צהלות הגאווה והשמחה של איריס פלח עוברות היטב גם דרך ההודעה הכתובה שהיא שולחת אלי: "זה היה ריסוק של החיים, מבחן קשה יותר מהגיבוש, אבל עברתייייייי, ברוך השםםםםם!"
כמעט ארבעה חודשים היא התכוננה לשלב המאתגר וגדוש הסיפוק הזה, מבחני הסיום בקורס לוחמי האש, ולמרות כל הקשיים היא עמדה במשימה בכבוד. הצטרפה רשמית למערך כיבוי האש של ישראל, בלי שום הנחות.
שעות אחדות קודם לכן, בבוקר יום שני השבוע, היא עדיין מלאת חששות והתרגשות מהמבחן המסכם. ממלאת את ריאותיה באוויר הלוהט של האמפיפארק בקיבוץ לוחמי הגטאות שבצפון, שם נערך הקורס.
למרות החום הכבד, היא לובשת את המדים חסיני האש, ומעליהם את המנ"פ (מערכת נשימה פנימית) - גליל חמצן שמשקלו כ־7 ק"ג נוספים. במקביל היא מניחה את מסכת החמצן על פניה ומתחילה לרוץ. סוחבת את הזרנוק המלא במים, שלושה צול קוטרו, מכוונת לעבר המטרה הדמיונית, ופוגעת. משם ממשיכה לריצה של 50 מטרים ומתקדמת לעבר בובה ששוקלת כ־90 ק"ג, שאותה היא מתבקשת להרים ולסחוב כ־60 מטרים הלוך וחזור, במטרה לדמות פינוי של לכוד.
סחיבת ה"לכוד" קשה לה, והחום מעיק ומקשה את הנשימה. אבל איריס לא נותנת לעצמה לוותר - וצועקת שהיא יכולה, שהיא ממשיכה. בכוחות אחרונים היא גוררת את הבובה הכבדה למקום מבטחים.
לפניה עוד מסלול לא ארוך, אבל מחייב, שכולל ריצה במדרגות האמפיפארק, זחילה בתעלות והפעלת ציוד חילוץ מזירת "תאונות". ואיריס, חדורת מטרה ומלאת מוטיבציה בזכות המדריכים שמדרבנים ומחזקים אותה מסביב, עומדת במשימות ומגיעה לקו הסיום.
"היה לי חם וקשוח", תספר בהתלהבות בסוף המסלול, אחרי שתסדיר מעט את נשימתה. "רציתי רק להוריד הכל מעלי ולסיים, אבל המדריכים צעקו לי 'קדימה, את מסוגלת, ראינו אותך בגיבוש והכל קטן עלייך' ונתנו לי מוטיבציה. כל הזמן חשבתי על זה שיש לי עוד עשר דקות של מאמץ פיזי קשוח - וזהו. יש לי סיכת לוחם".
כעבור יומיים אכן קיבלה את הסיכה הנכספת כמסיימת קורס, והפכה רשמית ללוחמת אש מן המניין. החניכה היחידה בקורס הגיבוש הנוכחי, לצד לא פחות מ־73 גברים, אחרי כחמש שנים שבהן לא הצטרפה שום אישה לצוות לוחמי האש.
עם החניכים הגברים בקורס לוחמי האש. "כשהם מבינים שאת איתם, הם מכבדים אותך"
בת 25, חייכנית, מעט ביישנית. עונדת עגילים צמודים, חלקם על התנוך וחלקם כפירסינג בחלק הפנימי של האוזן. שיערה הכהה אסוף לעשרות צמות דקות צמודות, תסרוקת המשווה לה מראה שובבי שמדגיש את תווי פניה.
"אני לא עושה צמות סתם ליופי, יש לזה מטרה. זה פשוט שומר על השיער מסודר, פחות התעסקות", היא מסבירה לפני המבחן, כשהיא מלטפת את קצות השיער. "כל היום את שמה קסדה ומורידה קסדה. שמה נומקס (מסכה המגינה על הפנים), מורידה נומקס. יש לך ריצות ותרגילים, אין זמן לסדר את השיער, ואני לא אוהבת שהוא ככה מבולגן. אז במוצאי שבת אני הולכת לחברה שיודעת לעשות צמות כאלו".
היא מגדירה את עצמה "חצי ליידי, חצי טום בוי". מתארת בהתלהבות איך במבחני הקבלה לקורס התרוצצה ממקום למקום כשהיא אוחזת בג'ריקנים מלאי מים במשקל 20 ק"ג כל אחד. באותו טון נלהב תספר גם איך הדריכה בגן ילדים בנושא זהירות מפני דליקות, כחלק מתוכנית ההכשרה שלה במהלך הקורס, ונמסה ממתיקותם של הילדים. בזמנה החופשי היא לובשת ג'ינס וסניקרס, אבל אוהבת ללבוש גם שמלה קצרה עם נעלי עקב דקיקות. הכל משתנה בהתאם לסיטואציה ולמצב הרוח, והכל בחיוך שובה ובקסם אישי סוחף.
כבר שנה היא גרה בראשון לציון, עם בן הזוג דניאל זריני (25), שאותו הכירה לפני כארבע שנים וחצי בפאב בראשון לציון. "ומאז הוא שבה אותי. בחור מדהים, הוא הכוח שלי. עוזר לי ותומך בי".
היא גדלה בשכונת דורה בנתניה, בת יחידה לצד שלושה אחים. לדבריה, אביה לא היה נוכח בשנות ילדותה, ואמה לקחה על עצמה שתי עבודות, במשק בית וכמטפלת בילדים, כדי שלילדיה לא יחסר דבר.
"ראיתי שאמא שלי גידלה אותנו בכוחות עצמה, והצליחה. היא גידלה אותי עם ערכים, וממנה למדתי הכל, כולל ניקיון ובישול בבית. מזה שראיתי אותה קיבלתי את הכוח לצאת לעבוד, להתקדם בחיים ולדאוג לעצמי וגם לבית".
לפני כמה שנים חזר האב למשפחה. "אני גאה באבא שלי, אנחנו בקשר מצוין. הוא תומך בי ועוזר לי בכל דבר שאני רוצה לעשות".
כבר מגיל 16 עבדה בחנות בגדים ובמלצרות, ובמקביל סיימה את לימודי התיכון עם בגרות מלאה. "היה לי קשה, אבל ידעתי שאני רוצה לעשות משהו עם החיים שלי, ולכן היה לי חשוב לסיים". לצבא התגייסה כנערת מקא"ם (מרכז לקידום אוכלוסיות מיוחדות; ב"א) ושירתה כמדריכת כושר קרבי בשריון.
"תמיד נלחמתי כדי להגיע למקומות טובים שאליהם רציתי להגיע", עיניה בורקות. "אחרי הצבא עבדתי בעבודה מועדפת בתחנת דלק כדי לממן את עצמי, ואפילו יצאתי משם לקורס ניהול. אבא שלי עזר לי, וביחד פתחנו פיצוצייה שהיתה גם מעין בית קפה בנתניה. ניהלתי אותה כמעט שנה וחצי.
"ואז אחי נפצע, וכל העולם השתנה".
• • •
כשהיא מדברת על אחיה, מילותיה נבלעות. היא נעה בחוסר שקט בכיסא, עיניה כבות, כואבות. היא קשורה אליו מאוד, לאחיה הבכור, שמילא את תפקיד הגבר בבית, עד שלפני שנתיים וחצי, כשהיה בן 25, הסתבך בפלילים ונפצע קשה ממטען חבלה שהונח ברכבו. איריס זוכרת את רגעי הבהלה כשהתקשרו מבית החולים, להודיע שהוא נפצע ופונה לתל השומר במצב אנוש, עם כוויות בכל חלקי גופו.
"כשהגעתי לבית החולים, הוא היה מורדם ומונשם, אני הייתי היחידה מהמשפחה שנכנסה לראות אותו בטיפול נמרץ. זה לא היה פשוט. התפרקתי.
"ארבעה חודשים הוא היה מורדם ומונשם. בכל יום אמרו לנו שאי אפשר לדעת אם הוא יחיה עוד יום. לא עניין אותי מה קורה עם העסק שלי, דאגתי רק לו.
"כשהתחלתי לשאול קצת יותר מה קרה שם, בפיצוץ, שמעתי שיחד עם כל כוחות ההצלה היו גם לוחמי אש, והם הוציאו אותו מהרכב והיו בין אלה שהצילו אותו. זה נתן לי את הדרייב לנסות עוד יותר להיות חלק מהם, להפוך ללוחמת אש.
"לאורך כל הילדוּת שלי היתה לי מחשבה להיות לוחמת אש, ג'וק כזה שנכנס לי לראש ולא עזב. תמיד חלמתי על זה. אבל כשממש הבנתי איך הם עזרו לאחי, הבנתי שאני רוצה לעשות הכל כדי להתקבל למערך הזה. התחלתי לברר על מיונים לקבלה, עד שבסוף אוקטובר התפרסם מכרז והגשתי מועמדות. הייתי ממש מאושרת כשקיבלתי את הזימון לגיבוש בעיר הבה"דים, שהתקיים כחודשיים אחר כך".
כחובבת ספורט, כבר עשר שנים היא משחקת כדורגל בליגת העל לנשים, ועד תחילת הקורס שיחקה במכבי חולון. במקביל לטיפול המסור באחיה, בעודה ממתינה לפתיחת מיונים לקבלה לכיבוי האש, עברה קורס מאמנות כדורגל, שאליו נשלחה מטעם ההתאחדות לכדורגל, ואחריו למדה קורס מדריכות חדר כושר.
בשנה האחרונה, לפני היציאה לקורס לוחמי האש, עבדה בבקרים כמנהלת סניף של רשת קונדיטוריה בראשון לציון, אחר הצהריים בחדר כושר בעיר, ופעמיים בשבוע שיחקה כדורגל בליגת העל. במעט הזמן הפנוי שנותר לה ביקרה אצל אחיה, שבינתיים עבר לבית החולים השיקומי לוינשטיין ברעננה.
את יום הגיבוש בעיר הבה"דים היא מתארת כ"אינטנסיבי ביותר", כולו מבחני כושר. כ־5,000 איש הגישו מועמדות, מתוכם 95 בנות. רק 31 מהן הגיעו למיונים עצמם, ואיריס היתה היחידה שעברה אותם בפועל. בחורה לצד 149 גברים.
"היה יום מאוד־מאוד קשה, לא עשו לי הנחות בכלל. ריצה של 3,000 מטרים, שכיבות סמיכה, הרמת משקל כבד, עוד ועוד תרגילי כוח - והכל ביום אחד. היה לי קשה, אבל הבנתי שכל האימונים שלי, שהיו בעיקר כוח־כוח־כוח, השתלמו.
"עוד לפני שידעתי מתי ואם בכלל יש מיונים, התחלתי להכין את עצמי. במשך שנה הלכתי בכל יום לחדר הכושר, כי ידעתי שיש לי מטרה להגשים. גם כשהרגשתי שקשה מדי, שכבד, ידעתי שאני עוברת את זה. במהלך יום הגיבוש עשו לנו מבחנים פסיכולוגיים של אימון קבוצתי וכדומה, רצו לראות מי מאיתנו יישבר, ומתי. לא נשברתי. ידעתי כל הזמן שלא משנה מה, באתי לשם כדי לעבור, ואני אעשה הכל".
והיא עמדה במשימות הכי קשות, כמו להחזיק סולם במשקל 110 ק"ג, לחצות תעלה חשוכה מלאה בעשן ולסחוב "לכוד" החוצה. דווקא הימים שאחרי המבחנים הפיזיים, בהמתנה לתשובה, היו לה קשים מנשוא. "את יושבת כמעט חודשיים ומחכה בכל יום שיגידו לך אם עברת. בודקת כמה פעמים ביום את המייל, מתקשרת לראות אם יש תשובה, אוכלת את עצמך. ואז אומרים לך שעברת לשלב הבא, וזה פשוט אושר".
• • •
המיונים לקבלה לקורס לוחמי האש כללו שישה שלבים, כאשר שלושת השלבים הראשונים נערכו ביום אחד. מלבד מבחני הכושר הגופני - שבהם הגברים מבצעים תרגילי מתח ומקבילים והנשים מתבקשות לבצע שכיבות סמיכה ותרגילי בטן - שאר שלבי המיונים זהים לשני המינים. אלה כוללים הרמת משאות כבדים, ביצוע משימות שלקוחות משגרת העבודה של לוחם אש (משיכת זרנוקים או טיפוס בחבל) ומשימות צוותיות במסלול אתגרי.
מי שצלח את שלושת השלבים הוזמן למבחנים במכון השמה, ואחר כך נשלח לבדיקות רפואיות במכון לרפואה תעסוקתית, ומשם לוועדת קבלה. איריס עברה את כל אלה בהצלחה.
"כשהגיע המייל שעברתי הכל, שהתקבלתי לקורס, הייתי בשמיים", היא מחייכת באושר. "ישר התקשרתי לדניאל, ששמח איתי. הוא אמר לי שאני תותחית, מאוד פרגן. זה לא מובן מאליו שהוא יפרגן, במיוחד כשמדובר בקורס שהוא כמעט כולו רק גברים. אבל הוא כל הזמן תמך בי, גם עכשיו. אחר כך הודעתי להורים שלי, שממש שמחו. אמרו לי שאני אלופה.
"הם לא פחדו שיקרה לי משהו, אבל עכשיו, ככל שהם מבינים יותר מה זה להיות לוחמת אש, הם מבינים את הסיכונים וקצת מפחדים עלי. אבל זה מה שאני רוצה לעשות, אז אין להם הרבה ברירה, הם תומכים בי ומאמינים בי".
מתרגלת אירוע שריפה. "תמיד יש סיכונים, אבל אני באה לעבודה מתוך תחושה של שליחות"
ב־22 באפריל 2018 התחילה איריס את קורס לוחמי האש בקיבוץ לוחמי הגטאות. ארזה תיק עם בגדי ספורט, נעליים, כלי רחצה, מוצרי היגיינה וסידור תפילה, ונסעה להגשים את החלום. מאז הפציעה הקשה של אחיה החלה לשמור שבת ולהתפלל בכל בוקר ולילה. לפני כן, היא מספרת, נהגו בבית לערוך רק קידוש בשבת ולשמור על המסורת בחגים.
"ביום הראשון לקורס הגעתי בלי להכיר אף אחד, אז טבעי שהתרגשתי. היו לנו שיחות אישיות, ואני התיישבתי מול המדריך שלי, אלמוג מויאל, ואמרתי לו שאני לא רוצה שום הנחות רק משום שאני בת יחידה מול 73 בנים.
"ידעתי שמסתכלים עלי אחרת בקורס. שחושבים שיהיה לי קשה מדי, שלא אצליח. אמרתי לעצמי ולכולם שלא אתן לזה לקרות. המדריך אמר שהעובדה שאני בקורס מעידה שלא עשו לי שום הנחות בדרך. זה תחום מאוד מצ'ואיסטי, גברי, ואני הצלחתי להשתלב בו. עד היום אני מודה לו על שהוא תמך בי כל הזמן".
בדיעבד, היא מעידה בגאווה, עשתה "בדיוק מה שכל הגברים בקורס עשו", ולעיתים חשה שמקשים עליה במכוון, במטרה להוכיח שלא נותנים לה הנחות.
"באחד התרגילים נכנסתי עם עוד חניך בצוות לחדר, והמדריך הורה לי 'לחלץ' אותו. הבחור שוקל 86 ק"ג, והייתי צריכה למצוא דרך להוציא אותו מתוך הבית. כמובן שהצלחתי. כולם היו בהלם, כי זה לא מובן מאליו שבחורה סוחבת 86 ק"ג, כשהיא בעצמה עם כל הציוד. אבל האמנתי כל הזמן שאצליח, אפילו כשהאחרים לא חשבו שזה יקרה".
מערך הכבאות בישראל כולל 317 נשים, המהוות כעשרה אחוזים בלבד מהמערך כולו. מתוך המיעוט הנשי הזה, רק 16 משרתות בפועל כלוחמות אש.
"כבר היום אפשר לראות נשים פורצות דרך גם בכבאות, כלוחמות אש - קצינות ומפקדות", מסביר נציב כבאות והצלה, רב־טפסר דדי שמחי. "אני רואה חשיבות בשילוב נשים בתהליכים מרכזיים, שיובילו להתפתחות הכבאות ולביסוסו כגוף ההצלה המוביל בישראל. בכוונתי לפעול להגדלת מספר הנשים במערך ולקידומן בכל מגוון התפקידים. אני מאמין שבגוף הצלה מתקדם שבו יש נשים לצד גברים, מפקדים לצד מפקדות, לוחמי אש לצד לוחמות אש - כל אלו, כתף אל כתף, יהוו מודל לפריצת דרך בכל התחומים המקצועיים ויובילו לקידום המערך".
• • •
איריס מודעת למעמדה המיוחד. בקיבוץ לוחמי הגטאות, שבו נערכים אימוני החניכים בקורס, היא הפכה לסוג של אטרקציה, וסקרנים מגיעים לצפות בבחורה שעושה מה שנראה כבלתי ייאמן. גם בקרב החניכים עצמם, העובדה שאיריס נמצאת לצידם, ומתאמצת כמוהם, הפכה לאנקדוטה. הז'רגון הגברי השמור לחברים במילואים הופך למעודן יותר כשהיא בסביבה, מתוך כבוד והערכה כלפיה.
"מאז ומתמיד כיבדו אותי, וככה היה גם בקורס. מהיום הראשון הראיתי להם שאני עם אותם ערכים ויכולות כמוהם, ושאף אחד לא יוכל להשפיל אותי או לגרום לי להרגיש שונה. אבל אין ספק שאת קצת משתנה כשאת בחברת גברים", היא מחייכת במבוכה.
"אם את רוצה שהם יבינו שאת איתם, את חייבת להיות קצת אחרת. תמיד הייתי קצת טום בוי וקצת ליידי, אז פה אני צריכה להיות יותר טום בוי. ואז, כשהם מבינים שאת איתם, הם מכבדים אותך וכבר בעצמם שמים להם את החסמים.
"לפעמים השיחות ביניהם היו גולשות לנושאים לא ראויים, ואז מישהו היה קם ואומר, 'הלו, יש פה בחורה', או 'איריס פה, דברו יפה'. זה מרגיש קצת לא נעים, מצד אחד, כי חבל לי שהם עוצרים לידי, אבל מצד שני זה מאוד בסדר, כי יש סגנון דיבור שלא מתאים כשיש בחורה באזור".
גם סידורי הלינה בקורס דרשו התאמות לנוכחותה. בעוד שאר החניכים חלקו חדרים (ארבעה או שמונה חניכים יחד בחדר), איריס זכתה לחדר פרטי, עם מראה וארונית משלה, וגם שירותים ומקלחת שיועדו רק לה.
"האמת היא שדווקא היה לי קצת קשה לישון בחדר נפרד, כי אין איתך אדם לפרוק איתו את היום, לספר לו קצת מה היה, לחלוק את הקשיים והצחוקים. אבל זה הגיוני, בסך הכל, שבחורה לא תישן עם שאר החניכים.
"לקראת סוף הקורס היתה לי שיחה עם מפקד המחלקה, שלומי סעדון, והוא החמיא לי שצלחתי הכל כמו גדולה, ושאני ראויה להיות לוחמת אש. הוא והמדריך נתנו לי המון כוחות לאורך הדרך. אני באמת חושבת שהעובדה שאני פה, והולכת להישאר פה ככוח כיבוי, מראה שכל אחד יכול להגיע למקום שאליו הוא שואף. שעם עבודה קשה, כוח רצון ונחישות, את יכולה להגיע לכל מקום".
בכל מקום שאליו את מגיעה מפרגנים לך?
"יש הרבה אנשים שלא מקבלים את זה שיש בנות במערך הכיבוי. חושבים שלא נצליח, שיהיה לנו קשה. אבל הסגל בקורס כל הזמן אמר לי שאני כאן בזכות.
"אין לי ספק שעכשיו, כשאני יוצאת לעולם האמיתי, יהיו כאלו שיסתכלו עלי בעין אחרת, שיחפשו אותי רק כי אני בחורה. יהיו מצבים שבהם אצטרך לעבוד יותר קשה כדי להוכיח את עצמי, יותר מכל לוחם גבר. להראות שאני טובה. אני יודעת שייקח לי יותר זמן להיות אחת מהחבר'ה, ואני מקווה שאני טועה".
• • •
היא אוהבת את מה שהיא מכנה "האדרנלין והאקסטרים". לא מפחדת מהקפצות באמצע הלילה, מגלישה בסנפלינג ומעבודה בשטח. זוכרת היטב את הפעם הראשונה שבה נכחה בכיבוי שריפה שלא רק במסגרת תרגיל, בתקופת ההכשרה שלה בתחנת הכיבוי בחולון, חודש וחצי אחרי תחילת הקורס. כחלק מתקופה זו, החניכים שוהים לאורך שבועיים בתחנות כיבוי אש ברחבי הארץ, ומלווים את לוחמי האש במשימות אמת.
"הגענו עם צוות כיבוי האש לדליקה בדירה שהיתה בקומה שנייה בבניין של ארבע קומות. בעלת הדירה אמרה לנו שאין לכודים, ואנחנו עזרנו לצוות בכיבוי. כשסיימנו את המשימה, ביקשתי לעלות למעלה לראות את הדירה המפויחת. היה לי חשוב לראות מה הם עשו, ללמוד מה התוצאות של שריפה כזו.
"ראינו את נקודת הבעירה ליד המקרר, שממנה הכל התחיל, ובחנו את התוצאות שלה על הקירות. זה היה מעניין, למדתי המון על העבודה בפועל".
אחת המטלות שאהבה במיוחד במהלך ההכשרה היתה הדרכות כיבוי אש בפני ילדים. "את רואה את הקטנים האלו מתלהבים ומתעניינים, וזה כיף. מרגש. אז כמו שאת שמה לב, אני לא כזאת קשוחה".
אבל דווקא בתחנת הכיבוי האמיתית, מחוץ לאווירה המוגנת של הקורס, חשה איריס עד כמה זה שונה להיות בחורה בין גברים.
"הייתי שבועיים בתחנה שלא הכרתי קודם, ושם הרגשתי שאני נכנסת להם לטריטוריה. הגברים שם היו רגילים להסתובב בתחתונים, לדבר בצורה כנראה יותר בוטה, והם היו צריכים לשנות את ההתנהגות, כי יש פתאום בחורה. ישנו איתם, אכלנו איתם, עשינו הכל כמוהם. לי היה חדר נפרד באזור אחר של המגורים, ואפילו היו צריכים להקצות לי שירותים מיוחדים, כי אין ממש שירותים לנשים במגורים. בסך הכל זאת היתה חוויה".
והיו גם משברים לאורך הדרך. מצבים שבהם הרגישה שהיא לא יכולה עוד. למשל, כשאחד המדריכים צעק עליה מול כולם, דווקא כי חניך אחר דיבר איתה, לא באשמתה. או כשהיתה אמורה לגשת למבחן עיוני שבתוך תוכה הרגישה שהיא לא מוכנה מספיק לקראתו.
"זה לא קרה לי הרבה, אבל אם היה משבר הייתי נכנסת לחדר או לשירותים, מתקשרת לחבר שלי, והוא היה מרגיע אותי. באחת הפעמים אני זוכרת שאמרתי שדי, נשבר לי ואני לא רוצה יותר. אבל דניאל אמר לי שאירגע ושהכל יעבור בסדר. הוא נתן לי כוחות. שטפתי את הפנים ויצאתי בחזרה החוצה, כאילו לא קרה כלום".
מותר לבנות לבכות בקורס של לוחמים?
"ברור. בוכים, אבל לא מולם. אני בטוחה שיש אפילו גברים שבכו, ולא הראו את זה לאף אחד".
עם החבר דניאל. "תומך בי תמיד"
בימים אלה, אחרי שהבינה שלא תתמיד באימונים התכופים כשחקנית בליגת העל, היא מתלבטת איך משלבים בין הכדורגל לעבודתה החדשה. בין היתר, שקלה להשתלב בקבוצה מהליגה השנייה, שבה מתאמנים בצורה פחות אינטנסיבית.
"הבנתי שבשבילי הכדורגל הוא תחביב, ולהיות לוחמת אש זה מקצוע. אני ממש רואה את העתיד שלי בכיבוי. אני שואפת לצאת בעוד חמש שנים לקורס מפקדי צוותים, ואולי להמשיך לקצונה. אני לא יודעת באמת מה צפוי לי".
• • •
בשבוע הבא תחל את עבודתה בתחנת כיבוי חולון. תלבש מדי עבודה הגדולים ממידותיה ("אין מדים כאלה שמותאמים לנשים"). אל מדי הא' שלה הוצמדה השבוע סיכת הלוחם, שבעבור איריס מסמלת ניצחון פרטי. "מבחינתי, זאת הוכחה שהצלחתי בזכות עבודה קשה. בשונה מהצבא, שחובה להתגייס אליו, כבאות זה גוף שבו את בוחרת לסכן את עצמך בשביל להציל חיי אדם".
לדבריה, היא לא מפחדת מהאש, וגם לא מהמשמרות הארוכות של 24 שעות ברצף. אירועי השבועות האחרונים, בראשם עפיפוני התבערה בדרום ושריפות ברחבי הארץ שהסבו נפגעים, הופכים את האחריות הרבה שתוטל על כתפיה למוחשית יותר.
"המחשבה שאגיע לאירוע ולא אוכל להציל אנשים שנלכדו באש היא קשה. עדיין לא חוויתי אירוע כזה בעצמי, תודה לאל, אז קשה לי להגיד איך אגיב. אני מאמינה שזה לא יהיה קל, אבל לא תהיה לי ברירה אלא לתפקד.
"בקורס מלמדים אותנו כל הזמן איך להתמודד עם מצבים שבהם יהיו לכודים, או אפילו אבידות בנפש. הפגישו אותנו עם פסיכולוגים, והצוות סיפר איך התמודד עם מצבים שהיו לו בעצמו. למרות המחשבה הקשה, אני יודעת שנוכל להציל חיים. תמיד יש סיכונים, אבל אני באה לעבודה הזאת מתוך תחושה של שליחות ורצון לעזור.
"בשלב מסוים בעתיד אני ארצה להקים משפחה, אבל בעזרת השם, כל דבר יגיע בזמן שלו. אני לא ממהרת. החבר שלי יודע כמה חלמתי להיות לוחמת אש, אז אנחנו מבינים שכרגע פחות מתאים לנו להיות הורים. בסופו של דבר, אני מאמינה שאוכל לחזור לתפקיד לחימה גם אחרי שאהפוך לאמא".
batchene@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו