לפני שפנה אלי, התייעץ נריה חברה עם אחד מגדולי הרבנים בציונות הדתית, לשאול אם מותר לו להשתמש בעיתונות כדי לפתור את הבעיה שלו. הרב נאנח עמוקות והתיר. "לא טוב לכבס כביסה מלוכלכת בחוץ. אני לא שמח לפרסם את זה", אומר נריה, "אבל זה משפיע על הילדים שלי. לא נשארה לי ברירה. בבוקר מחייכים אלי בבית הכנסת, ובערב אומרים לי 'אתה לא משלנו, אתה גרוש'".
ייתכן שהסיפור של נריה הוא סיפורם של גרושים וגרושות לא מעטים מהמגזר הדתי, שקבלתם ליישובים קהילתיים דתיים כבעלי משפחות חצויות נדחתה, ואפשר רק לשער למה: מחשש לפגיעה בצביון היישוב, לחלופין חשש שחצי־המשפחה תיפול למעמסה על הקהילה, לחלופין פחד קמאי שכורך גרושים וגרושות עם "פריצות". אני כותבת ייתכן, מכיוון שהאפור היום אפור מאוד: הנימוקים לאי־קבלת אדם ליישוב קהילתי יכולים להישאר תחת סעיף "אי התאמה" הערטילאי, ואין לדעת.
גם כותבת שורות אלו לא שמחה לכבס כביסה מלוכלכת בחוץ, אבל התופעה מכוערת וכבונוס - יכולה להיות בלתי חוקית. בהמשך יובאו סיפורי שתי גרושות נוספות, אולם סיפורו של נריה חריג: הוא עובד בגוש טלמונים שבמערב בנימין, גרושתו מתגוררת בגוש, ילדיו לומדים בו, אך הוא לא הצליח להתקבל לשום יישוב באזור. הסיבה: מצבו המשפחתי. בינתיים הוא מתגורר בבית הוריו בעיר אלעד ועלול לאבד את המשמורת על ילדיו אם לא ימצא דירה בסמוך. יתרה מזאת: בחמש השנים שלפני הגירושים התגורר עם משפחתו ביישוב נחליאל שבגוש, לאחר שעבר ועדת קבלה כדין - אותו יישוב שמסרב לקבל אותו כעת.
הוא בן 34, אב לשלושה (בת 9, בן 7, בת 3.5), בוגר ישיבת הסדר, מועסק כסייע מורה בישיבת בני עקיבא "נר תמיד" בחשמונאים וכמדריך נוער בישיבה התיכונית ביישוב חרשה. כיפה גדולה מכסה על ראשו. בגיל 23 התחתן. לפני כשנה התגרש. מאז מתגוררת גרושתו ביישוב טלמון והוא שוהה עם הילדים בימים שני ורביעי, כל שבת שנייה, ומחצית מהחופשות. קבלת משמורת משותפת תלויה במיקום מגורי האב.
"הייתי אבא פעיל. מקלחות, אוכל, יציאות לפארק. זה שאני ואמא שלהם נפרדנו לא קשור אליהם. חשוב לי לא להיעלם להם". אז הוא לא נעלם, ונוסע הלוך ושוב, 40 דקות נסיעה, מבית הוריו באלעד לעבודתו בחשמונאים, ובצהריים לוקח את הילדים מטלמון ונוסע לבית הוריו באלעד, ובערב מחזיר את הילדים לטלמון וחוזר לאלעד. "הילדים לא יכולים לישון אצלי כי אין לי בית, ובית ההורים שלי מרוחק מכדי להסיע אותם בבוקר".
היישוב הראשון שאליו פנה היה נריה, שהתאים לאורח חייו "מבחינת הרמה התורנית הגבוהה". הסירוב היה מוחלט. חבר מזכירות אמר לו, לטענתו, שעקב תהליך הבראה שהיישוב עובר, יש עיקרון לא לקבל משפחות חד־הוריות. "יש לנו מספיק משלנו", נאמר לו.
יכול להיות שפחדו שגבר גרוש יבקש סיוע מהיישוב, או שיתנהל באופן שלא תואם חינוך דתי?
"אמרתי להם שאני מוכן לחתום להם על התחייבות, על כל סעיף שיבקשו. ביום שהאף שלי יגדל, שיגידו לי ביי. אני לא רוצה מהם כלום. אני אדם עובד, יש לי הורים תומכים. לגבי החשש מחיים שאינם חיי תורה: אני איש חינוך. גרוש שרוצה לחגוג את החיים לא יבוא לגור בקהילה דתית קטנה אלא ילך לעיר".
"אבא, מתי יהיה לך בית?"
הניסיונות מול הוועדה בנריה נמשכו לדבריו כמה חודשים. "הפעלתי חברים ביישוב, רבנים שאני מכיר. אמרו לי: מצטערים, בלתי אפשרי. אחרי שבעה חודשי התבזות הסכימו שאגור ביישוב, אבל רק לחצי שנה".
בלב כבד הסכים לדרישה המוזרה של היישוב נריה, לקבלה ליישוב לחצי שנה בלבד, אלא שאז דרשו שיציג בפניהם התחייבות מהרב של היישוב חרשה, שהם מתחייבים לקבלו בתום חצי השנה וערבים לכך שיעבור אליהם בסופה. "בחרשה הסכימו לקבל אותי. אני עובד שם בישיבה כבר שנתיים. יודעים מי אני. אלא שאין מקום. זה יישוב קטנטן. אין יחידה פנויה להשכרה, גם לא קרוואן, ויש רשימת המתנה". גם בכרם רעים, יישוב צעיר באותו אזור, אין יחידה פנויה אחת.
מפת האזור הוליכה אותו לחפש דירה ביישוב טלמון, שם מתגוררת גרושתו. הוא מצא דירה בשכונה אחרת, אך המדיניות ביישוב היא שלא מקבלים לקהילה שני בני זוג גרושים. הוא המשיך לדולב, יישוב נוסף בגוש, וקיבל הודעה כתובה מחברת ועדת הקליטה: "אני ממש מתנצלת ולא רוצה לפגוע בך חלילה, אך יש החלטה כרגע לא לקבל משפחות חד־הוריות ליישוב".
נריה טוען כי דיבר "עם כל מי שאפשר. הם לא היו מוכנים לשמוע. זה היה בדצמבר. אחר כך, כשהיתה לי חברה במשך חמישה חודשים וחשבנו על חתונה, ניגשנו כזוג לוועדת הקליטה בדולב - ופתאום קיבלו אותנו במאור פנים, מסרו לנו שאלונים למלא ועשו לנו סיור ביישוב. שבועיים אחר כך נפרדתי מהחברה. לא רציתי שייראה כאילו עשיתי להם תרגיל, אז עדכנתי אותם שאני שוב לבד. אמרו לי: אה, זו בעיה".
השיחות של נריה עם חברי ועדות הקבלה. תגובות אטומות ומקוממות
נחליאל, היישוב שבו התגורר כנשוי, היה בעדיפות אחרונה בגלל רגישויות שכרוכות בהליך הגירושים. ובכל זאת, ניסה. "מצאתי יחידת דיור שבנייתה הסתיימה. יום אחרי שראיתי את הדירה התקשר אלי יו"ר ועדת הקליטה ואמר לי 'אחי, לא מקבלים משפחות חד־הוריות'. עניתי: אל תקרא לי אחי, מי שמך לגזור את דיני ודין ילדיי. האבסורד הוא שבנחליאל לא צריכים לקלוט אותי. אני תושב! ב־2013 אני וגרושתי עברנו ועדת קליטה, כולל בדיקה גרפולוגית ושבת ביישוב, והתקבלנו. החלטתי שאשכור את היחידה שראיתי, בלי אישורים. בעלת הדירה חששה, היא לא רצתה להיתפס כמי שפותחת במלחמה מול הנהגת היישוב. בינתיים יחידת הדיור נתפסה והושכרה למשפחה אחרת".
נריה לא הצליח למצוא יישוב אחד שיקלוט אותו בכל האזור. "אני בלחץ מול העובדת הסוציאלית. היא רוצה לחזק את הדמות שלי כאבא, אבל לא יכולה לתת לי משמורת אם אין לי בית. היא הרימה איתי טלפונים ליישובים ושמעה איתי, אחד לאחד, את התשובות האטומות.
"מרכז החיים שלי הוא בגוש טלמונים. העבודות שלי, הילדים שלי. חמש שנים מחיי גרתי שם. הבת שלי לומדת בבית הספר בדולב, הבן בבית הספר בנריה, הקטנה בגן בטלמון, ואני עובד בחרשה. מה אני אמור לעשות? לתפוס כנפיים ולעוף כדי לראות את הילדים? אני שחוק. הנסיעות, הוצאות הדלק, האנרגיות. אני מרגיש שאני מאבד את הילדים. אני חולם לתת להם שגרת חיים, יציבות, אפילו בחצי קרוואן. הם שואלים אותי 'אבא מתי יהיה לך בית?', 'מתי נישן אצלך?' מה אגיד להם? שבנריה, שם הבן שלי לומד בתלמוד תורה, לא מקבלים את אבא? ובגלל מה? עשיתי משהו רע?"
"נריה יכול לתבוע את היישובים ולקבל פיצויים", אומר פרופ' אביעד הכהן, נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט, "מאז פרשת קעדאן תיקנו את חוק ועדות הקבלה, ועדיין יישובים קטנים מספרית יכולים להקים ועדת קבלה עם קריטריונים של 'התאמה לאורח החיים ביישוב'. הבעיה הגדולה היא מי קובע את אורח החיים הזה. אדם שלא מתקבל יכול לדרוש מהם לקבל נימוק מפורט ולערער במנהל מקרקעי ישראל".
ואם אורח החיים ביישוב דתי לא הולם אדם גרוש?
"קשה לתת לזה תוקף. זה נובע מדעות קדומות וחוסר רצון לראות אנשים שהם קצת שונים. ליווינו מקרים של יישוב ציוני־דתי בגליל שסירב לקבל משפחה של חסידי ברסלב, ויישוב דתי במרכז שלא קיבל אישה שהולכת במכנסיים, אף שביישוב מתגוררים עברייני מין מורשעים. נימוק של תוכנית הבראה הוא הזוי. על פניו נשמע שמדובר במקרה מובהק של אפליה על רקע מעמד אישי".
"עוד חד־הורית? זה תיק"
גם הודיה זייני (33), גרושה דתייה ואם לילד מירושלים, זוכרת בכאב את אי קבלתה לאחד היישובים בשומרון לפני כמה שנים. "גרנו כנשואים ביישוב מסוים ועבדתי כמטפלת במעון ביישוב סמוך. כשהתגרשתי ושאלתי אם אפשר לשכור דירה במקום שבו עבדתי כמטפלת ענו לי: 'יש לנו שתי אלמנות ביישוב, עוד שתי גרושות שגרו פה כשהיו נשואות, ושתיים שהבעלים שלהן בצבא. זה יותר מדי. לא נעמוד בחד־הורית נוספת שצריך לבנות לה סוכה, לארח אותה בשבתות, זה תיק'.
"נפגעתי עד עמקי נשמתי. גרושה זה בהכרח נטל? לטפל בילדים שלכם במעון אני מספיק טובה, אבל לא לגור איתכם? ביישוב אחר שבו ביררתי לאחרונה יש רשימות המתנה ושם ברור שלא יקבלו חד־הורית וידחו משפחה שלמה, ואם יקבלו - זה כפרויקט חסד. הכוונות טובות, אבל אני לא רוצה להיות פרויקט חסד".
זייני מוסיפה נקודה אחרת, קרובה לסיפור: "לעבור גירושים ולהיות גרושה במקום קטן, זו טראומה בשבילי. הייתי אטרקציה ביישוב שבו גרתי, ולא בקטע טוב. שנים לא יכולתי לנסוע ליישובים מהטראומה הרגשית. בעיר החריגות פחות מורגשת. ביישוב הרגשתי שאני שיחת היום במכולת, בבריכה, עד הפרשייה הבאה. הלחשושים על הנסיבות, על הורדת כיסוי הראש".
רונית (שם בדוי) מתגוררת זה שנים ביישוב קהילתי דתי בגבולות הקו הירוק. לאחרונה זכתה לפיצויים בהליך גישור לאחר תביעה שהגישה כלפי היישוב. לפני שנתיים, כשהיישוב הציע דירות בבעלותו לשכירות של תושבים, היא ניגשה למזכירות, חתמה חוזה, ומסרה צ'קים לשנה שלמה קדימה. כשהתעורר ויכוח על מועד הכניסה לדירה, מאחר שהשלמת השיפוץ שהובטח לה התעכבה, אמר לה בכיר בהנהגת היישוב: "עדיף שנבטל את החוזה. כעסתי כששמעתי שהשכירו לך את הדירה, כי אנחנו לא מוכנים להשכיר לחצי משפחה. מה זה יגיד עלינו? איזה מסר זה יעביר לנוער?'". רונית תבעה את היישוב על עוגמת הנפש, וזכתה בפיצוי כספי. היא לא לא חושפת את שם היישוב, מכיוון שבמסגרת הסכם הגישור הוסכם כי לא תפרסם את הסיפור. "נכנסתי לדיכאון", היא אומרת. "הייתי בלי בית. ברור שאם הייתי מגיעה עם בעל זה לא היה קורה".
מהוועד המקומי נחליאל נמסר בתגובה: "נריה חברה לא התבקש לעזוב את היישוב בגין גירושיו ועשה זאת מרצונו החופשי. נכון להיום מתגוררים ביישוב גרושים וגם גרושות. בני הזוג הותירו אחריהם חוב מכובד לקופת הישוב שלמרות פנייתנו לא הוסדר. אנו מאחלים לו הצלחה ומקווים שיפרע את חובו". חברה עונה: "אכן יש לי חוב של 2,500 שקלים ליישוב, שיוסדר מיידית. הוא נוצר בתקופת הפירוד ביני לבין אשתי, ולא מדובר במיליונים. בגלל זה לא מקבלים אותי?"
ביישוב דולב הגיבו כי "הטענה נגדנו מנוגדת לחלוטין לערכי היישוב שלנו. בשנה האחרונה נקלטו ביישוב שתי משפחות חד־הוריות. האחת של אב גרוש וחד־הורי, והשנייה של אם חד־הורית. במקרה דנן המתלונן לא התקבל לחברוּת מטעמים שונים שאינם קשורים להיותו גרוש, ושאין באפשרותנו לפרט בשל צנעת הפרט".
ביישוב נריה העדיפו שלא להגיב לכתבה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו