"המוות של אבי פטרוס לפני 13 שנה, בגיל 78, זו המכה הכי קשה שהיתה לי בחיים, הדבר הטרגי ביותר שעברתי בחיי ועדיין לא התאוששתי ממנו", אומרת הזמרת גליקריה. "אבא שלי היה בעל לב זהב. הוריו כינו אותו 'ישו השני', כי בעיניהם היה אדם טוב לפחות כמו ישו. לעיתים הוא מגיע אלי בדמיון ואז אני מקבלת כמו מכה דוקרת של סכין לתוך הלב. בהתחלה הוא היה מגיע כל הזמן, עכשיו הוא בא לעיתים רחוקות יותר, אבל אני מרגישה אותו על ידי כל הזמן, מסביבי".
"אתה רוצה לדעת מי זו גליקריה?" שואל בעלה, המלחין והמעבד סטליוס פוטיאדיס, שאחראי ללהיט הענק "פני מלאך". "גליקריה זו אחת שמסוגלת להופיע בקונצרט ענק מול 20 אלף איש, לרדת מהבמה וללכת להופיע בטברנה קטנה בכפר נידח, אין אצלה גינוני כבוד". אף שמדובר בשעת לילה מאוחרת, פוטיאדיס עצמו אוסף אותנו במכוניתו המיושנת מנמל התעופה של אתונה.
"סטליוס צודק", מאשר ציון קדם, המנהל והמפיק הישראלי של הזמרת. "לפני 19 שנה היא הופיעה בפעם הראשונה בהיכל התרבות בתל אביב עם הפילהרמונית הישראלית, ואחרי ההופעה הלכנו לפאב 'המסבאה'. היא עלתה שם לבמה ושרה. אנשים היו בהלם. זו גליקריה".
"זה נכון", תודה בהמשך גם הדיווה בעצמה. "מעולם לא חשבתי שהופעות קטנות הן לא לכבודי. אף פעם לא חשתי שאני מעל מישהו. אני אופיע לפני 30 איש בטברנה, כי אולי הם לא מסוגלים להגיע לקונצרט הגדול. יש בפריפריה של יוון אנשים שמעולם לא יצאו מהכפר שלהם".
יש מפיקים ישראלים שטוענים כי התכונה הזו של גליקריה (64), להופיע במקומות קטנטנים, לא מכבדת אותה. אבל קדם דוחה את הדברים על הסף: "גליקריה היא אחת מעשרת הזמרים הכי גדולים ביוון, ולא יעזור לאף אחד. מכיוון שהיא לא עושה חשבונות של כבוד, היא גם האמן הבינלאומי היחיד שפיתח בישראל קריירה שמקבילה בהיקפה לקריירה שלו בארץ המוצא".
והוא מתחיל למנות: "אלבומים בעברית שמכרו מאות אלפי עותקים, להיטים בעברית כמו 'שבחי ירושלים' ו'בקפה של סטליוס', עשרות הופעות בישראל בשנה ושיתופי פעולה עם מיטב הזמרים.
"גליקריה קיבלה פרס מיוחד מאקו"ם על תרומתה למוזיקה בארץ. שמעון פרס כתב לה שיר, 'שמש אדומה', והמון ישראלים בטוחים שהיא בכלל ישראלית. איפה היא ואיפה זמרים יוונים אחרים, שמגיעים לארץ להופעות אחת לכמה שנים? היא הרבה הרבה יותר ישראלית מהם".
גם כשקדם מספר בהתלהבות איך לפני כמה שנים הצילה את מכירת הכרטיסים להופעה של הזמר היווני דאלארס בקיסריה, כשהסכימה להופיע איתו ושמה התווסף לפרסומים ("הוא עמד לידי מאחורי הקלעים והיה בהלם מאיך שהקהל מגיב אליה"), גליקריה שומרת על צניעות ("דאלארס אמן ענק שקידם את המוזיקה היוונית והעניק לה הרבה כבוד").
שני הקונצרטים ההם עם התזמורת הפילהרמונית ב־1999 העניקו זינוק גדול לקריירה שלה בארץ - וגם ביוון - כשתחנות הרדיו היווניות שידרו ביצועים מוקלטים שלה מאותם המופעים לקלאסיקות של חג'ידאקיס ותיאודורקיס, שני האבות הגדולים של מוזיקת הלייקה היוונית.
ב־14 באפריל תשוב לאותו היכל עם אותה תזמורת, לקונצרט מיוחד שבו יתארחו המלחין היווני החשוב ביותר כיום, כריסטוס ניקולופולוס ("אלינור", "פומה פומה"), הזמר ואסלי פרודרומו והמנצח חאריס אנדריאדיס, לצד עשרה נגנים שלה. אחד מהם הוא בנה קוסטס - שמלווה אותה בגיטרה ובעוּד.
"במופע אבצע גם את 'אל נבקש' ('יש דברים נסתרים') של זוהר ארגוב", היא תגלה לי בהתרגשות.
איך את מתכוננת למופע שכזה?
"אני לומדת את השירים בצורה מדוקדקת לפי ההנחיות של המנצח, וחושבת הרבה על ההתמודדות עם הציפיות של קהל גדול שימלא את ההיכל וירצה לקבל ממני ערך מוסף. אני לא זקוקה למדיטציות או לתרגילי ריכוז. הדרך שלי היא להוציא החוצה את הנשמה והלב שלי דרך השירים. אני לא בן אדם חברותי שנוח לו להתרועע בחברת אנשים. אני ביישנית. השירה היא הדרך שלי לתקשר עם אנשים".
* * *
ההופעה הראשונה שלה בארץ התקיימה ב־1993. "הקשר התחיל כשאחותו של ציון ראתה אותי מופיעה בטלוויזיה בכבלים והחליטה להביא אותי לארץ. ככה הגעתי בפעם הראשונה", היא נזכרת.
הרגע שהתניע את הקריירה שלה בישראל נרשם שנה אחר כך, ב־1994. גליקריה הכינה ביצוע לשיר "שבחי ירושלים" כהפתעה לקהל המקומי, אלא שסטליוס החליט שהביצוע בחזרה לא היה טוב מספיק ולכן השיר לא נכלל במופע. למרות זאת, כשבסיום ההופעה הקהל דרש ממנה עוד ועוד, היא נאבקה במילים וביצעה אותו בספונטניות. הקהל המופתע יצא מגדרו והריע לה במשך דקות ארוכות.
היום קל לך יותר עם השירה בעברית?
"עם המבטא כן. את רוב המילים אני זוכרת בעל פה, ועדיין אני נעזרת לפעמים במילים שכתובות בתעתיק פונטי ליוונית. ברמת הדיבור אני לא יודעת עברית, פרט לכמה מילים. אני מבינה קצת פה ושם, אולי הייתי צריכה ללמוד עברית בגיל צעיר יותר. קראתי ספרים של עמוס עוז ודויד גרוסמן בתרגומים ליוונית, וביקרתי את גרוסמן אחרי שהבן שלו נהרג".
למה התחברת דווקא לישראל?
"אני חושבת שזה משהו שנועד להיות, שנגזר מלמעלה. בצעירותי התעניינתי מאוד בעולם הרוחני וקראתי ספרים על הקבלה, שהזכירה לי את הפילוסופיה היוונית, וכאילו הדברים קרו מלמעלה".
"את רוב המילים בעברית אני זוכרת בעל פה". על הבמה // צילום: Konstantina Sarri
ב־1994 המשיכה את החיבור לתרבות המקומית דרך עפרה חזה, שראיינה אותה קצרות ושרה איתה את השיר "איריסים" בתוכנית "סיבה למסיבה" בערוץ הראשון. "אחר כך התחברתי עם חוה אלברשטיין, שכתבה לי שירים כמו 'רחוק רחוק', ואירחתי אותה בקיסריה, והופעתי עם ריטה ושלומי שבת".
"אני שומרת עם כל האמנים הישראלים על יחסים טובים, אבל אולי חלק מהם טיפה מקנאים בי על איך שהקהל בישראל מקבל אותי", היא אומרת. "הייתי מאוד שמחה לשתף פעולה על הבמה עם עידן רייכל, שהקלטתי קאבר ל'מילים יפות מאלה' שלו. יהודה פוליקר? הלוואי. הוא זה שהביא את המוזיקה היוונית האיכותית לישראל. לצערי זה עדיין לא קרה".
עד כמה את חשה מחוברת לישראל?
"בתקופות שבהן אני לא מגיעה לישראל, אני מרגישה חוסר, חסך. בעיקר חסרים לי המפגשים עם אנשים שאני מכירה כבר שנים. גם האוכל חסר, פלאפל והחומוס ביפו. אני מאוד אוהבת את ירושלים, הגליל והכנרת. אחד הטיולים הכי יפים שלי בארץ היה עם אמא שלי קתרינה, כיום בת 87, לנהר הירדן, שם עשינו טקס הטבלה במים. אחרי הביקור בירושלים היא אמרה שהיא מרגישה כמו פרפר.
"גם את אילת אני מאוד אוהבת. בעלי קורא לה גן עדן. יש לו חלום לעבור לגור בישראל, לקנות בה בית. אני לא יודעת אם נגשים את החלום הזה. הבתים בישראל מאוד יקרים, אין לי את הכסף".
מה את פחות אוהבת בארץ?
"את מזג האוויר ביולי־אוגוסט. הלחות (היא אומרת בעברית) הורגת אותי. לעלות להופיע בקיסריה בקיץ, עם השיער והאיפור והתאורה המחממת, זה קשה. למזלי, מפעילים לי מאווררים גדולים".
אחת ההופעות שלא תשכח לעולם התקיימה באשקלון לפני כארבע שנים, בימים הראשונים של מבצע צוק איתן. "באמצע היתה אזעקה והתחילו ליפול טילים ממש קרוב", היא נזכרת. "לא פחדתי. האמנתי שהכל יהיה בסדר. חלק מהקהל התחיל להתפזר, הנגנים שלי רצו לרדת מהבמה, אבל אני נשארתי. הגיע שוטר שביקש ממני להפסיק את ההופעה ולא רציתי להפסיק. אני כן חושבת על עצמי, על בעלי והבן שלי, אבל להתחיל לפחד? הייתי צריכה לרוץ למקלט? אולי בגלל שזו לא המלחמה שלי, לא חששתי".
* * *
הראיון איתה מתקיים בסוויטה בקומה השמינית של מלון פלאזה. מהמרפסת נשקף מקדש הפרתנון המואר, סמלה של העיר. מלמעלה, רחובות אתונה שוקקים, יפים ומלאי תיירים. מלמטה קל יותר להבחין בעוני, בשיעור האבטלה הגבוה ובייאוש ששורה על תושבי המדינה המדשדשת כבר כעשור.
כמה דקות קודם לכן, כאשר גליקריה מגיעה למלון בעל חמשת הכוכבים, המאבטחים ופקידי הקבלה נרגשים. היא לבושה קז'ואל: מכנסי ג'ינס משופשפים, חולצת טריקו של תיירים עם ציור של אתונה, מעיל בד עבה, כפפות שחורות, משקפי שמש, ושיערה פזור. מי שמעורר שם לא פחות התרגשות הוא כריסטוס ינקופולוס, נגן הבוזוקי האגדי, שנכנס איתה אל הלובי וצפוי להופיע איתה כאן בארץ.
מהמופע עם הפילהרמונית, שמושקעים בו מאות אלפי שקלים, היא לא צפויה לצאת ברווח כספי. "לא בכל הופעה חייבים להרוויח", היא אומרת. "אני עובדת למען התהילה".
לדבריה, גם מההופעות במועדונים "זאפה" בהרצליה ובחיפה ו"גריי" ביהוד לא תצא ברווח גדול. הפיצוי יגיע בשלוש ההופעות בעצמאות (בראשון לציון, בטירת כרמל ובאירוע פרטי של אוליגרך) ובהופעות לוועדי עובדים שהיא מקיימת במהלך השנה.
בצער, היא מודה כי בארצה שלה קשה לה יותר למכור כרטיסים. "בתקופת ההצלחה הגדולה הופעתי שבעה ימים בשבוע, בכל לילה, בלי חופשות. היה קיץ אחד שבו הופעתי 100 הופעות רצופות, יום אחרי יום", מציינת גליקריה.
"בשנים האחרונות, ועם המצב הכלכלי שהידרדר, ירדנו לחמש הופעות בשבוע, אחר כך לארבע. כיום מי שטוב מופיע שני לילות בשבוע. בנוסף, מחירי הכרטיסים להופעות ירדו מאוד, כדי לאפשר לקהל לרכוש אותם. כך שאנחנו האמנים מרוויחים כיום הרבה פחות כסף מפעם. הנה, בשבועיים הקרובים יש לי שתי הופעות, אחת באתונה באולם של 800 איש ואחת בסלוניקי מול 450 איש, ומכיוון שמדובר בהפקות יקרות, עם הרבה נגנים, אני לא הולכת להרוויח כלום. על מספר הנגנים אני לא מוכנה להתפשר, כי זה מה שדורשת המוזיקה".
ובכל זאת, היו לכם גם תקופות נפלאות. איך זה שאת ובעלך שלא התעשרתם מהמוזיקה?
"הפסדנו המון כסף, מאות אלפי יורו, אולי יותר, כשבעלי החליט להקים חברת תקליטים בדיוק בתקופה שבה בעלים של חברות תקליטים ניסו להיפטר מהן, כי ראו את מה שעומד לקרות, את התמוטטות שוק המוזיקה המוקלטת. אבל לי אין בעיה, אני מרגישה טוב. אנחנו לא צריכים כל כך הרבה כסף. יש לנו כסף לאוכל, לחיים טובים. אנחנו ממש לא עשירים, אבל חיים טוב".
איפה בעינייך עובר הקו שבין בידור לאמנות?
"מוזיקה יכולה להכיל את שניהם, השאלה היא מה המטרה. יש הרבה זמרים שכל מה שמעניין אותם זה כסף. הם הרבה פעמים לוקחים טקסטים של משוררים, מחברים להם לחנים ועושים מזה שירים רעים, בלתי נסבלים, והם קוראים לזה 'אמנות', בלי לשמור על רמה גבוהה. כדי לעשות מוזיקה טובה צריך לבוא מהרגש ומהמחשבה הנכונים ולדעת לבחור נכון את השירים שמתאימים לקול ולסגנון שלך, כך תוכל להגיע איתם לנשמה של הקהל. כשהגעת לנשמה והצופה יקום לרקוד, הוא ירקוד בשביל עצמו, מסיבה רגשית, ולא כדי לעשות רושם על אנשים".
מה הפסדת ביוון כשבחרת גם בקריירה בישראל?
"לא הפסדתי. אני כאן ביוון בטופ, בין האמנים הכי מפורסמים. לקריירה שלי יש כאן שורשים עמוקים, והקהל יודע שכל מה שאני עושה הוא אמיתי. מצד שני, האנשים ביוון רגישים. אני זוכרת שהיו קרבות בעזה, שגרמו לדעת הקהל פה לפנות נגד ישראל. מכיוון שאני נמצאת בקשרים מיוחדים עם ישראל, לא הבעתי שום דעה. ואז הקהל היווני הרגיש לא נעים כלפיי, אבל זה עבר להם, הם שכחו".
"אגב, בעבר לא כל הזמרים היוונים ששו להגיע לישראל, בגלל העניין הפוליטי, הם חששו מפגיעה במעמדם ביוון. לאחרונה אני רואה יותר ויותר שמות שמגיעים אליכם", היא אומרת. "ביוון, מי שנמצא בשמאל חושב שהדעות שלו הן המתקדמות, והרבה זמרים נמצאים בשמאל כדי להראות שהם מתקדמים. הם חסרי ידע אמיתי, אבל הם הולכים ומדברים על פוליטיקה כדי למצוא חן בעיני התקשורת היוונית, כדי שהעיתונאים יכתבו עליהם כמה שהם מתקדמים בהשקפת עולמם".
ואת?
"אני מעולם לא התעסקתי בפוליטיקה ולא ניצלתי אותה, לא ביוון ולא בישראל. אני לא אוהבת לדבר על פוליטיקה, כי היא כוללת גם דברים שליליים. הפוליטיקה מנסה להכניס אותך לתוך קופסה ולשכנע אותך באידיאולוגיה. אלא שאני, ככל שאני מתבגרת, כך אני רוצה להרגיש חופשייה יותר. אולי זו מחשבה אוטופית, אבל אני כאדם, כאישה, מתנגדת לכל דבר שלילי, לרוע ולאלימות, כלפיי, כלפי העם שלי, או בכלל בעולם. אני מאמינה בטוב ובצדק אוניברסלי. למשל, אני רואה את המהגרים שניסו ומנסים להגיע אלינו מסוריה, חלקם מתים בים, זה רע מאוד. ואלה שמגיעים, כדי לאכול, הורגים חיות. אנחנו מנסים לעזור להם ותורמים לצדקה כדי לדאוג להם למזון ולבגדים".
* * *
היא מתקשה לזכור כיצד גרמה לדאלארס, לחאריס אלקסיו ולזמרים נוספים לבטל לפני 17 שנה, בזמן האינתיפאדה השנייה, מופע צדקה בפיראוס למען ארגון יוניצ"ף, שנועד לסייע לרופאים המטפלים בילדים פלשתינים.
קדם, המפיק שלה, מזכיר לה: "שמעון פרנס ואני ראינו פוסטרים באתונה שקידמו את המופע ועל הפוסטרים הראו ילד מול טנק. מייד הזעקנו את בעלה של גליקריה, סטליוס, והוא כעס מאוד. בגלל הפוסטר, גליקריה ביטלה את ההשתתפות שלה, נוצרה מהומה, היא התראיינה לטלוויזיה בארץ והסבירה שהזמרים לא ידעו בכלל לאיזו מטרה גייסו אותם. אחריה נאלצו לבטל גם דאלארס, חאריס ושאר הזמרים. כעסו עליה אז מאוד, אבל היא לא יכולה להפנות עורף לקהל הישראלי".
גליקריה, היו לך רגעי משבר עם הקהל היווני?
"לא. אני לא ציפראס (ראש ממשלת יוון), אני לא פפנדראו או מיצוטאקיס (קודמיו בתפקיד). אני שונאת את כל האנשים האלה, כי האזרחים צריכים משהו אחר, לא פוליטיקאים. הם צריכים צדק".
בישראל הקלטת את "תפילת האימהות" עם יהודית תמיר ואמל מורקוס, שיר שזכה לתגובות מגוונות.
"זה שיר שכתבה צרויה להב וזו הדרך שלי, בזה אני מאמינה. האימהות בכל העולם בוכות כי הבנים שלהן הולכים להילחם. אני מאמינה שלכל עם מגיעה הדעה שלו, ההגדרה שלו, אבל כל עם חייב לכבד עמים אחרים ואת האמונות שלהם. כולנו חייבים לחיות בשלום. אני מאמינה שזה יקרה, לא יודעת מתי, אבל יהיה שלום עולמי צודק. לא יודעת אם הוא יגיע מהדעות הפוליטיות, כי הפוליטיקאים מתחלפים. אחד יותר פנאט, השני יותר חלש. בפנאטיות צריך להילחם באמצעות חינוך".
מה דעתך על תנועת ה־BDS שפועלת להחרים את ישראל?
"מעולם לא שמעתי שיש דבר כזה חרם תרבותי על ישראל. אני נשבעת לך".
"מה שיישאר ממני אחרי מותי אלה השירים". גליקריה // צילום: George Kalfamanolis
גליקריה ("מתוקה", ביוונית) קוטסולה נולדה בנובמבר 1953 בכפר אגיו פניומה, הסמוך לעיר סרס שבמקדוניה, אשר בצפון־מזרח יוון. אביה פטרוס גידל טבק ואמה קתרינה תפרה בגדים.
"אני הבכורה ויש לי אח. המשפחה שלי מכרתים, מבודרום שבאסיה הקטנה וממקדוניה. היתה לנו ילדות נהדרת", היא נזכרת. "הוריי היו אנשים טובים. לא ידעתי מה זה שנאה או חוסר כבוד למי שנמצא לידך. כילדה שמעתי הרבה מוזיקה מתקליטים של הוריי, שגם היו שרים להנאתם. את הכישרון ירשתי מאמי, שהיה לה קול מאוד יפה, ומאבי, ששר במקהלת הכנסייה. כשקנו את הרדיו הראשון חשבתי שמאחוריו עומד זמר ושר. חלמתי להיות זמרת, אבל אפילו לא דמיינתי שזה יקרה.
"בגיל 10 עברנו לעיר סרס ואבי נסע לדיז'ון, בצרפת, כדי לעבוד כפועל ולפרנס אותנו. אחרי חודשיים הוא חזר הביתה והמשיך לעבוד בתחום הטבק. כילדים עזרנו לו עם הגידול בשדות. אחרי עוד כמה שנים עברנו לסלוניקי. עברתי שם את גיל ההתבגרות ותקופת מרד הנעורים. הוריי היו מתקדמים יחסית לתקופה ולא הגבילו אותי בדברים רבים. הייתי עולה על השולחנות ושרה, בורחת מבית הספר ועושה שם הרבה בעיות, מתחצפת למורות, עד שהעיפו אותי. כדי לסיים 12 שנות לימוד עברתי לפיראוס, ובגיל 18 חזרתי לסלוניקי ללמוד ראיית חשבון.
"במקביל, צצו כל מיני הזדמנויות לאודישנים בתחום השירה. נבחנתי בתחרות שירה וזכיתי במקום הראשון. הפרס היה הפקת תקליט, אבל מעולם לא הפיקו לי אותו. קיבלתי הצעה לעבוד כזמרת בטברנה בפלאקה, השוק של אתונה, ובלי שום תכנון הלכתי על זה. ואז עברתי לטברנה אחרת ושרתי בה שלוש שנים. שרתי גם באי קורפו, ואז הוזמנתי להיות זמרת במועדון מוזיקה חדש שהקימו כאן, בכיכר סינטגמה. פה הכרתי את אנשי חברת התקליטים 'קולומביה', שבגיל 24 החתימו אותי על חוזה. הם שלחו אותי לתחרות כישרונות נוספת, שצולמה לטלוויזיה ונחשבה אז למקפצה הכי טובה לקריירה, עם שופטים מהרמה הכי גבוהה ביוון. זכיתי גם שם במקום הראשון.
"אחרי זה התחלתי לשיר במועדון שסטליוס ניהל. שם הכרנו, ומאז לא נפרדנו. הוא שידך ביני לבין חברת התקליטים שהוציאה את האלבום הראשון שלי - 'אל תבני חלומות' - ב־1978. באותה השנה גם התחלתי לשתף פעולה עם דאלארס, התחתנתי ונכנסתי להיריון.
"התחלתי להוציא אלבום בכל שנה, והחל מהתקליט השלישי כבר נחשבתי לזמרת מצליחה. התקליט הכי מצליח שלי, 'רגשי', שנמכר ב־400 אלף עותקים, הוא האלבום השישי הכי נמכר ביוון אי פעם. קיבלתי עליו 'אלבום יהלום', וזה רק מהעותקים החוקיים. אני זוכרת שטסתי לאוסטרליה דרך סינגפור, ומצאתי שם תקליט מזויף שלי שיוצר במלזיה. אבל עידן האינטרנט חתך את המכירות. פעם הקטגוריה לאלבום זהב ביוון היתה 50 אלף עותקים, כיום זה 2,000. האלבום האחרון שלי נמכר ב־3,000 עותקים".
כמי שהופיעה על במות מגיל צעיר, נתקלת בהטרדות מיניות?
"לא שאני זוכרת. לי זה לא קרה, כי מעולם לא נתתי לאף גבר את הזכות לגעת בי נגד רצוני. אם היה קורה לי דבר כזה, הייתי מתרחקת כמה שיותר מהר וכמה שיותר רחוק. אני חושבת שהיחס לנשים צריך להיות שוויוני, ושכמובן אסור לפגוע בהן, כמו שאסור לפגוע באף אדם. זה צריך להיות קיים באופן טבעי אצל כל אחד, בלי צורך בקמפיין מיוחד עבור זה".
מה חלוקת העבודה בינך לבין בעלך?
"אני מבשלת את האוכל בבית, מטפלת בשני הכלבים שלנו, פארסה ובייס. מופיעה על הבמה, מקליטה את השירים באולפן, מצטלמת, מתראיינת. סטליוס אחראי לצד הפרקטי של ניהול הקריירה שלי, אני לצד הרוחני. הוא המלאך ששומר עלי, כי אני לא מכירה בכלל את הצדדים ההפקתיים. לפעמים הוא זורק לי מילה קטנה שעלולה להוציא אותי מהכלים, אבל אנחנו מסתדרים יחד כבר 40 שנה. עובדה".
איזו אמא היית לקוסטס?
"הכי טובה. הייתי אמא מההתחלה עד הסוף, לצד הקריירה. הסברתי לו מגיל צעיר שרוב האימהות עובדות, יש שעובדות בבוקר ויש שעובדות בלילה. אני איתך כל היום ובלילה כשאתה שוכב לישון אני הולכת לעבוד. לא הייתי מהאימהות שנותנות לילד הרבה כסף כשהוא הולך לבית הספר כדי שיקנה אוכל. אני הייתי מכינה לו את האוכל בכל יום. לא קניתי לו אף פעם בגדים של מותגים או מעצבים. לא רציתי שבגלל שאני זמרת מפורסמת הוא ילך עם מותגים. החינוך הזה הוא הקשר האמיתי בינינו".
היה לו סיכוי להיות משהו אחר חוץ ממוזיקאי?
"קוסטס תמיד רצה להיות מוזיקאי. סטליוס ואני אולי טעינו כשדחפנו אותו לעשות תואר אקדמי. הוא למד פסיכולוגיה באנגליה, חזר איתו משם ובאותו היום התחיל לנגן. בשנים האחרונות הוא מלווה אותי בהופעות שלי כנגן. אולי בעתיד הוא גם יכתוב לי שירים. אני עצמי מעולם לא כתבתי, אולי פה ושם תיקנתי מילים בשירים שאחרים כתבו".
רצית עוד ילדים?
"כן, אבל לא הצלחתי להביא עוד באופן טבעי, ולא רציתי לעבור טיפולים. אני שמחה להיות אמא לבן האחד הזה. אם אלוהים היה נותן לי עוד ילדים בטבעיות, הייתי שמחה, אבל זה לא קרה. זה לא כואב לי. נכדים אני רוצה מאוד. קוסטס התחתן באוקטובר האחרון ועכשיו אנחנו מחכים", היא צוחקת.
על מה את מתחרטת?
"על שום דבר. הגשמתי את כל מה שרציתי בחיים, וברוב המקרים בהצלחה רבה. ברור שיש שירים שהיום, עם הניסיון שלי, הייתי שרה אחרת, אבל כל דבר יפה לזמנו".
עד מתי תשירי?
"כל עוד הקול שלי יאפשר לי. אני יודעת שיגיע יום שבו הקול שלי יתחיל לרעוד ולהיחלש, ואז אצטרך לזוז הצידה. אני לא אעמוד על הבמה ואדבר במקום לשיר. אני לא חוששת מהיום הזה, אני יודעת שהוא יגיע, מתכוננת לזה נפשית ושלמה עם זה לגמרי. מה שיישאר ממני אחרי מותי אלה השירים. אני רוצה שהקהל ימשיך ליהנות מהקול שלי גם כשלא אהיה פה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו