הרעיון של גני תעשייה ישראליים כפתרון נולד במוחי בעת שביתת פועלי הטקסטיל בבית שאן, ב־1976, שחזרה על עצמה ב"כיתן דימונה", והגיעה לשיאה הטראגי בסגירת "אתא" ב־1985 ובפיטורי עובדיו הוותיקים של המפעל. חשבתי שמה שמתרחש הוא בגדר שערורייה - ושאם טכנולוגיה תעשייתית מתקדמת אינה יכולה לאפשר לעובדיה את השער הנאות, את הביטחון הכלכלי והאישי ואת איכות החיים שהם ראויים לה, כי אז חובה לשנות את השיטה כולה מן היסוד וליצור שיטה אחרת ונכונה יותר.
בתעשייה, חשבתי, יש צורך באב טוב וסולידי, בגב בריא, בעידוד. בקיצור - במסגרת אוהדת לתעשיינים מתחילים, שבאים עם רעיון טוב ובדוק ועם ניסיון והון התחלתיים, ורוצים להתחיל לייצר. צריך ליצור מקום שיגן עליהם בצעדיהם הראשונים, שיקצר להם את התהליך המייגע ורצוף המכשולים של יצירת מאחז בשוק העולמי ויקרב אותם לעצמאות במהירות ותוך חיסכון בהוצאות.
גן התעשייה שהגיתי לא היה זהה לשום דבר אחר בעולם, מאותו תחום. הרצון היה להוכיח שגם במקום גלילי הררי, כמעט שומם וללא תשתית של טלקומוניקציה, כבישים ותחבורה, אפשר להקים תעשייה מודרנית ומתוחכמת, שתהיה בעלת כושר תחרות בינלאומי.
לגן התעשייה שפנטזתי יהיה מרכז, עם חדר אוכל משותף לכל המפעלים בגן, כמו חדר האוכל בקיבוצים, שהוא מקום מפגש יומי חברתי לליבון בעיות, להחלפת דעות, לחוויות ורעיונות ולגיבוש שוויוני; מקום שבו פועלים, משווקים ומנהלים יאכלו ביחד ויכירו זה את זה, עם אחווה של אנשים שפועלים למטרה משותפת. רציתי שיהיו שם מרכז קניות, גנים מטופחים, גן פסלים ושירותי משרד, דואר ועורך דין; ושסביבת המגורים תהיה בסמוך. כך, חשבתי, הפריפריה תיראה טוב ותהיה אטרקטיבית ויעילה כמו המרכז.
גן התעשייה ייתן כיוון ותמריץ ליזמוּת בתעשייה, ימנע מהרבה ילדים שלנו לברוח עם כישרונותיהם ותסכוליהם לחו"ל, יחזיר לארץ ויקלוט - קליטה ישירה, לא פקידותית מנוכרת - רבים מאלה שכבר ירדו או ברחו מכאן והחלו להצליח בשדות זרים. הוא יספק פתרון, חלקי לפחות, לשאלת הקיום וההמשכיות של התעשייה.
את גן התעשייה הראשון, גן תפן, התחלנו לתכנן לפי הרעיון שלי על משולש התיישבותי־תעשייתי: יישוב קהילתי (כפר ורדים), תעשייה (תשלובת מפעלי "ישקר") ומיזם תעשייתי־חינוכי (גן התעשייה של תפן). בראשית 1982 הונחה בתפן אבן הפינה לגן התעשייה הראשון. הבנייה נמשכה כשנה וחצי, הודות לסיועה היעיל והמהיר של חברת "מבני תעשייה" הממשלתית.
ב־15 המבנים הראשונים של הגן, שנפתח בראשית 1983, התנחלו 15 מפעלים צעירים, מתחילים. הצלחתי להביא לגן מרצים בלי שם עולמי מאוניברסיטאות הרווארד ו־M.I.T, כדי להדריך את היזמים ואנשים מעוניינים מהאזור כולו, וארגנתי, עם אחרים, את התערוכה של התעשייה בגליל. הכל היה כמין ניסיון ראשון לאמוד את הכוחות שיעזרו לשנות את הגליל.
גן התעשייה בתפן הפך במהירות לאתר שוקק חיים. המפעלים המתחלפים ועובדיהם, גן הפסלים, המוזיאון הפתוח, מחלקת החינוך המוזיאלית, הקונצרטים, ערבי התרבות והמופעים, האורחים מחו"ל, שחבל תפן וה"גן" הפכו לתחנה מקובלת בסיוריהם בארץ, ואלפי המבקרים, עשו שם למקום.
לגן התעשייה השני בתל חי נכנסתי כחלק מהרצון לאכלס את הגליל בתעשייה, ביזמים וביוצרים ולעשות את הגליל ישראלי יותר. אבל אולי הזיכרונות והנוסטלגיה שנשארו בי, בכל הקשור לתל חי, שבה פעלתי במסגרת חטיבת יפתח של הפלמ"ח והייתי עם זוגתי מרים בימי מלחמת העצמאות, הם שהכריעו בבחירת המקום.
רציתי שייסלל כביש מאלונים שבשולי הגליל התחתון עד לתל חי, כביש שיקצר מרחקים. חלמתי להקים גן תעשייה בכל 40 ק"מ על ציר הכביש החדש. לא הכל התגשם, מטבע הדברים. אבל גן התעשייה בתל חי הוקם ב־1990. מכפר גלעדי וממינהל המקרקעין קיבלתי את הקרקע, והגן נבנה כווריאציה של ההצלחה הראשונה, הגן בתפן, מבחינה תכנונית ופונקציונלית - כולל השילוב בנוף, איכות החיים, הטכנולוגיות המתקדמות וגן הפסלים. עם הקמת הגן נבחרו היזמים שמפעליהם יפעלו בו, והוקמה קרן סיוע ליזמים, בהיקף של כ־4 מיליוני דולרים.
היה מאוד קשה בגן תל חי בשמונה השנים הראשונות. רק כשהפסיקו הקטיושות לרדת, התחיל הגן להתמלא חיים ופעילות. או אז הצלחתי להביא לשם מפעל של תדיראן, ובעקבותיו באו עוד כמה מפעלי אלקטרוניקה ומפעלי ביוטכנולוגיה, מפעל לטיטולים של יזם דרוזי, ועוד.
כמה מהמפעלים שהחלו שם את דרכם התרחבו וגדלו מאז, והיו לאימפריות מסוגם, באזור התעשייה של קריית שמונה. כך, אחרי שנים של אכילת קש, הצלחנו לאכלס את הגן. עדיין, האווירה ששלטה בין מקבלי ההחלטות, הרחק למעלה, היתה שהגליל אינו מקום מתאים לתעשייה.
כיום פועלים בגן תל חי עשרה מפעלים של יזמים מהגליל, כולל קריית שמונה - והוא מכפיל את שטחו ומעודד צעירים מהגליל להיכנס ברגל הנכונה לתעשיית הייצוא ולתחרות על השווקים בעולם. הגן גם מספק מקומות עבודה, אתגר ויעדים לעשרות ולמאות אנשים. מגן תל חי יצאו עד היום עובדים ומנהלים רבים בתעשייה.
מה שחשוב לא פחות זה שבגליל החלו להאמין בתעשייה. חבל ארץ זה מתמלא במפעלים רבי פעילות והצלחות. באלה אין לי חלק ישיר, אולי חוץ מההשראה הכללית שהענקתי, בידיע
ובהבנה שאפשר וצריך להקים תעשיות ייצוא מצליחות בגליל.
(מתוך הספר "איש ליד מכונה", הוצאת ידיעות ספרים, 2011)
• • •
סטף ורטהיימר (91) הוא מבכירי התעשיינים בישראל, חתן פרס ישראל על תרומה לחברה ולמדינה (1991). נולד בגרמניה, וב־1937, בהיותו בן 11, ברח עם משפחתו מגרמניה הנאצית ועלה ארצה. במהלך מלחמת העולם הצטרף לחיל האוויר הבריטי, ומאוחר יותר שירת בפלמ"ח כעוזרו של יגאל אלון בפיתוח כלי נשק. בין היתר נמנה עם מפתחי המרגמות. ב־ 1952 הקים בחצר ביתו בנהריה בית מלאכה שבו ייצר כלים לחיתוך מתכות. את התוצרת שיווק בעצמו, כשהוא רכוב על אופנוע. בית המלאכה התפתח לחברה בשם "ישקר", שעוסקת בייצור כלי חיתוך מדויקים למתכת, והיא כיום אחת משתי היצרניות המובילות בעולם בתחום.
ורטהיימר יזם את הקמת היישוב כפר ורדים ואזור התעשייה תפן בגליל המערבי, וכן חמישה גני תעשייה נוספים ברחבי הארץ ואחד נוסף בטורקיה. ב־2006 מכר 80 אחוז מ"ישקר" לחברת ההשקעות של וורן באפט תמורת 4 מיליארד דולר, וב־2013 מכר לו את 20 האחוזים הנותרים תמורת 2 מיליארד דולר. ב־1977 נכנס לכנסת עם מפלגת ד"ש וכיהן ארבע שנים. היה מעורב ביוזמות חינוכיות שונות, ביניהן הקמת בתי ספר תיכוניים מקצועיים ללימוד מקצועות התעשייה ופתיחת מגמות טכנולוגיות בבית הספר הריאלי בחיפה ובגימנסיה הרצליה בת"א.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו