נשות הדור הזה, בין שהן פמיניסטיות מוצהרות או מי שכבר בזות לפמיניזם מעמדה של כוח, מגיעות או חותרות להגיע לכל מקום שהיה נחלת הגברים בעבר. בצדק רב, כמובן. הן כבשו הנהגת מדינות חשובות ומקבלות את מעמדן הראוי באקדמיה ובתרבות ההמונים ובספורט. נותר כמובן המון מה להשיג, אבל מלבד הדת, קשה כבר לחשוב על תחומים שהם לגברים בלבד.
מבחינה זו קשה קצת למקם את "בקצה העולם", ספרה האוטוביוגרפי־חלקית של הסופרת הצרפתייה קתרין פולאן, בתוך איזשהו שיח על שוויון. כי פולאן לא חיפשה לעצמה פריבילגיה מיוחדת שהיתה שמורה לגברים; היא ביקשה קיום שגם לגברים הוא גבולי ולא זוהר ולא מתגמל באופן יוצא דופן: חיי הדיג הקשים בספינות הדיג של אלסקה, כשהסכנה אורבת לה גם מספינות משמר חופים משום שהיא עובדת לא חוקית. מכל ה"שוויונים" שבעולם פולאן חיפשה דווקא את ה"שוויון" הזה.
גרטרוד אדרלה היתה האישה הראשונה לשחות את מצר הלמאנש בין אנגליה לצרפת. איימי ג'ונסון טסה לאוסטרליה בטיסת יחיד במטוסי שנות ה־30 של המאה שעברה. ג'ונקו טבאי טיפסה על האוורסט. נעמי ג'יימס הפליגה לבדה סביב העולם בסירת מפרש. תהילת עולם המתינה לכל הנשים הללו כשהן שבו לארצן, לאחר שהוכיחו משהו אמורפי וחסר משמעות לחלוטין.
פולאן היא אפילו לא "האישה הראשונה" או "האישה היחידה" בקודיקה, אלסקה. יש עוד נשים שחוות את הקיום הקשה כי הן פשוט חיות שם. היא לא נאבקת בטבע במלוא הדרו, והחומרים שמהם מורכב האתגר שלה הם לא פסגות הרים או החלל, אלא מאות דגי בקלה רעילים שצריך להמית במהירות ולרוקן מקרביהם באבחות סכין על הסיפון. זהו גם צורך לשרוד כלכלית בעבודה המתגמלת לפי הקילוגרם, ומענישה על נזק לציוד. וה"טבע" הוא גם לתמרן בין גברים חשודים, עם רקע לא ברור.
ולפולאן יש הבדל נוסף מאותן נשים כובשות אוקיינוסים ופסגות. אם היא רוצה למכור ספרים, היא צריכה לכתוב ספר בעל איכויות אמיתיות. הרי מי ירצה לקרוא ערימת קלישאות על רוח האדם מרוחות בדם דגי הבקלה?
"בקצה העולם" // כריכת הספר (כתר)
אלא שלפולאן יש יתרון נוסף: אינטואיציה נשית. היא בהחלט מגרה באיטיות את הקורא, שמהעמוד הראשון של הספר שנפל לידיו שואל את השאלה הכי ברברית ובסיסית - "מה הצרפתייה הזו מחפשת בדיג באלסקה?" את הרמזים היא מפזרת באיטיות של שף, שמבין שאסור להשתולל עם התבלינים. בתחילת הספר מופיע לרגע דייג בודד דווקא בסיאטל, ואז הוא נעלם כלעומת שבא. ובעוד ההסברים הטריוויאליים נדחים כמעט בנזיפה - היא זורקת פנימה לעלילת ספרה תובנות ורמזים לגבי האובססיה שלה למוות.
ב־1952, בעולם האופטימי של אחרי המלחמה, ארנסט המינגוויי שכלל והרחיב כתבה עיתונאית שבתחילה כתב לעיתון, והפך אותה לסיפור הדיג המפורסם מכולם - "הזקן והים". המינגוויי לא ברח משום קיום משעמם. הוא היה ילד עשיר שכבר התאגרף, נלחם בשתי מלחמות עולם ומלחמת אזרחים, חרש את אפריקה, הסתודד עם חכמי פריז והתחתן־והתגרש־והתחתן־והתגרש־והתחתן. ומנקודת המבט הזו המינגוויי כתב על חייו של דייג קובני הנאבק בדג גדול בים.
המינגוויי כתב ספר תיאורטי נפלא ומזוקק. מזג האוויר נאה, לדג אין מחיר ושיחות הדייגים הן על גדולתו של חובט הבייסבול המופלא ג'ו דימאג'יו. הספר זיכה את המינגוויי בפרס פוליצר ובפרס נובל לספרות, ומנקודת המבט הכמעט אלוהית הזו הסופר זיקק אמירות על החיים מתוך שלל אנקדוטות טריוויאליות. הספר הוא במידה רבה סיכום יצירתו של המינגוויי.
פולאן לא כתבה לפני ספרה זה. כל כך נטולת מעמד ספרותי שמתרגמים והוצאות לוקחים לעצמם את החירות לשנות אפילו את שם הספר - הוא נקרא "הימאית הגדולה" במקור, "אישה בים" באנגלית, ומשום מה בעברית התגלגל ל"בקצה העולם". אבל פולאן היא הדייגת; היא באמת ענייה, ומקבלת זריקות אנטיביוטיקה אחרי פציעות. בים של המאה ה־21 דייגים דגים בגלל חובות, ומפסיקים לדוג בגלל כוחות השוק. הם מתים מהרעלות ולא מגל גדול ונשגב. האריסטוקרטיה לא מספרת לצווארון הכחול על החיים עצמם.
ההצלחה של "בקצה העולם" לא מפתיעה במיוחד. הקצב שלו מהיר, ובעולם של גירויים הוא לא נכנס למחוזות הפילוסופיה העמוקה שמביא עימו הים. כתיבתה של פולאן נטולת שלווה, כמעט אנתיטזה למלאכת הדיג העצמאי, הדורש סבלנות ואף שעמום. הכל בהול: סירת דיג נתקלת בלהקה, והקרב הוא לא מול הדגים שגורלם נחרץ, אלא מול ההספק הכלכלי הנדרש. עונת דיג אחת זולגת לזו שאחריה; מבקלה לסרטנים ולסלמונים. דמויות באות ויוצאות מהעלילה, כי ככה זה בחזית תעשיית המזון של העולם.
הפוגות לאהבה ומחשבות ותוכניות יש בספרה של פולאן במשורה. הגיבור, והקורא, נזרקים מעשית אל כל המקומות על שרשרת המזון - הכנת ציוד, צביעה, תחזוקת ספינות, חיתוך דגים ומפעלי שימורים. זה לא משעמם כי זה פשוט וזה מובן - זה דיג ולא הנדסת טילים.
אבל הים, גם במצבו המודרני, מושך ומעורר כמיהה והרהור. הוא מסעיר כמו שהיה ב"הזקן והים" או במסעות אל הלא נודע של קולומבוס, ואסקו דה גאמה או קפטן קוק. הים של היום אינו רגוע ואינו מרגיע. הוא בטח לא רומנטי; הוא דווקא הניגוד לשלווה שעל היבשה. ובהתאם: ספר הוא לא לחופשה מול הים, בטח לא לפני ארוחת דגים, הספר הוא ליומיום.
והנה אירוניה: נכון לעכשיו, פולאן לא עובדת על ספר נוסף. אחרי שנים בטבח הדגים ההמוני בים, היא רועת צאן בפרובנס, ומממשת קיום של הרמוניה עם בעלי חיים על היבשה.
"בקצה העולם" / קתרין פולאן; מצרפתית: לי עברון; כתר, 320 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו