רוברט מירופול היה ילד קטן כשהוריו, יוליוס ואת'ל, שנודעו בכינוי 'מרגלי האטום', הואשמו בריגול לטובת ברית המועצות בתחילת המלחמה הקרה והוצאו להורג אחרי גזר דין שזעזע את העולם. בני הזוג היהודים שחיו בארה"ב נעצרו ב-1950, הורשעו בריגול למען ברית המועצות בעוון מסירת סודות אטום ב-1951, והוצאו להורג ב-19 ביוני 1953. רוברט היתום אומץ בידי משפחה אחרת ומעולם לא חגג בר מצווה. לראשונה, אחרי כמעט שבעים שנה, זה קרה באירוע של המכון התורני החב"די JLI בניו-יורק. הסיפור דווח ב"כפר חב"ד".
National Jewish Retreat – הנופש–המפלט היהודי הבין-לאומי. כך נקרא האירוע הגדול והמרשים שעורכת זו השנה ה-13 ברציפות תנועת חב"ד העולמית. אחת לשנה מקיימת חב"ד מתכונת ייחודית של כמה ימי עיון רצופים של לימוד תורה בחודש אלול. השנה התקיים ה'ריטריט' בעיר פרווינדס במדינת רוד איילנד.
יוליוס ואתל רוזנברג בזמן משפטם בשנות ה-50 // צילום: AP
במותם הותירו אחריהם יונה-יוליוס ואסתר-אתל שני בנים, מייקל ורוברט. מייקל, הגדול, הוא כיום אדם מבוגר ובריאותו לקויה. רוברט, בן 71, נענה ברצון להזמנת הרב אפרים מינץ, מנהל JLI, להתארח בוועידה החשובה. אחרי מות הוריהם אומצו שני האחים בידי בני הזוג מריופול, יהודים שכמו ידידיהם בני הזוג רוזנברג, היו קומוניסטים נלהבים. במשך השנים כתבו הבנים ספרים בניסיון לשנות ולשפר את התדמית של הוריהם שהוצאו להורג באשמת ריגול, אך השפעת הספרים הייתה מוגבלת מאוד שכן גם יהדות ארצות הברית לא אהבה את העיסוק בנושא. הפרשה התרחשה שנים אחדות אחרי השואה, ויהודים רבים ששרדו את התופת וכן פליטי ברית המועצות עשו כל מאמץ להגר לאמריקה והדבר האחרון שהם רצו הוא יצירת רושם כי היהודים אינם אזרחים אמריקאים נאמנים. במילים פשוטות, פרשת הריגול הזו עשתה ליהדות ארה"ב רק נזק והמאמצים של הבנים לשפר את תדמית הוריהם לא צלחו. אך, כאמור, הצוות של JLI, סוכנות של חב"ד ללימודי תורה, איתר את הבן רוברט והזמין אותו לוועידה.
"יהדות ארה"ב הפנתה לנו גב"
הרב אפרים מינץ, שהניח לרוברט את התפילין, סיפר על המעמד שריגש את יהדות אמריקה וחושף את השיחות האישיות עם חתן השמחה: "התברר לנו כי, למרבה הצער, לרוברט מריופול-רוזנברג בן ה-71 אין כל קשר ליהדות. הוא גר באחת מערי מסצ'וסטס ואין לו כל קשר לשום קהילה יהודית, רב או שליח באזורו. הניכור רק התגבר כאשר בשנת תשל"ד (1974), כאשר הוא ואחיו פרסמו את הספר על הוריהם, הוא לא קיבל אפילו הזמנה אחת להופיע לפני קהילה או ארגון יהודי כלשהו ולדבר על הוריו ועל הספר. רק כעבור שנים, כשהוא לבדו פרסם ספר נוסף, כן התקבלו פניות והזמנות. הסיבה לכך היא כנראה העובדה שהספר השני הופיע לאחר שהגוש הקומוניסטי קרס וכבר לא גרם תחושה של אי נוחות ליהודי אמריקה". לדבריו, "בבוקר היום שבו נקבעה הרצאתו, ישבתי איתו לשיחה. במהלכה שאלתי אותו באיזו מידה ובאיזה אופי קיבל חינוך יהודי מנעוריו. האם, למשל, ערכו לו בר מצווה, האם נהג לבקר בבית הכנסת לפעמים וכדומה".
"באולם הגדול כולו פרצה סערת רגשות". רוברט רוקד בבר מצווה המאוחרת שלו
רוברט ענה לו: "לאחר שהוריי הומתו בידי הממשלה, אומצתי בידי משפחת מריופול שהיו חברים קרובים של הוריי. הייתי ילד קטן ולתומי חשבתי שזה הסדר נכון וטוב. אלא שאז קם ארגון יהודי כלשהו (הג'ואיש גארדיין סוסייטי) והגיש תביעה לבית המשפט כי יש להוציא אותי ואת אחי מידי הורינו המאמצים למשפחה אחרת. הם טענו כי מאחר שבני הזוג מריופול הם קומוניסטים, כמו הוריי הביולוגיים, אני ואחי לא נקבל אצלם חינוך טוב. הם טענו גם שההורים המאמצים רחוקים לגמרי מהמסורת היהודית וגם לא לטובתנו. בסופו של דבר בית המשפט פסק כי התביעה לא צודקת והטובה של אחי ושלי היא להישאר אצל הורינו המאמצים. ובאשר לחינוך היהודי המסורתי, בית המשפט קבע כי אכן ההורים המאמצים חייבים להעניק לנו מידה מסוימת של מסורת יהודית. בני הזוג מריופול לא היו דתיים ולא הייתה להם שום מודעות יהודית, אבל בעקבות צו בית המשפט, הם נקטו אי אלה צעדים שנועדו להזכיר לנו, אחי ואני, שאנחנו יהודים. לגבי בר המצווה, בהעדר כל קשר לדת, הוחלט על 'מסיבה תרבותית'. וזה הכול. 'ועכשיו תבין – מכיוון שהמעט שבמעט של יהדות שקיבלתי היה תוצאה מצו בית משפט, בכפייה של גורם חיצוני, משהו שבא עלינו בגלל לחץ על בית המשפט מצד שונאיהם ומתנגדיהם הפוליטיים של הוריי ושל הוריי המאמצים, פיתחתי סירוב והתנגדות לכל דבר יהודי. בכל פעם שנתקלנו במשהו יהודי, ברחנו והתרחקנו ממנו'".
האולם כולו התרגש
הרב מינץ ממשיך לספר על השתלשלות העניינים שהובילה למסיבת בר המצווה המאולתרת: "האם אי פעם בחייך הנחת תפילין? שאל את רוברט. והוא ענה: 'לא. אני יודע מה הן תפילין, אבל כפי שאמרתי לך, אני בורח ומתרחק מכל דבר יהודי ובמיוחד דתי'". הרב מינץ ביקש ממנו: "ואולי עכשיו, אחרי שנים רבות, כשאתה אורח ועידה יהודית, תרצה לעשות את המצווה הזו? – שאלתי אותו. הוא היסס רגע ואחר כך אמר: 'תן לי לחשוב על זה'. מאוחר יותר התקיימה ההרצאה שלו. היא הייתה מוצלחת. הציבור התעניין, שאלו שאלות והוא השיב ונראה שהוא יצא מרוצה.
"בארוחת הצהריים שוב נפגשנו. הזכרתי לו פעם נוספת את נושא התפילין והפעם הוא אמר: 'כן'. מיהרתי להביא זוג תפילין ולהניח לו. מרוב התרגשות לא יכולתי לעצור בעצמי. ניגשתי אל המיקרופון ואמרתי לפני הקהל הגדול שמנה אלף מאה וחמישים משתתפים, כי מתוקף נסיבות ילדותו מר רוברט מריופול-רוזנברג לא חגג בר מצווה. הוא גם לא הניח תפילין מעולם. אבל עכשיו בוועידה הזו, הוא עשה זאת לראשונה. באולם הגדול כולו פרצה סערת רגשות ובתוך רגע התחיל הציבור לשיר ולרקוד. 'חתן בר המצווה' בן ה-71 אפילו הורם על כפיים... בליבי חשבתי, כמה נפלאות דרכי ההשגחה העליונה. ילד יהודי אמריקאי שלא חגג בר מצווה בגיל שלוש-עשרה חוגג את הנחת התפילין הראשונה שלו ברוב עם במעמד של יותר מאלף נוכחים..."מאוחר יותר, כשהרוחות נרגעו, שאלתי אותו מה הוא עצמו חשב כשהנחת התפילין שלו הפכה לחגיגה גדולה כזו. בתחילה הוא חייך ואמר: 'במהלך הריקודים חשבתי רק על דבר אחד: שלא אפול ולא אשבור את הגב ואשוב הביתה בריא ושלם... ובנימה רצינית יותר – אני כבר לא צעיר אבל כל העניין היהודי די חדש לי. כשאחזור הביתה, אחשוב על זה בנחת, אתחיל לקרוא ולהתעניין ונראה מה יהיה'. "אתה בדיוק כמו עם ישראל במעמד הר סיני, אמרתי לו. תחילה הנחת את התפילין בפועל, ובשלב הבא אתה עומד ללמוד על כך. כך גם הם עשו. קודם נעשה ואחר כך נשמע", סיכם בסיפוק.