, שנחשבים קלים ופגיעים יותר.
בשעה 01:20 לפנות בוקר של יום ראשון נסעו ארבעת הטנקים של גדוד השריון ושני הנגמ"שים של גדוד 13 בשיירה לעבר סג'עייה. על פי עדויות של לוחמים, נתק שנוצר בגלל בעיית תקשורת בין ארבעת הטנקים גרם לכך ששני הטנקים האחרונים טעו בניווט, וכתוצאה מכך גררו אחריהם את שני הנגמ"שים בציר שגוי אל פרדס לימונים סמוך.
הנגמ"ש הראשון, שבו נסע אורון, החל לפתע להעלות גצים ונתקע. הנגמ"ש השני עצר לידו. שני הטנקים המשיכו בנסיעה, והלוחמים בשני הנגמ"שים נשארו למעשה לבדם.
אורון ומפקד הנגמ"ש, סגן אוהד רוזוולד, ירדו מהנגמ"ש כדי לאתר את כבל הגרירה, שיאפשר להם לחלץ את הנגמ"ש התקול. חוסר היכרות עם הכלי עיכב אותם, ובזמן הזה ירו מחבלי חמאס טיל נ"ט לעבר הנגמ"ש התקוע, שגרם לו להתפוצץ ולהתחיל לבעור.
סמ"ר שחר תעשה, סמ"ר דניאל פומרנץ, סמ"ר אורן נח, סמל שון מונדשיין, סמל בן וענונו וסמל מקס שטיינברג, ששהו בתוך הנגמ"ש, נהרגו במקום. אורון נפצע ונחטף על ידי מחבלי חמאס לתוך מנהרה סמוכה.
שעות אחדות לאחר האסון, ולפני שהמשפחות קיבלו את ההודעה, התעוררה משפחת שאול לבוקר רגיל.
"אני זוכר שנסעתי עם אמא ואבא לאכול ארוחת בוקר בבית קפה בצומת פוריה", אומר אופק, "לקראת סוף הארוחה התחלנו לקבל כל מיני הודעות על כך שמח"ט גולני נפצע. אמא קצת נלחצה וביקשה שנלך הביתה.
"כשהגענו הביתה, כבר היו שם בני משפחה רבים ושכנים. מתברר שבווטסאפ עברה רשימה של שמות ההרוגים, והשם של אורון היה ברשימה. אמא נכנסה להיסטריה. אבא היה עם מבט של פחד בעיניים, התעצבן והתחנן שיגידו לו מה קורה, ואם הם יודעים שקרה משהו לאורון. אבל אף אחד לא אמר כלום. כולם שתקו.
"אחרי כמה שעות של בלבול ולחץ, בסביבות אחת בצהריים, הגיע קצין העיר עם עוד שני חיילים, אני לא יודע מי הם. הוא אמר לנו שאורון נהרג. באותו רגע הרגשתי שהלכו לי החיים. רצתי לחדר שלי ובכיתי בלי הפסקה".
זהבה והרצל ביקשו לראות את אורון, כדי לוודא שאכן מדובר בו, אבל אז הבינו שלמעשה אי אפשר לזהות את אורון כי הוא לא בין ששת החיילים ההרוגים. "אני זוכר שהנציגים שהיו אצלנו בבית התחילו להתבלבל ואמרו שאין זיהוי", אומר אופק, "לא הבנתי איך הם באים לבשר לנו שאורון מת כשאין זיהוי שלו. זה מאוד הכעיס אותי, אבל גם נתן לי תקווה שאורון עדיין חי".
במשך שבוע שלם חיה המשפחה עם התקווה שאורון חי ומוחזק בשבי חמאס. חוסר הוודאות והבלבול אפפו את כל בני המשפחה וגם את הצמרת הצבאית, שלא ידעה לשפוך אור לגבי מצבו של החייל. מציאת האפוד שלו והקסדה, שבה היה אפשר לראות בבירור חור של כדור, העידו שהוא נפצע בראשו.
• • •
ביום שישי, אחרי שבוע של חוסר ודאות ורגע לפני כניסת השבת, הגיעו לבית המשפחה כמה בעלי תפקידים דאז, ראש אגף כוח אדם האלוף אורנה ברביבאי, הרב הצבאי הראשי תא"ל רפי פרץ ומפקד עוצבת הבשן תא"ל אופק בוכריס. הם הודיעו להם שעל פי הממצאים שבידיהם, תמה החקירה, ובנם מוגדר כחלל שמקום קבורתו לא נודע.
"אני זוכר שהם הפעילו לחץ על אמא ואבא להסכים להגדרה הזו, כי ככה יהיה לנו יותר קל להחזיר את אורון הביתה", אומר אופק, "הלחץ בבית היה מאוד גדול. המטרה של הקצינים שהגיעו היתה שההורים יקבלו את הסטטוס הזה של אורון לפני כניסת השבת.
"אני לא ידעתי מה לחשוב. מצד אחד, אף אחד לא הראה לנו גופה. מצד שני, כל הקצינים האלה היו מאוד נחרצים בעמדה שלהם שאורון לא בחיים. חמאס כל הזמן אמר שאורון אצלו, וכבר לא ידעתי למי להאמין.
"בזמן שכולם דיברו, נעמדתי בסלון וצעקתי את נשמתי, שאני לא מוכן לשבת שבעה על אח שלי כל עוד אני לא יודע בוודאות מה איתו. כולם היו בהלם. בדרך כלל הייתי ילד מאוד שקט, ופתאום שאגתי בצורה כזאת ואמרתי מה שאמרתי.
"חונכתי על הצורך להשתתף בשמירה על המדינה". אופק (משמאל) עם אמו ואחיו אבירם בלשכת הגיוס // צילום: גיל אליהו
"אבל בסופו של דבר, הייתי רק ילד. ההורים שלי נכנעו ללחץ והסכימו שיגדירו אותו כחלל. מבחינתם זאת היתה החלטה אסטרטגית, שהם קיבלו כדי לסייע לנו להחזיר את אורון הביתה".
אתה כועס על עצמך שלא נלחמת יותר?
"מאוד. אין יום שאני לא חושב על זה שאם לא היינו מסכימים לקבל את הסטטוס של חלל שמקום קבורתו לא נודע, הכל היה נראה אחרת. אין לי ספק שהמלחמה להחזרת אורון היתה היום מאחורינו, והוא כבר היה בבית. אבל עכשיו, כשמבחינת הצבא והמדינה הוא מוגדר כחלל, לאף אחד לא בוער להחזיר אותו".
בדו"ח הפתולוגי נכתב שהוא לא בין החיים.
"כשהקסדה של אורון נמצאה, ראו בה חור כניסה ויציאה של קליע, מה שהוביל את כולם למחשבה שאורון נפצע קשה בראשו. הדו"ח הפתולוגי התבסס גם הוא על הממצא הזה וקבע ש'בהיעדר טיפול רפואי, כנראה אינו בין החיים'.
"את היית מסכימה לקבל השערה כזאת? מה זאת אומרת 'כנראה'? ומי אמר שהוא לא קיבל טיפול רפואי? דוד שלי יגאל סיפר לי שבמרחק 300 מטר מפתח המנהרה שוכן בית החולים וופא. אז אולי הוא כן חי.
"חוץ מזה, איך אפשר לקבוע מוות של בן אדם רק על סמך סברה והשערה? זה נראה לי כל כך עקום, כל כך רשלני וכל כך לא מכבד, שאני מתפוצץ מעצבים. מבחינתי אורון חי, כל עוד לא ראיתי בעיניי משהו אחר. מבחינתי, כבר ארבע שנים אח שלי שוכב פצוע בשבי בידי חמאס, ואף אחד לא דואג להחזיר אותו כי כל המערכת שכנעה את עצמה שבהיעדר טיפול רפואי הוא כנראה לא חי".
זהבה: "אני היום מוגדרת כנס רפואי. שרדתי גידולים סרטניים בחלקים רבים בגופי, כולל בָּריאות. אף אחד לא נתן לי סיכוי לחיות, והנה אני כאן, חיה ונושמת. מי הם שיספידו את אורון בלי שום הוכחה ודאית?
"שנתיים הם גרמו לנו לשבת בשקט, שכנעו אותנו שאם נשתוק יהיה קל יותר להחזיר את אורון. האמנו שהשקט התעשייתי ישתלם ושאורון יחזור הביתה במהרה, אבל בפועל גילינו ששום דבר לא קורה".
ביוני 2016, שנתיים אחרי מבצע צוק איתן, נכנע צה"ל למאבק של משפחת שאול והסכים לשנות את ההגדרה לגבי מעמדו של אורון ל"חלל שמקום קבורתו לא נודע, במעמד של שבוי נעדר". גם הגדרתו של סגן הדר גולדין, שנפל בקרב במנהרת טרור ברפיח וגופתו נמצאת בשבי חמאס, שונתה באופן דומה.
"אני חושב שאצל אורון הם היו צריכים בכלל להוריד את המילה חלל מההגדרה", אומר אופק בכעס, "בניגוד למקרה של סרן הדר גולדין, שם יודעים בוודאות שהוא לא בין החיים, אצלנו הם לא יודעים. אז למה ההתעקשות הזאת?"
• • •
במשך שנתיים חיה המשפחה בין תקווה לייאוש. שיברון הלב של האב הרצל נתן בו את אותותיו, וכשנה לאחר המקרה התפרצה בגופו מחלת הסרטן במעי הדק. ב־2 בספטמבר 2016 הוא נכנע למחלה.
"המוות של אבא תפס אותי לא מוכן", אופק משפיל את עיניו, "ידעתי שהוא חולה ושהמצב לא טוב, אבל לא ידעתי שהוא עומד למות. אף אחד לא הכין אותי לזה. הרגשתי שלא היה לי זמן להיפרד ממנו.
"אני יודע שלפני שאבא נפטר, הוא ביקש מאמא להבטיח לו שהיא לא תנוח עד שאורון יחזור הביתה. אני מרגיש שזאת צוואה שהוא השאיר לכולנו. גם אבירם אמר את זה בהלוויה, שאנחנו עדיין במאבק להשבת אורון, ולא ננוח עד שהוא יסתיים. הכאב הגדול שלי הוא שאבא לא יהיה פה כדי לראות את הרגע הזה.
"אין לי ספק שהצער על אורון היה זה שהחליש אותו ואפשר למחלה להשתלט לו על הגוף ולקחת אותו מאיתנו".
"ברגע שאמרו לנו שאורון נהרג הרגשתי שהלכו לי החיים. רצתי לחדר שלי ובכיתי בלי הפסקה". אופק שאול // צילום: גיל אליהו/ג'יני
בארבע השנים האחרונות השתדל אופק להמשיך לחיות את חייו הרחק מהתקשורת ומאור הזרקורים. הוא מעולם לא התראיין על אחיו אורון, מעולם לא בא בטענות לשום גורם. הוא נהג כמו שנהג תמיד: הכניס הכל פנימה לתוך הלב, וכלפי חוץ שידר שקט ושלווה.
אבל בתחילת החודש שעבר הוא לא היה יכול עוד לעצור את הסערה שמתחוללת בתוכו.
"הבנו שמתגבש הסכם לרגיעה בעזה ולהקלת המצב ההומניטרי, ושהוא לא כולל את החזרת אחי ואת הדר גולדין.
"במשך כמה ימים התלבטתי אם לדבר או לא, אבל בסוף החלטתי שזהו, שאני לא יכול לשתוק יותר. זה כל כך הכעיס אותי, שידעתי שזה הדבר הנכון לעשות, שמרגע זה ואילך אני עושה הכל כדי להחזיר את אורון".
במסיבת עיתונאים מיוחדת יצא אופק בפנייה נרגשת אל ראש הממשלה להחזיר לו את אחיו. בקול רועד פנה אל המצלמות וביקש: "אל תחזרו על אותה הטעות מלפני שנתיים (הסכם הפיוס שנחתם בין ישראל לטורקיה, שבו לא נכללה השבתם של סמ"ר אורון שאול וסגן הדר גולדין; מ"י). מה אנחנו כבר מבקשים, מה אני כבר מבקש? תחזירו את הבנים, תחזירו לי את אח שלי".
"הדגשתי שבמדינה אף אחד לא סופר אותנו ואף אחד לא שם עלינו", הוא אומר, "אמרתי, ואני מתכוון לכך, שהם נותנים לנו להרגיש כאילו אנחנו נטל על המדינה. למה? הם אלה ששלחו את החיילים להגן על המדינה, להגן על האזרחים, וגם על חברי הקבינט, אז הגיע הזמן שחברי הקבינט ידרשו שאח שלי יחזור הביתה.
"היה חשוב לי להכניס לפנייה גם את האזרחים אברה מנגיסטו והישאם א־סייד, שמבחינתי, יש למדינה חובה גם כלפיהם, לא פחות מחובתם כלפי אחי וכלפי משפחת גולדין".
אתם בקשר עם משפחת גולדין?
"הקשר בין שתי המשפחות נובע מכורח הנסיבות ומגורל משותף שנגזר עלינו. יש לנו אותה מטרה - להחזיר את אורון והדר הביתה. לא תמיד הדעות שלנו לגבי דרכי הפעולה הן זהות, אבל בסך הכל הקשר בינינו הוא טוב, ואנחנו פועלים בשיתוף פעולה".
• • •
ביום ראשון השבוע, ערב גיוסו לצה"ל, הצטרף אופק לאמו ולאחיו ולמשפחת גולדין, לפגישה עם ראש הממשלה נתניהו.
"כשהגעתי אליו הוא ידע שאני עומד להתגייס ולשרת כמדריך כושר גופני, ואיחל לי בהצלחה. יצאנו מהפגישה מאוכזבים מאוד. חשבתי שאחרי ארבע שנים יהיה לו משהו אמיתי וקונקרטי להגיד לנו, שהוא לפחות יראה לנו שהם עושים מאמצים עצומים להחזיר את הבנים הביתה. אבל זה לא ככה.
"לצערי, אני חושב שנושא החזרת השבויים כרגע לא נמצא על הפרק. המדינה תחזיר אותם בסופו של דבר בעסקת שבויים, אבל רק כשהיא תרגיש שהיא משיגה משהו בתמורה, וכרגע, לצערי, זה לא ממש על הפרק".
מה קיווית להשיג בהגעה שלך לפגישה?
"ראש הממשלה הוא בעצמו אח שכול. מבין כל השרים, הוא מהיחידים שעוד יכולים להבין מה עובר עלינו, מהשבוע הראשון ועד היום, ארבע שנים אחרי.
"רציתי שהוא יבין שלמרות הכל, אני עדיין מאמין במערכת, ולראיה, אני מתגייס לצה"ל. אבל עם זאת, רציתי להגיד לו שהגיע הזמן לשים את אורון והדר בראש סדר העדיפויות.
"אין שום דבר, ולא אמור להיות שום דבר, שחשוב יותר מהחזרת שבויים לביתם, למשפחתם. אני לא מבקש ממנו כסף, אני בסך הכל מבקש את אח שלי בחזרה, זה הכל. אני בסך הכל רוצה שאמא שלי תקבל את הבן שלה בחזרה".
אתה חולם עליו בלילות?
"כן, לא מעט, ובחלומות זה כאילו שום דבר לא השתנה. אני חולם עלינו משחקים כדורגל, רבים בצחוק או סתם יושבים בסלון. הכל נראה נורמלי ורגיל, עד לרגע שאני מתעורר וחוזר למציאות".
michali100@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו