גלעד שטוקלמן נולד ב־1980 במושב גיתית שבבקעת הירדן למיכה ורחל, אח לאלירן, ירדן ויאיר. כשהיה בן 7 עברה המשפחה ליישוב הקהילתי תמרת שבעמק יזרעאל וכאשר הגיע זמנו להתגייס בחר ללכת לשריון, כמו אחיו הגדול. הוא עבר את כל המסלול עד לקצונה, השתחרר מצה"ל וכאשר פרצה ב־2006 מלחמת לבנון השנייה, עבד כדייל בחברת אל על. במסגרת עבודתו שהה בניו יורק כאשר גויס גדוד המילואים שלו, אבל מייד עם קבלת הצו 8 התעקש לחזור ולהתגייס. גם הטלפון מהמפקד שלו, שהרגיע אותו שיש קצין אחר על הטנק, לא מנע ממנו לעלות על המטוס הראשון לישראל.
בלבנון הוא שירת כקצין מילואים בפלוגת טנקים ומייד בהגיעו לקו קיבל לידיו פיקוד על צוות "מרכבה" ויצא למשימות הלחימה. גלעד נהרג ב־9 באוגוסט 2006, כחמישה ימים לפני סיומה של מלחמת לבנון השנייה, בעת שביצע מארב באזור הכפר עייתה א־שעב שבדרום לבנון. הטנק שלו ספג פגיעה ישירה וכל הצוות נהרג במקום. הוא נטמן בחלקה הצבאית של המושב נהלל, בגבעה הצופה אל עמק יזרעאל שבו גדל, בן 26 בנופלו. לאחר מותו הועלה לדרגת סרן. לפני שנהרג, התקבל גלעד ללימודי כלכלה באוניברסיטה העברית, שבה לומד היום מייק יחסים בינלאומיים ומדעי המדינה בעברית.
מייק דום. "גלעד לימד אותי שמפקד חייב באמת לאהוב את החיילים שלו" // צילום: יהודה פרץ
מייק לא שוכח את היום שבו נפגש לראשונה עם גלעד. "הלכתי עם אבא שלי ברחוב וראינו את גלעד תולה שלט בעברית על עמוד חשמל", הוא מספר, "אבא הציע שנבדוק איתו. אני זוכר שלא הסכמתי בהתחלה והתעקשתי שאני רוצה רק מורה ישראלי, והוא אמר לי בצחוק 'הוא בטח מפקד טנק'. בסוף זה באמת היה כך".
אביו של מייק, אוריאל, הגיע באותה תקופה מקנדה לישראל בכל שנה לעשות מילואים וחינך את בנו כפטריוט, ולכן כשמייק הכיר את גלעד והבין שמדובר בקצין בצה"ל - ההתלהבות היתה גדולה. "היינו מדברים המון על צבא. בתור ילד קטן ששמע כל הזמן על הצבא פתאום היה איתנו בבית קצין טנקים וזה היה מאוד מיוחד עבורי", אומר מייק, "הוא היה מספר לי על כל החוויות שלו, מראה לי תמונות ומלמד אותי אפילו עברית של צבא".
"על כוס יין, אחרי המלחמה"
משפחתו של מייק אימצה את גלעד לחיקה והוא הפך בן בית אצלה. כשהתחיל לעבוד כדייל ארגן לעצמו הרבה טיסות לטורונטו כדי שיוכל לבקר את מייק ומשפחתו. באחת הטיסות גם משפחתו של גלעד הצטרפה לטיסה וכך נרקם הקשר בין המשפחות. מייק ידע שכאשר יתגייס כפי שהבטיח לאביו, הוא יתגורר אצל משפחתו של גלעד. אמו, רחל, מספרת: "נהיינו משפחה ודיברנו בכל כמה ימים. היה שלב שגלעד, שמאוד אהב את מייקי, אמר לי 'אמא - הוא יעשה צבא, יהיה חייל בודד ויגור אצלנו'".
מותו של גלעד היכה את משפחת דום בתדהמה. מייק, שהיה אז בן 11, מספר היום שהרגיש כאילו איבד אח: "אמא שלי אמרה לי שבחיים לא ראתה את אבא שלי בוכה ורק כשגלעד נהרג הוא בכה בפעם הראשונה. אבא שלי ממש איבד בן, הוא היה כמו בן משפחה".
במהלך מלחמת לבנון השנייה הגיע אריאל לישראל להתנדב במד"א ועוד הספיק להיפגש עם גלעד, אך לא תיאר לעצמו שזאת פגישתם האחרונה. "ביום ראשון, כשגלעד התגייס, אוריאל ישן אצלנו", מספרת רחל, "הם דיברו בטלפון וגלעד אמר לו 'עוד מעט המלחמה תיגמר, ניפגש בבית של ההורים על כוס יין' ובזה זה נגמר".
מותו של גלעד במלחמה לא היה האחרון במשפחתו של מייק. האב אוריאל נפטר ממחלת הסרטן כשמייק היה בן 16, ותוכניותיו של הנער להתגייס לצה"ל התערערו. כאשר חלף הזמן החליט מייק בכל זאת לעלות לישראל ולהתגייס, כפי שהבטיח לאביו. הוא התגייס לחטיבה 7 בחיל השריון, אותה החטיבה שבה שירת גלעד, ועבר את אותו המסלול, למעט הקצונה (במקום זאת יצא לקורס מפקדי טנקים). מייק הרגיש שהוא מגשים את משאלתו של גלעד, כאשר עלה ארצה, התגייס והפך לבן בית במשפחת שטוקלמן, שאצלה התגורר במהלך כל שירותו הצבאי. כשהשתחרר ב־2016 ביקש להתגייס לגדוד המילואים שבו שירת גלעד וכך היה. "באוקטובר בשנה שעברה עשינו את האימון הראשון בגדוד ועכשיו חזרתי מקו של חודש בחברון", הוא אומר, "זה אחד הדברים המדהימים שעברתי בחיים שלי - להיות עם החברים של גלעד. הכרתי הרבה אנשים שהיו איתו במלחמה והכירו אותו טוב וזאת תחושה מדהימה".
השיר שניבא את הנורא מכל
במהלך שהותו במילואים התוודע מייק לסיפורים על גלעד "המפקד" שלא הכיר. "גיליתי הרבה דברים על גלעד מאנשים שהיו איתו במלחמה, בשירות ובמילואים", הוא אומר, "שמעתי שבמלחמה, כשכולם היו בלחץ, גלעד הצליח לעלות לקשר ודיבר עם החברים שלו ברוגע ואני כמפקד למדתי ממנו וגם עשיתי את זה". כישוריו ואופיו של גלעד השפיעו על אופן הפיקוד של מייק בנקודות נוספות, כפי שסיפר: "גלעד ידע להתחבר לכל אחד ובגלל זה היה מפקד כל כך טוב בצבא, הוא ידע למצוא נקודה חיובית בכל אדם ולהתחבר אליו ואני השתדלתי ללמוד ממנו. בתור חייל בודד מקנדה שהגיע עם המון מוטיבציה, לפעמים היה קשה לי להבין אנשים שלא רצו להתגייס. לא ידעתי שדבר כזה קיים, ופתאום בתור מפקד הייתי צריך לקחת חיילים כאלה ולצאת איתם לפעילויות ולהניע אותם. גלעד לימד אותי להיות בן אדם שיודע לקבל כל אחד ולהניע אותו למקום שצריך".
מייק מספר על מסירותו העצומה של גלעד לחייליו ועל הקשר המיוחד שהיה לו איתם: "הוא לימד אותי בפעם הראשונה שמפקד באמת חייב לאהוב את החיילים שלו ודיבר איתי על החיילים שלו וכמה הם היו חשובים לו ואת זה לקחתי איתי לפיקוד".
השפעתו המיוחדת של גלעד על סביבתו ניכרת בכמות האנשים שממשיכים לפקוד את בית הוריו גם 12 שנים לאחר מותו. "גלעד היה מישהו שהכל בער בו, הוא היה מאוד ידידותי והתחבר לכולם", מספר אביו, מיכה, "יש עליו המון סיפורים, הוא היה מקדיש זמן לכל אחד מהנוסעים בטיסות לניו יורק ואחרי שנהרג פנו אלינו אנשים שאמרו שהיה מדבר איתם כל הלילה כשכולם ישנו". גלעד ניגן בפסנתר ובגיטרה ולאחר ששב מהטיול בדרום אמריקה החל לנגן עם אביו - שחזר לחצוצרה אחרי שנים - ועם אימו רחל שניגנה באקורדיון. "היינו יושבים בערבים עם המשפחה, מנגנים שירי ארץ ישראל... ניגנו המון ביחד", מספר מיכה.
מיכה ורחל שטוקלמן, הוריו של גלעד ז"ל. "כל דור של העם היהודי משלם את מחיר קיומנו" // צילום: גיל אליהו
בשבת האחרונה שבה היה בבית, גלעד ניגן עם אביו שיר שכתב כשבוע לפני שחזר לארץ והולחן על ידי חברו - שיר על המלחמה שממנה לא חזר. "עוד כמה ימים אריץ את הסרט לאחור / אספר על המקרים / אחלוק את הפרטים / איך הגעתי עד אליך להשתולל על המיטה / ועל אחד שיהיה עמוק באדמה". גלעד לא רצה שאמו תראה את מילות השיר, והיום היא אומרת: "הדף עם השיר שכתב נפל לו מהכיס וכשהרמתי אותו הוא חטף לי מהיד ולא נתן לי לראות את המילים. אחרי שיצא למילואים מצאתי את המילים על הפסנתר, הן נראו לי קשות ולא רציתי לקרוא". רחל נזכרת בשבת האחרונה שלהם יחד: "אח שלי בא עם הילדים להיפרד ממנו והוא עוד אסף עלי נענע בגינה ופגש המון חברים, אפילו כאלה שלא היה איתם בקשר שנים". כשגלעד נכנס ללבנון ולא התקשר כפי שהבטיח, ידעה אמו שהנורא מכל לפניה.
היום היא מדברת על הרגשות האמביוולנטיים - מצד אחד הרצון שכולם יזכרו את גלעד וימשיכו להנציח את זכרו, ומצד שני הקושי להשלים עם כך שהחיים נמשכים: "כשחברים של גלעד התחתנו, בתוך שנתיים־שלוש, הלכנו לכל החתונות בהרכב מלא והם גם באו לחתונות של הילדים שלי, הם חלק מאיתנו. כולם ממשיכים הלאה ואנחנו אי שם עם התמונות. אני כל הזמן אומרת שעוד מעט התמונה כבר לא תהיה עכשווית, עם השנים הפנים, התלבושות, התסרוקות - הכל משתנה, הדמויות נראות אחרת ואני כל הזמן אומרת 'מתי התמונות האלה ייגמרו?'"
רחל מספרת כי בכל ארוחת חג היא מניחה את תמונתו של גלעד על השולחן כדי שיהיה קרוב למשפחתו. כדי להנציח את זכרו, הוקם ביישוב בית כנסת בעזרת משפחתו של מייק שתרמה כסף להקמתו, ושם גם חגג מייק את בר המצווה שלו.
אביו של גלעד מסביר כי למרות הגעגועים הקשים מנשוא, הם נאלצים להמשיך הלאה: "אני מתגעגע לנגינה המשותפת שלנו ולשיחות שלנו, היינו יושבים יחד ומעשנים נרגילה. גלעד לימד אותי לעשן. כל הסיפור עם מייקי זה משהו טוב שקרה לנו, חייל בודד עלה לארץ ישראל ועשה צבא ועכשיו הוא עושה מילואים בגדוד של גלעד. מה שנשאר לנו זה באמת החברים של גלעד מהגדוד שאיתם אנחנו בקשר לכל החיים. אחרי הכל למדנו לחיות לצד השכול, יש לנו עוד ילדים ואנחנו ממשיכים".
גלעד שטוקלמן ז"ל
רחל מספרת כי עבור משפחתה, יש סמליות מיוחדת לשבוע שבין יום הזיכרון לשואה ולגבורה לבין יום העצמאות: "ביום השואה הקרינו ביישוב קטעים מסרט שצולם עם אמי שניצלה ובו היא מגוללת את זיכרונותיה. הסרט צולם לפני שגלעד נהרג, ואמא נשאלה מה המסר שלה לדורות הבאים. התשובה שענתה היא ש'אין לנו ארץ אחרת, צריך לשמור עליה ולהילחם עליה. כל הילדים שלי היו בצבא, הנכד הבכור שלי הוא לוחם בשריון ואח שלו גלעד גם הולך לשריון וכולם יהיו אצלנו לוחמים'. זה גם מה שאני חושבת - אין לנו ארץ אחרת, כל דור של העם היהודי משלם את המחיר על הקיום שלנו וגם אנחנו שילמנו... זה המחיר של קיום העם היהודי".
עובדת היותו של מייק חייל בודד הניעה אותו, כמה חודשים לאחר השחרור, להקים עם שניים מחבריו ובשיתוף עם המרכז לחיילים בודדים תוכנית שמטרתה להדריך חיילים שעולים ארצה בגפם כיצד להתמודד עם הקשיים ולהכין אותם לשירותם הצבאי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו