גם אחרי 26 שנים, חנן יובל לא שוכח את הנפילה הגדולה של חייו המקצועיים.
"ב־1992 ראה אותי איזה מפיק בהופעה ואמר לי שאני ענק, ושאהיה גדול כמו שלמה ארצי. הוא הבטיח שיביא אותי למצדה ולקיסריה. אמר לי לעצור כל מה שעשיתי עד אז, להפסיק הופעות וחלטורות, ולבנות מופע גדול ומושקע. ואני, כמו טמבל, הקשבתי לו. הפסקתי להופיע, לקחתי נגנים, עשינו חזרות למופע חדש והקלטתי אלבום שלם תחת השם 'באורות גבוהים'.
"יום אחד הוא בא אלי ואמר לי: 'הפרויקט נגמר, אין כסף'. נשארתי שבר כלי, אחרי שהתפתיתי להאמין שאני חשוב מאוד, שאני זמר גדול. נשארתי עם מינוס 60 אלף שקלים, שהיו אז המון כסף, ובלי שום תוכנית כלכלית, כי ביטלתי המון הופעות. הילדים שלי היו אז בני 10 ו־20. הייתי על סף פשיטת רגל.
"אני זוכר שבאתי לפקיד הבנק שלי, שאיתו הייתי מדבר כאילו הוא פסיכולוג. לקח לי חצי שנה להבין מה חומרת המצב, למכור את האוטו ולצאת לדרך עם תוכנית עסקית מסודרת. רק ככה הצלחתי לכסות את המינוס ולצאת מזה בשלום.
"מאז למדתי להסתכן פחות. אני זוכר שכשעשיתי את האלבום 'דור', שלמה ארצי אמר לי שאני צריך ללכת על פרויקט אחד, ובו להשקיע. להתמקד עד הסוף, אפילו למשכן בשבילו את הבית אם צריך. אולי לו זה מתאים, לי לא. אני כבר נכוויתי בללכת עם הראש בקיר, ולמדתי להיות זהיר יותר".
היית רוצה להיות במקום שארצי נמצא בו היום?
"ברור. אבל זה לא קיים, וזה לא עושה לי גרם אחד של נמיכות. טוב לי במקום שאני נמצא בו. אולי השירים שלי לא מספיק פופולריים כדי לגעת בכולם, אבל זה לא עושה אותם פחות טובים. אי אפשר שכולם יצליחו כמו שלמה ארצי. אגב, הלחנתי לו פעם שיר, 'בלילות אני מתגעגע', לאלבום 'גבר הולך לאיבוד'".
• • •
חנן יובל (71) הוא אולי לא סטאר נוצץ במוזיקה הישראלית, והוא לא קורץ מהחומר שמפרנס את מדורי הסלבס. אבל אחרי יותר מ־50 שנים של שירה ויצירה, כבודו בהיכל התהילה של הזמר העברי יצוק בברזל. בחודש הבא הוא יקבל את פרס אקו"ם למפעל חיים כמלחין, בזכות אינספור שירי קסם, שעליהם הוא חתום לאורך השנים: "אתם זוכרים את השירים", "פגישה חצי פגישה", "לכל איש יש שם", "דור", "שהשמש תעבור עלי", "ואם השיר הזה נשמע לכם מוכר", "הימים שעוד נכונו לנו", "אחרת לא הייתי שר", "שנינו ביחד וכל אחד לחוד", "מה יהיה בסופנו", ועוד רבים אהובים.
"מסננת הזמן די פינקה אותי", הוא אומר. "הרבה דברים שעשיתי חלחלו למחזור הדם ועשו את העבודה. חלק מההצלחה שלי זה שאנשים אומרים עלי 'לא ידענו'. לא ידענו שהוא כתב את השירים האלה, לא ידענו שעל הבמה הוא אגרסיבי ומופיע כרוקר. הוא בעינינו נחנח וילד טוב ירושלים.
"אבל אני לא כזה. אני אינפנטיל, לפעמים ילדותי בתגובות שלי, מתרגז מהר, נדלק בקלות, עובד מהר, לא מיושב כל כך בדעתי. וזה כיף, זה מחזיק אותי טוב. אני מחליט ועושה.
"הנה, לקחתי עכשיו 15 אלף שקלים מהתקציב המשפחתי והשקעתי בשיר ובקליפ חדש, 'קיץ של נחמות'. זה לא סינגל מאלבום חדש, ואני לא ארוויח ממנו כלום, אבל בעיניי הוא שיר מאוד אקטואלי. יש בו שורות שכתבה רוני ערן: 'אין בהלה לזהב ואין מלחמות / הדשא שלנו כמו של השכן, ירוק מקצה עד קצה / חבר שחזר בתשובה יטלפן ויגיד אלוהים מרוצה.../ במקום השקט בעולם / שוקטת זבת החלב והדבש / כי חוב במלואו כבר שולם'.
"לפני עשור הלחנתי את השיר הזה בשביל ירדנה ארזי, והיא לא רצתה אותו. לפני שנה וחצי גיליתי את הסקיצה במגירה. הוא נראה לי מתאים מאוד למציאות, מעין שיר תפילה. שלחתי אותו לחברים מכל הקצוות, דתיים וחילונים, ימנים ושמאלנים, וכולם התלהבו מהטקסט.
"יצרתי שיר עם פסנתר ומיתרים, מול הקצב המטורף של ההתנגשויות בינינו לבין עצמנו. אם יהיו עוד כמה שירים כאלה, אולי זה ירגיע ויאחד, ואנשים יתחילו להרהר ולחשוב קצת חיובי. כי הגרעין שנקרא בעיניי 'ישראליות' כל כך חשוב. עליו אני עובד כל חיי. בניתי קונסטרוקציות שלמות עם מזרחים ודתיים. אני מופיע עם ג'קי לוי ועם רוני סומק ועם אברהם פריד ועושה מופע משירי קרליבך. אני יכול להיות חבר של מתנחלים, ואני חושב שמנסים לקחת את הישראליות למקום אחר".
למה אתה מתכוון?
"כשמישהו קורא לי 'קְפוּץ תחת', אני נעלב. כשמישהו אומר ששכחתי מה זה להיות יהודי - אני נעלב. לא מגיעים לי הדיבורים האלה מאף אחד, בטח שלא מהמנהיגים שלי".
מירי רגב הרגיזה אותך?
"כן. למה את מעליבה אותי? למה את אומרת שאנחנו לא מגיעים לפריפריה? כל חיי הם פריפריה, ורוב האמנים הם ככה. מה, אנחנו מופיעים בהיכל התרבות בתל אביב? אנחנו מופיעים בכל הארץ, כל הזמן. אני גידלתי קהלים בירוחם, בשלומי, במעלות, לאורך הרבה שנים, ובכל שנה הייתי חוזר אליהם עם הופעות חדשות. למה להעליב כדי להפריד?"
מי עוד העליב אותך?
"דיברתי בשם איגוד אמני ישראל בכנס שבו עודד קוטלר נשא את 'נאום הבהמות' שלו, שהוצא מהקשרו לחלוטין. אמרתי שם: כבוד ראש הממשלה, למה אתה אומר שהשמאל שכח להיות יהודי? למה להכפיש? למה להשתמש במילים כאלה? זה לא ראוי וזה לא נכון. חייבים לשמור על השיח הישראלי שמחבר את כולנו".
למה לדעתך הם עושים את זה?
"כי הם פוליטיקאים שעובדים על הקדנציה הבאה. הם לא כמונו, האמנים, טמבלים שאומרים את דעתם. בטקס המשואות האחרון זה אפילו לא היינו אנחנו, זה בינם לבין עצמם. כמו השיעים שהורגים את הסונים. בתוכם הם עושים את זה. יש להם פלטפורמה להשוויץ, לפוליטיקאים".
אתה מחשיב את עצמך איש שמאל?
"נולדתי בקיבוץ משמרות וגדלתי בבית סוציאליסטי לגמרי. מבחינה חברתית, אני נגד הפערים שהולכים וגדלים. יש במדינה יותר כסף, אבל הפערים בין הקצוות הולכים ומתרחבים. זה לא ימין ושמאל, זה נוגע לכולם.
"אני גם לא מאבד את החלום לשלום, אחרת מה אני עושה פה? אני מכיר בקשיים, וזה מעגל קסמים של מי התחיל קודם. אין שחור ולבן ורק אנחנו צודקים או רק הם. זה מורכב מאוד. אבל הדרך היא החשובה. גם אם הסיכויים קטנים. ויש קיצונים שלא נותנים צ'אנס בכלל, וזה מעציב אותי.
עם אריק איינשטיין ושלום חנוך (בגבו למצלמה) בהופעה מול חיילים בתעלת סואץ, 1969. "היום מנסים לקחת את הישראליות למקום אחר"
"הקהל הימני קיבל אותי נפלא תמיד. קודם כל, אני משדר להם הגינות. על השיר 'דור' חיבקו אותי בכל מקום, כאילו זה שיר שלהם. חוץ מזה, הוצאתי אלבום בניחוח מזרחי - 'הכל דיבורים', שכלל דואט עם חיים משה. יש לי להיט בשם 'ים־תיכוני', ובזמנו עשיתי עם דודו אלהרר את התקליט של האסיר דוד שושי מאגף 7, עם הלהיט 'פסוליה'.
"באותם ימים, ב־1981, היתה מערכת בחירות לכנסת מלאת שנאה בין מזרחים לאשכנזים, ועשיתי עם דודו את המופע 'הקוסקוס והסרפן', שבו אני שרתי מזרחי והוא שר אשכנזי. זה נכשל בצורה שקשה לתאר, עד ששאלתי את עצמי איך הגעתי לזה".
מה אתה חושב על המוזיקה הים־תיכונית, ששולטת כיום?
"התחילו לחלק את המוזיקה לים־תיכונית ולישראלית. ואני איפה נולדתי? באירופה? נולדתי במזרח התיכון. את ההשפעה הראשונה ספגתי מהמלחינים סמבורסקי ואדמון, שהושפעו ממוזיקה ערבית. אני לא מחלק לז'אנרים. בעיניי יש מוזיקה טובה ולא טובה".
טוענים שמרוב רצון לאזן, יש היום גזענות הפוכה - מדירים דווקא את האשכנזים.
"יש עיתונאים שחיים מלשפוך שמן רותח למדורת העדתיות. זה נורא. קרו בארץ דברים איומים ונוראים כשבנו אותה, אבל בנו פה ארץ. ומה שהיה רע פעם, לא נותן לגיטימציה לעשות רע היום. היה רע? בוא נתקן, בוא נתקדם. בכוח שופכים דלק לתוך האש הזאת, כדי שהיא תגבר עוד ועוד ועוד, במקום להרגיע.
"מנסים לפורר את הגרעין הישראלי, כי יש אינטרסנטים שמנסים להרוויח מהשסע, וזה מעצבן. החתן שלי, שלומי ראובני, עיראקי משני הצדדים, אין עליו, גאון. עשה פוסט־דוקטורט בהרווארד. הוא לא מרגיש שמישהו קיפח אותו. אני לא גאה בו מתוך התנשאות. אני כזה קטן על ידו".
פתחת את הרדיו ביום הזיכרון? השירים המזרחיים היו מיעוט.
"כנראה אין מספיק שירים מזרחיים שחלחלו לתודעה של שירי הזיכרון. אבל זה תהליך. זה לא שחסמו אותם. ביום הזיכרון כולם מתאחדים, מתחברים לאותו שורש, אז למה הפוליטיקה הזאת? למה כל הזמן הדרישה הזאת לאיזון?"
כי התרבות המזרחית תובעת את מקומה בלב הקונצנזוס.
"מה זאת אומרת? אני הייתי מת לחצי מהקונצנזוס שלהם. הלוואי עלי. מה זה הקשקושים האלה? הופעתי עכשיו עם דורית ראובני ואורי הרפז במימונה, לקהל שרובו מזרחים, עם השירים שלנו. לא נתנו לנו ללכת הביתה, כי הם אוהבים את החומר שלנו. להופעות שלנו באים כולם - דתיים, חילונים, מזרחים, אשכנזים, גילאי 30 פלוס עד 60 פלוס".
המופע שלו עם ראובני והרפז, "שלושתנו", מבוסס על מיטב הרפרטואר של השלושה וכולל מבחר של קלאסיקות ישראליות. כמה מרגעי השיא נרשמים בשירים של יובל, ובהם "ליל חניה" שהלחין יאיר רוזנבלום, שזוכה לביצוע אדיר.
"אני יודע מי הקהל שלי ולאילו שכבות גיל לכוון", הוא אומר. "בסגנון אני נשאר עקבי, כי בארץ קשה מאוד לפרוץ את הגבולות. ניסיתי לעשות תקליטי רוקנרול, כל מיני דברים אגרסיביים, וזה לא התקבל. לא רצו לקבל מחנן יובל אגרסיביות. ככה למדתי לכוון את עצמי לאן שצריך. לא הלכתי עם הרוק עד הסוף, כי לא היו מקבלים את זה".
רצו אותך פחות ברוס ספרינגסטין ויותר פול סיימון.
"נכון, והחיים הוליכו אותי לפול סיימוניות. אתה מקבל מכות ולומד את מקומך. ניסיתי לברוח מ'אתם זוכרים את השירים' ומ'אגדת דשא' - ולא הצלחתי. הבנתי שזו ההצלחה שלי, ואני לא יכול לנטוש אותה. אני יכול להרחיב את המסגרת, אבל לא לברוח ממנה.
"אז אני אולי לא אופיע באף רשימת 'האמנים הכי גדולים', אבל יחסית לגילי, אני אחד האמנים הכי עסוקים בארץ מבחינת הופעות. בינואר עשיתי 13 הופעות, באפריל 13, ובחודשים מאי עד יולי יהיו לי 17 הופעות בחודש. אני רץ לאורך שנים עם כמה סוגים של מופעים - סולו, הרכבים וחיבורים כאלה ואחרים. אני קוטף היום את הפירות של עשרות שנים של הדרך הארוכה".
עשית מהמוזיקה כסף טוב?
"כן, ורק ממוזיקה, כולל מיצירה והפקה. אין לי שום אלבום שהגיע ל'אלבום זהב', שפעם היה מכירה של 20 אלף עותקים (כיום 15 אלף; א"נ). לזה לא הגעתי. האלבום הכי מצליח שלי, 'דור' מ־1985, הגיע לקצת פחות. זה משנה אולי לדימוי, לפוזה, אבל אני שמח מאוד במה שכן השגתי. מאוד טוב לי עם התגובות וההצלחה שכן קיימת".
נתקלת באמנים שקרסו כלכלית?
"לצערי כן, אני מכיר את כל הסיפורים. יש הרבה מאוד אמנים בני דורי שבזמנו מאוד הצליחו, אבל ניהלו לא נכון את הקריירה - והיום מאוד קשה להם. לא קורה איתם כלום. עזרתי ללא מעט אמנים מכספי הפרטי, כולל בזמן האחרון".
• • •
הוא נולד באוקטובר 1946 בקיבוץ משמרות, ליצחק ובלה בוליבסקי, ממייסדי הקיבוץ, שעלו ארצה מאוקראינה ומליטא. ילד שלישי אחרי שתי אחיות. אחותו יעל נהרגה ב־1947, בגיל 11, מכדור תועה שירה חייל אנגלי שיכור בזמן שלטון המנדט הבריטי. נגה, בת כיתתו של מאיר אריאל, היתה ההשראה לשיר "נגה", שהלחין שלום חנוך ללהקת "שובבי ציון" (חנן יובל, קובי אשרת וקובי רכט).
בעקבות מותה של יעל עברה המשפחה לבית הספר החקלאי פרדס חנה, שם שימש אב המשפחה מדריך. הוא נפטר בפתאומיות, כשחנן היה בן 9 בלבד.
"אבא לקח קבוצה של תלמידים להרצאה, חטף שבץ, צנח ומת", הוא משחזר. "באותו לילה באו שכנים ואספו אותי ואת אחותי, ולא אמרו לנו כלום.
"בבוקר, כשחזרנו הביתה, ראיתי שיש הרבה אנשים, אבל לא אמרו לי את המילים 'אבא מת'. אמא שלי אמרה למישהו 'יצחק איננו', וחיבקה אותי חזק־חזק, כשכולם עמדו מסביב. ככה הבנתי".
אמא שלך דיברה איתך על מותו?
"היא לא אמרה כלום, לא דיברה. בתקופה ההיא לא היה נהוג לדבר על אסונות. מדחיקים. ההורים היו מאוד קשוחים, לא ביטאו רגשות. אמא שלי עברה הרבה בחיים. היא איבדה את אחותי הגדולה, אחר כך את אבא שלי, אחר כך בעל שני, ואני לא זוכר שאי פעם ראיתי אותה בוכה. היא נפטרה לפני עשור, בגיל 93, צלולה. בגיל 87 אמרה לי: 'אלוהים שכח אותי, כל החברים שלי כבר מתו, אבל בכל פעם שאני שומעת שיר שלך ברדיו, אתה דוחה את הצוואה'. משפט נהדר".
מה עשה לך אובדן אביך כשאתה צעיר כל כך?
"אני חושב שזה חישל אותי. עד גיל 17 היה לי קשה לבטא את המילה 'אבא', אבל אני לא חושב שגדלתי בתחושת חוסר. אמי התחתנה שוב כשהייתי בן 12. הבעל השני לא היה אבא שלי, אבל הוא היה איש טוב מאוד. ממנו יש לי שני אחים חורגים. פסיכיאטר מומחה אולי יגיד שבגלל מה שעבר עלי הפכתי לעצמאי, לאחד שדואג לעצמו. מצד שני, היו לי חברים. הסביבה היתה מאוד חמימה, כך שזה עזר לי.
"היינו פעם בטיול באחוזת דוברובין ליד יסוד המעלה. פתאום בא אלי מישהו, פנים אל פנים, וישר שואל: 'בן כמה היית כשאבא שלך מת?' אני עונה: 'בן 9'. והוא אומר: 'הייתי שם לידו כשהוא מת'. הוא פתח לי את תיבת הפנדורה על אבא שלי. התחיל לספר, 'כמו אבא שלך לא היו'. ומהסיפור הצטיירה דמות של אוקראיני עקשן, לוחם צדק, סוציאליסט ציוני, שנאסר על ידי הקומוניסטים בבריה"מ ונשלח לקולחוז".
מה לקחת ממנו?
"את הדחף להילחם על דברים שחשובים לי. הוא היה איש קשה, שהלך עם הראש בקיר. ואני הרבה פעמים נלחם עם הראש בקיר, למשל, על זכויות אמנים. לפעמים אני שואל את עצמי, מה אתה נלחם, עזוב את זה. אבל כנראה זה בגנים".
• • •
את הקריירה שלו התחיל יובל כבר ב־1965, בלהקת הנח"ל. לאורך 53 השנים שחלפו מאז הוא חבר לעשרות אמנים, ובהם בני אמדורסקי, אהוד מנור, יוסי בנאי, מאיר אריאל ואריק איינשטיין.
על כל אחד מהם יש ליובל סיפור מאלף. איך בנאי ביקש ממנו להלחין את "אני וסימון ומואיז הקטן", ויובל, אחוז יראת כבוד, ניסה לדחות את הדד ליין שוב ושוב; איך ראה את אמדורסקי "הגבר" משתטח במשאית בדרך לתעלת סואץ כדי לחמוק מאש מצרית ("פתאום אתה רואה מה פחד עושה לבן אדם. וואו. לא אשכח את זה"); איך הוא ושלום חנוך ליוו את איינשטיין בהופעות לחיילים במעוזים ובמועדוני הלילה של רמלה ושל רחוב המסגר; ואיך גויס על ידיהם לשיר קולות באלבומם "מזל גדי", בלי לקבל קרדיט.
ובמקביל לעבודה עם אריק, אתה ושלום הגעתם ל"שלושרים", וחברתם לאמדורסקי.
"כן, בני חיפש מחליף לישראל גוריון, ושלום הביא אותי כנדוניה. בני הפיק וארגן ורצה שנתחלק 30 אחוזים לכל אחד ועשרה אחוזים ל'הפקה', להוצאות שלו כאמרגן. אבל שלום התעקש איתו שכל אחד יקבל שליש מלא.
"הופענו בכל הארץ בהצלחה בלתי רגילה, גם כלכלית. בגיל 23 היתה לי דירה בגבעתיים ומכונית פולקסווגן. החלום הישראלי. מאלמוני נהייתי מפורסם ועם כסף. כששלום נסע ללונדון, בתחילת שנות ה־70, זה נגמר.
"התרגלתי להצלחה, וחשבתי שתמיד ארוויח כמו ב'שלושרים', אבל זה קשקוש. כי 'שובבי ציון', השלישייה הבאה שלי, היתה כישלון כלכלי. הבנתי שהאמת נמצאת איפשהו באמצע, ושצריך להיות קשוב לעצמך ולהמציא את עצמך ואת הכיוון שלך".
צילום: אריק סולטן
אנחנו נפגשים בביתו בקריית אונו, שבו הוא גר כבר 40 שנים עם אשתו אמירה, הצעירה ממנו בשנתיים. הם הכירו בנעוריהם בתיכון, בשנה הבאה יציינו 50 שנות נישואים. בנם הבכור דור (45) עובד כעורך וידאו בטלוויזיה. בתו שירה (35) סיימה לאחרונה תפקיד כנספחת התרבות של ישראל בבוסטון, אחרי שבמשך שנים שרה עם אביה על במות והופיעה איתו ברחבי העולם. יש לו שלושה נכדים, ילדיו של דור, "אבל עדיין לא מצאתי את הנכד שיתעניין במוזיקה וימשיך את דרכי".
הוא מעיד על עצמו שהוא נהנה מאוכל טוב וחובב משקאות חריפים, ובהם עשרות בקבוקי וויסקי נדירים שנמצאים ברשותו, חלקם הגיעו אליו מיפן. הוא מתמודד עם בעיות גב ומסתייע בכירופרקט, אבל מדגיש שהוא אדם בריא.
"ב־1982 היה פה שכן, שהילד שלו היה ילד רע. הוא זרק עלי אבן והתחיל להילחם בי. פצע אותי באצבע יד שמאל, ברמה שניתחו אותי כל הלילה כדי לחבר את האצבע בחזרה. מאז אין לי כיפוף באצבע. למדתי לנגן איתה כמו שהיא. עד היום יש אקורד מסוים שקשה לי לנגן".
כיום, במסגרת חברותו בוועד של אמ"י, מנהל יובל מאבק נגד תאגיד השידור "כאן", ובעיקר נגד רשת ג' ו־88FM. "לקחו את רשת ג', הבית של המוזיקה הישראלית, והפכו אותה לגטו עם סלקציה, כמו גלגלצ, שאם אתה לא שם, אתה לא קיים. אם השיר לא בפלייליסט, לא ישמיעו אותו. הם טוחנים שוב ושוב את אותם שירים, וזה כבר משעמם את התחת. זה כלום ושום דבר. מה זה? השתגעתם? מי אתם בכלל? זו חרפה.
"יש לי 500 שירים, רובם ראויים להיות משודרים לפחות פעם בשנה. לא יכול להיות שאם איזה עורך רוצה להשמיע שיר מסוים פעם אחת בשנה, באמצע הלילה, לא ייתנו לו. לא מדובר על פלייליסט, אלא על עומק, על רוחב, על רבדים".
מה עשית במסגרת המאבק?
"נאבקתי בהם בוועדת החינוך של הכנסת, והיו"ר יעקב מרגי, מש"ס, יצא תותח. הוא קבע שיש שם דיקטטורה טוטאלית ודרש מהתאגיד תשובות לשאלות. אבל היינו נאיביים, כי בכנסת אתה יכול לכפות רק באמצעות חקיקה. הלכנו למבקר המדינה. ישבתי איתם חצי שנה - ולא יצא כלום. השבוע אני נפגש עם סתיו שפיר, יש לה בכנסת ועדה לשקיפות. פניתי גם לאגודה לזכות הציבור לדעת. כי בתאגיד גוזרים מוות על חלק ניכר מהתרבות שלנו ופוגעים לנו בפרנסה".
וגלגלצ?
"בזמנו גלגלצ היתה מכה קשה למוזיקה הישראלית. המציאו קוד נעים לאוזן, בלי פרסומות, ואם אתה לא שם, אתה לא קיים. רציתי להיות שם ולא נכנסתי. אבל כבר מזמן הרמתי ידיים, למרות שגם גלגלצ היא תחנה ציבורית, שממומנת מכסף ציבורי.
"אבל תאגיד השידור, עם תקציב של 750 מיליון שקלים בשנה, שהם שלך ושלי, הטיקט שלו זה קידום וטיפוח ושימור. כל המילים היפות האלה של תרבות, איפה זה? שום דבר, במוזיקה לפחות. בטלוויזיה יש להם כמה דברים לא רעים, אבל הרייטינג שלהם בתחת, ברצפה, הרבה יותר גרוע ממה שהיה בעבר. אז מה עשיתם?"
לסיום, תן עובדה אחת שעדיין לא יודעים עליך.
"אני הנהג של עצמי להופעות כבר עשרות שנים. יש לי ואן שברולט עם שבעה מקומות, ואני מסיע ומחזיר להופעות של עצמי. אני מאוד אוהב לנהוג. אם לא הייתי אמן, הייתי נהג".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו