מורה, מדריך, מקור השראה, דגל של מוסר - וחבר: כשאוהבים ספר, הוא יכול להיות כל אלה והרבה יותר • פרויקט מיוחד לשבוע הספר: אישי ציבור בוחרים יצירות שלא ישכחו
חוגגים את שבוע הספר // צילום: יהושע יוסף // חוגגים את שבוע הספר // צילום: יהושע יוסף
מורה, מדריך, מקור השראה, דגל של מוסר - וחבר: כשאוהבים ספר, הוא יכול להיות כל אלה והרבה יותר • פרויקט מיוחד לשבוע הספר: אישי ציבור בוחרים יצירות שלא ישכחו
בשנה זו, שבה אנו מציינים שורת אירועים היסטוריים חשובים בתולדות הציונות, קראתי בעיון את ספרה של ההיסטוריונית עתירת התהילה ברברה טוכמן, "התנ"ך והחרב".
טוכמן מתארת בסגנון מרתק את שורשי יחסה של בריטניה לארץ־ישראל. זיקה רגשית ומוסרית זו כלפי ארץ ההבטחה התנ"כית החלה לפני דורות רבים. היא התבטאה בקשרים מורכבים וענפים של אנשי דת, צליינים, סוחרים ומנהיגים בריטים עם ארצנו, שנוסף על היותה מוקד רוחני משמשת נקודת חיבור אסטרטגית בין מזרח למערב.
בנובמבר 1917 פרסמה ממשלת לונדון את הצהרת בלפור. באותה עת נשענה בריטניה, כמעצמה עולמית, על כוחה הצבאי. בד בבד ביטאו מדינאים בריטים בכירים את אהדתם לרעיון הציוני בהתבסס על נבואות התנ"ך וערכיו הנצחיים. הספרא והסייפא, שכרוכים גם במורשתנו לבלי הפרד, הכשירו את הדרך להצהרה הגואלת, למשטר המנדט, ולפני 70 שנה - להקמת מדינת ישראל.
בריטניה מילאה תפקיד מרכזי בחידוש ימינו כקדם - במולדתנו, שבה אנו פועלים להבטיח את נצח ישראל.
הביא לדפוס: אריאל כהנא
על "העורב" בתרגום ז'בוטינסקי
עבודת התרגום של זאב ז'בוטינסקי ראויה בעיניי לברכה ולהתייחסות מיוחדת. זאת מכיוון שהיא מאירה את דמותו של ז׳בוטינסקי מזווית פחות מוכרת: כאמן יוצר. הוא היה, ללא ספק, אחד המנהיגים הציונים החשובים שקמו לעם ישראל,ועם זאת היה ענק רוח: סופר, משורר ומתרגם, שהניח כמה מאבני היסוד המופתיות של התרבות העברית המתחדשת. תרגומו הנשגב לשירו המפורסם של אדגר אלן פו 'העורב', הוא ללא ספק אחת היצירות המכוננות בתרבות זו.
יוצר, כל יוצר, סובל לרוב מרגישות מיוחדת, נקודת תורפה, שטבועה בו ומערערת את שלוותו: האם לכתוב על המציאות או לפעול לשנותה? אצל ז׳בוטינסקי, הציר הנמתח בין חיי הרוח לחיי העשייה עיצב את זהותו ואישיותו. עד שנות ה־20 המאוחרות לחייו ז'בוטינסקי בעיקר כתב; מחזות, שירים, תרגומים וסיפורים מופלאים. פרעות קישינב, ומאוחר יותר מאסרו, הביאו לכך שנטש את הכתיבה היוצרת כמעט לחלוטין, ובחר לגייס את כישרונו לשינוי המציאות. הפוגרומים זעזעו את נפשו והובילו אותו לתובנה שאין תועלת בשירה נשגבת, בזמן שעמו נשחט.
"שני חלקים בליבי, שני שערים בו", אמר ז׳בוטינסקי, "האחד הוא לעמי, השני לתרבות, לספרות, לעט. אני נטלתי במו ידיי את המפתח ונעלתי את השער השני למען אשר לא יפריעני בפועלי למען העם. את המפתח זרקתי ממני והלאה, אל תהומות. מי יודע אם לא יבוא יום ואתחרט מרה על מעשיי". ז'בוטינסקי מעולם לא הפסיק להיות אומן. הוא רק הניח את העט ונטל את המפסלת, את הפטיש ואת האזמל. מסופר הפך לפסל ועיצב את המציאות כרצונו: גרע את שראוי לגרוע, את הגלות וקטנות המוחין, וחילץ מגוש השיש של המציאות הקשה את הציונות הנושמת של ימינו. זוהי אמנות נשגבת ביותר. זוהי האמנות של זאב ז'בוטינסקי.
הביא לדפוס: יורי ילון
על "מכתבי יוני" שכתב יוני נתניהו ז"ל
לבני הבכור קוראים יוני, יונתן. שמו של אדם ניתן לו בתחילת חייו, בלי שיוכל לבחור, ומלווה אותו לכל אורכם. כך בחרתי ללוות את בני בכורי בשמו של סא"ל יוני נתניהו ז"ל, גיבור ילדותי. ספרים רבים קראתי, רובם ביוגרפיות וספרי היסטוריה. מעל כולם ניצב "מכתבי יוני" – המביא את אסופת המכתבים שכתב יוני נתניהו למשפחתו ולחבריו.הייתי בן 4 כשפיקד יוני על מבצע אנטבה, לימים מבצע יונתן, שממנו לא חזר. כשהתוודעתי למבצע ההירואי, הפך יוני למודל לחיקוי, והספר היה תמיד על השידה שליד מיטתי. אהבת המדינה שביטא יוני ז"ל, לצד הדאגה לחייליו ואהבת משפחתו - היוו השראה עבורי. בזכותו שאפתי להגיע לסיירת מטכ"ל. אף שלא הכרנו מעולם, דמותו מלווה אותי עד היום, והספר הוא חובה בכל בית בעיניי.
הביא לדפוס: נועם (דבול) דביר
על "יקיצה" של ניר ברעם
אין דבר קל יותר עבורי מלהמליץ על ספר בימים שבהם מתפרסם רומן חדש של ניר ברעם. "יקיצה", שראה אור בהוצאת עם עובד, הוא רומן אישי מאוד המגולל את סיפורה של חברות ארוכת השנים, מורכבת וטעונה בין הגיבור לחברו יואל. יש תחושה שהספר נכתב באותה נשימה עצורה שבה הוא נקרא. הפעימה הפנימית של ברעם היא כשל אצן למרחקים ארוכים: לעולם אינו נחלש, דרוך ומודע לכל המתרחש סביבו. האנרגיה של הספר סוחפת את הקורא קדימה, ורק לפעמים נפער רגע לעצור לחשוב על המאמץ הרגשי והאינטלקטואלי שנדרשו לכתיבת טקסט שלם כל כך. "יקיצה" הוא הישג מרהיב לאחד הסופרים הנפלאים שכותבים בשפה הזאת, תשורה רחבת לב של ניר ברעם לקוראיו הרבים בארץ בעולם.
הביאה לדפוס: מאיה כהן
על "הזמן הצהוב" של דויד גרוסמן
הספר שללא ספק שינה את תפיסת חיי, ושאותו נשאתי בלב ובראש לכל מקום, הוא "הזמן הצהוב" של דויד גרוסמן. את הספר קראתי בטיסה לארה"ב, מייד אחרי הצבא. הוא יצא לאור לציון 20 שנה למלחמת ששת הימים, כחצי שנה לפני פרוץ האינתיפדה הראשונה, ותיאר את בעיית הפליטים הפלשתינים שחיים בשכנות לנו. הספר עוסק בחמלה, ומאז קראתי אותו החמלה היא נר לרגליי. במהלך החיים ספר זה ועלילתו עלו בראשי בסיטואציות רבות, והזכירו לי שתמיד החמלה צריכה לתפוס מקום בכל שיקול שלנו.
הביא לדפוס: מאור בן הרוש
על "חנהל'ה ושמלת השבת" של יצחק דמיאל
"חנהל'ה ושמלת השבת", של יצחק דמיאל (שוויגר), הוא ספר משמעותי עבורי. נוסף על העובדה שהוא נמצא בביתי והקראתי אותו לילדיי, בימים אלה אני מגלמת את הילדה חנהל'ה לצד חני נחמיאס, במחזמר שמציין 80 שנה לסיפור המקורי. מדובר בקלאסיקה ישראלית, וזו זכות גדולה עבורי להצמיח מחדש את הסיפור.
הספר מלא בערכים, עזרה לזולת ואהבת השבת. בעיני הוא רלוונטי לכולנו; לא משנה אם אתה מסורתי, דתי או חילוני, כולנו מחכים ליום השבת.
הביא לדפוס: מאור בן הרוש
על "הזר" של אלבר קאמי
המפגש בין מרסו, צעיר צרפתי החי באלג'יר, לכומר שבא לחפש סליחה מהנידון למוות, טלטל את הנער שהייתי כשקראתי לראשונה את "הזר" בשיעורי הצרפתית בבית הספר האנגלי שבו למדתי. מרסו, הדמות הזרה לי ביותר, ריתקה אותי. מרסו, בעל תפיסת החיים האקזיסטנציאליסטית (יש רק הווה, ורק המוות בטוח), אדיש לסביבה. הוא תרכיז של ניהיליזם, ופתאום - במפגש עם הכומר, אחרי שרצח ערבי על חוף הים בגלל השמש - הוא מבין כי לחייו היתה משמעות.
במשפטים פשוטים, לעיתים קצרים, ובלי הרבה מאמץ, מצייר לנו קאמי את אחת הדמויות העוצמתיות ביותר בספרות. "הזר", שנכתב ב־1942, הפך לספר הצרפתי הנמכר ביותר אחרי "הנסיך הקטן"; 7 מיליון עותקים רק בגרסת ספר כיס. תרמתי, בהזדמנויות רבות, להצלחתו המסחרית.
במפגש עם הכומר אמור קאמי לחשוש מהמוות. אבל מה שמבדיל אותו מהכומר, מאיתנו, טמון בעובדה שהוא יודע את התאריך. ובכל זאת הוא יוצא בפעם הראשונה משלוותו, ולא הותיר גם אותי אדיש.
מרסו, שלא זכר אם "היום אימא מתה. או אתמול. אני לא יודע", שבז לנורמות המקובלות, נשפט בידי החברה לא בגלל מה שעשה, אלא בגלל מי שהיה. חומר למחשבה אתמול, היום ומחר. אתה מבין את זה, מרסו?
על "מילכוד-22" של ג'וזף הלר
קראתי את הספר האנטי־מלחמתי הזה עשרות פעמים, ואני לומדת ממנו עוד ועוד בכל קריאה מחדש. כל פרק מתחיל עם דמות אחרת, יותר מופרעת מרעותה, ובסופו של דבר כל הגיבורים חוזרים אל אותה נקודה.
מגיל צעיר מאוד הבנתי שמלחמה היא עסק כלכלי. התחברתי מאוד לסיפור, המראה את האבסורדיות שטמונה בה; כמה האדם הקטן רוצה שלום, וכמה האנשים הגדולים רוצים מלחמה.
הביא לדפוס: מאור בן הרוש
על "מגילת סן-מיקלה" של אכסל מונתה
אכסל מונתה נולד בשוודיה בשנת 1857. בהיותו בן 18 טייל באיטליה והתאהב בבית הרוס למחצה ולצדו קפלה שהוקדשה לסן מיקלה - מקום שבו 2,000 שנה קודם לכן עמדה חווילתו של הקיסר הרומי טיבריוס. מונתה הצעיר שם לו כמטרה לרכוש את המקום ולהשיב לו מעט מפאר העבר.
מונתה סיים לימודי רפואה, פתח מרפאה בפריז ואחר כך ברומא. הוא טיפל באריסטוקרטיה האירופאית, אך גם בחולים מעוטי יכולת. בפרוץ מגיפת הכולרה הגיע לנאפולי כדי לסייע, ולאחר רעידת אדמה במסינה מיהר גם לשם. במלחמת העולם הראשונה הפך לאזרח בריטי והתגייס לחיל הרפואה.
ב"מגילות סן מיקלה" מתאר מונתה בעוצמה וברגש פרקים מחייו. את הספר קראתי בגיל צעיר והתרשמתי עמוקות מדמותו של המחבר, מעינו החדה ואבחנותיו על טבע האדם, מהרעיונות ההומניסטיים ומתפיסותיו, שחלקן הקדימו את זמנן, דוגמת הדאגה והאהבה לבעלי חיים. מאז אני שב וקורא בספר, וקסמו אינו פג. לפני כמה שנים ביקרתי בביתו של מונתה, וזכיתי להוסיף מראה עיניים לתיאורי הטבע וההיסטוריה של המקום.
על "ינוש" בעריכת אילן כפיר ודני דור
"ינוש" הוא סיפורו המופלא של אחד המצביאים הגדולים ביותר שקמו לעם ישראל: ינוש גולדלוסט, או בשמו העברי – אביגדור בן גל. הוא נולד בפולין, ועבר בה, ברוסיה ובמקומות נוספים את זוועות המלחמה והשואה, תוך כדי בריחה מתמדת מהגרמנים. הוא התגלגל רעב ובחוסר כל בדרכים לא דרכים עד למחנה כפייה בסיביר הקפואה, איבד את אמו בקזחסטן למחלת הטיפוס. בשלב מוקדם נעלם גם אביו, וינוש ואחותו הגדולה נותרו לנפשם. הם נשלחו למנזר, ובדרך נס הגיעו לארץ ישראל עם ילדי טהרן. בהמשך הפך בן גל למנהיג צבאי שהוביל אחריו גדודים, חטיבות ואוגדות, ונודע כגיבור הקרב על רמת הגולן במלחמת יום הכיפורים.
הספר מתאר את ילדותו והישרדותו נגד כל הסיכויים. בדמותו ובסיפור חייו הוא מגלם את היסטוריית הגבורה של העם היהודי - משואת פולין ואירופה כולה בעידן החשוך של גרמניה הנאצית, ועד לתקומת העם בארצו החופשית והעצמאית, היא מדינת ישראל, שחוגגת 70 שנה לעצמאותה. הספר כתוב היטב, מרתק וקולח, ודמותו של בן גל זוכה לכבוד המגיע לה בקרב מצביאי מדינת ישראל.
הביא לדפוס: יהודה שלזינגר
על "סחיטה" של ג'ון גרישם
הספר עוסק בשלישיית חברים טובים מהתיכון, שלאחד מהם נתפר תיק פלילי. לאורך הספר הוא עובר מסכת עינויים קשה, אף שהצדק איתו. קראתי את הספר לפני כעשור, ועד היום הסיפור מהדהד בראשי וחרוט בזכרוני. לפעמים מצבים בחיים דוחקים אותך לפינה, והיציאה מהם היא ארוכה, מייגעת - אבל בסוף משתלמת.
גיבור הספר הוא ילד מקסים, מחונך, ישר ומצטיין. הוא מתמודד על תפקיד בכיר, כשלפתע אדם דופק לו בדלת; חייו משתנים בן רגע, והוא מוצא את עצמו עושה דברים שרחוקים ממנו שנות אור.
המקרה שאליו נקלע לא רלוונטי; המסע שעבר - דווקא כן. בעל כורחי לא תמיד הערכים שלי הובילו אותי בחיים; כמו אדם שחייב להינצל ולהילחם, ובו בזמן לשמור על טוהר המידות בלי להתלכלך. לפעמים הדרך להצלחה חשובה לא פחות מההצלחה עצמה.
הביא לדפוס: מאור בן הרוש
על "העץ של בני טורג'ה" של פיליפ קלודל
אל פיליפ קלודל התוודעתי דרך הספר "העץ של בני טורג'ה" שיצא בהוצאת תמיר//סנדיק. התחככות של גבר מתבגר עם המוות מביאה אותו להרהר במעבר מהגיל שבו הכל אפשרי ופתוח, אל השלב שבו הגוף כבר מתחיל לאותת שהוא עייף וכבר קשה להתחמק ממחשבות על הסוף, גם אם עדיין אינו קרוב. ובתוך כל ההתבוננות העצמית הזו, טמונים יופי מפחיד ונפלא והרבה תקווה. "העץ של בני טורג'ה" חיבר ביני ובין סופר שמשקף את החיים בצבעים עזים ועמוקים - עם קשת באופק - ובאופן אמיץ, חשוף, אנושי כל כך, נשי כל כך. ברור לי מדוע נשים רבות מוצאות את פנימיותן מתורגמת למילים בסיפוריו.
הביאה לדפוס: מאיה כהן
על "הכל אודות חביבה" של ירון פריד
במהלך הקריאה ב"הכל אודות חביבה" מאת ירון פריד, שראה אור בהוצאת סלע, קיבלתי את התחושה שהמחבר ממש הסתתר בחדרי חזרות בתיאטרון. שהוא הציץ במתרחש, הקליט וצילם את הנפשות הפועלות ואת האווירה והלך הרוח, המתח והלחץ, השמחות הקטנות והדרמות המשעשעות שמאחורי הקלעים. עד כדי כך היתה התחושה אמיתית, וזאת רק אחת המעלות של רומן מבריק ומרענן, מעורר מחשבה וקל במובן הטוב של המילה, שעושה נעים בלב ובראש. מומלץ לא רק לאוהבי תיאטרון, ומי יודע, אולי יגרום גם לשונאי תיאטרון להתאהב באמנות הזאת, שממתיקה וממררת את חיי כל כך הרבה שנים.
