בספרו משנת 2016, "כתר הברזל", כתב הסופר אהרן אפלפלד על אחת הדמויות כי "נפשה טמונה בכל אות". קוראים לה אולה והיא אחותו של גיבור הספר, פטר שטיין, קצין יהודי מצטיין בצבא האוסטרו־הונגרי, לוחם שפיקד בעוז על חייליו במלחמת העולם הראשונה. שטיין אוהב את אחותו אהבת נפש. כאשר היא מתה בגיל צעיר ממחלת השחפת, הוא קורא מרשימות שכתבה במחברותיה, נפעם מההקפדה שבמילותיה. "אני מתפללת בלבי שכל מה שאכתוב במחברת זו יהיה שאוב מנפשי", כותבת אולה, "מלובש במילים פשוטות, בלא יומרה".
מילותיו של אפלפלד היו כאלה בדיוק. הן היו שאובות היישר מנפשו, ממעמקי קרביו, מעולמו הפנימי ומזיכרונותיו שליוו אותו לאורך השנים: מילים ספוגות רגש, מדודות, מדויקות ועדינות. מילים בלתי מתאמצות ולכן אמינות ומשכנעות.
הראיון עם אפלפלד, אחד האחרונים שהעניק, נערך באוקטובר 2016, בסלון דירתו בשכונת רחביה בירושלים; הוא ישב בכורסה ולגם נס קפה מכוס זכוכית דקה. לדירה הזו עבר לפני כמה שנים עם אשתו יהודית, לאחר שנים שבהן התגוררו במבשרת ציון. ביתם במבשרת היה גדול מדי עבורם והיו בו יותר מדי מדרגות. זמן לא רב לאחר הפיכתו לתושב ירושלים - הוענק לו אות יקיר העיר.
אפלפלד פתח בהתנצלות שקולו חלש ותהה אם הטייפ יצליח לקלוט את דבריו. משום כך, הרבה ללוות את מילותיו השקטות בהבעות פנים מודגשות ובתנועות ידיים. כפי שהדבר בא לידי ביטוי בכל ספריו, הוא היה מלא סקרנות לגבי בני האדם באשר הם, ולכן הקדיש את תחילתו של המפגש בינינו להפניית שאלות אלי והתעניינות כנה על אודות המראיינת היושבת מולו.
אפלפלד היה סופר אמן וגם אומן - הוא פירסם ספר בכל שנה ועמל על הכתיבה מדי יום. "אצל סופר רציני", אמר, "כל הדמויות חצובות מדמותו. כל הדמויות שלי הן חלק ממך. משקפות זוויות שלי. אז כן, את צודקת, גם נפשי טמונה בכל אות שאני כותב. אני עוסק מאז ומעולם בנפש האדם. סופר, ככל בן אנוש, בקושי מכיר את עצמו. אך מאותם המקומות בתוכו, שהוא כן מצליח לגעת, הוא שואב את הדמויות. הדמויות שלי הן לא אני, הן לא בנות דמותי, אבל הן נובעות מתוכי ומושפעות ממני".
"יש לי תפקיד בעולם"
הוא היה מהמעוטרים שבסופרי ישראל. חתן פרס ישראל לספרות (שהוענק לו בשנת 1983), פעמיים זכה בפרס אנה פרנק וכן בפרס היצירה מטעם ראש הממשלה (כבר בשנת 1969), בפרס ביאליק ופרס ברנר. נוסף על שורה ארוכה של תוארי דוקטור לשם כבוד, קיבל גם פרסים בינלאומיים רבים, ובהם פרס המינגווי ופרס הספרות האיטלקי Premio Grinzane Cavour, שהציב אותו בשורה אחת עם זוכים אחרים, כגון הסופרים האדירים טוני מוריסון, ז'וז'ה סראמאגו, גינטר גראס, פרימו לוי, פאולו קואלו, ומריו ורגס יוסה. ביולי 2016 הוענק לו עיטור לגיון הכבוד הצרפתי על ידי נשיא צרפת דאז, פרנסואה הולנד. בכתב המינוי שנשלח אל ביתו של אפלפלד נכתב כי "מינוי זה מעיד ללא עוררין על ההכרה שרוחשת הרפובליקה הצרפתית ליצירה הספרותית הגדולה שלך והקשר שלה לצרפת".
גם בעשור התשיעי בחייו אפלפלד הרגיש כי הוא עדיין צריך להמשיך במלאכת הנחלת זיכרונותיו לדורות הבאים. "אני רק רוצה לכתוב", אמר בראיון, "מעולם לא כתבתי בשביל הפרסים וגם לא בשביל ההכרה. אני כותב מתוך צורך. אני בא מאיזה מן מקום איום ונורא וצריך לתת לזה ביטוי. אני לא בא ממשפחה מדושנת עונג ולא היתה לי ילדות טבעית ונורמלית. יש לי תפקיד בעולם והוא הכתיבה. אחרי ההרס הגדול, שהייתי עד לו, היה בי צורך לקומם את ההריסות בתוכי. כך נהייתי סופר".
ההרס היתה השואה, שאותה שרד לבד, כילד בן 7, יליד צ'רנוביץ, רומניה. אמו, בוניה, נרצחה בשבועותיה הראשונים של המלחמה. עם אביו, מיכאל, הוגלה למחנה העבודה טרנסניסטריה, אך זמן קצר לאחר מכן הופרד ממנו למשך כל שנות המלחמה, ושרד תוך הסתתרות ונדודים בין יערות, שדות וכפרים.
הספר הראשון, "עשן", שפורסם ב־1962
"התנסיתי בחיים בכל מיני דברים לא קלים", אמר אפלפלד, "סופר גדול יכול לצמוח רק מתוך אדם שהתנסה התנסויות משמעותיות. שעבר טלטלה חיצונית או פנימית, שראה וחווה ויודע מהי מחלה, מהם נכות, רעב, יתמות, מלחמה. מתוך זה הוא מתחיל להבין את החיים. דמיון פורה, סקרנות, כישרון ואהבת הכתיבה הם בטח חשובים, אבל לא כמו ניסיון חיים".
אלה בהכרח חייבות להיות חוויות קשות?
"לדאבוני, כן. מדובר בניסיון חיים שכרוך בכאב. לסטודנטים שלי לספרות באוניברסיטה לא הייתי אומר 'לכו לחפש כאבים'. אני מאמין שכמעט כל אדם בסופו של דבר מתנסה בכאב ובסבל. הוא חולה, הוריו חולים, אחותו חולה. אנחנו לא עוברים את החיים בקלי קלות ובצ'יק צ'ק. נכון, מה שאני חוויתי הוא אחר. אין דבר הדומה לשואה. אני בניתי את הכתיבה שלי על הסבל האישי שחוויתי. הוא נחוץ כבסיס. אבל זה לא מספיק. המון אנשים סבלו בשואה והמשיכו לחיות, הקימו משפחה, אך לא הפכו לסופרים. משמעות הדבר שגם אין די בסבל".
"כמו יבבה של בעל חיים"
הסקרנות להתבונן כל העת במה שסביבו היא, לדבריו, מה שהציל אותו במלחמה. "אהבתי להתבונן בצמחייה. אהבתי להתבונן בבעלי חיים. בבני אדם. זה העניק לי רוגע והגנה נפשית במלחמה. בהמשך, במידה רבה, יכולת ההתבוננות הזאת היתה ההכשרה שלי להיות סופר. זה גם איפשר לי להטמין מראות קשים. להדחיק אותם. מסביב רוצחים ורודפים ולי יש זמן להסתכל על עלה. על פרח. על טביעת פרסה של סוס. יש דברים שהעין והלב פשוט לא מסוגלים לקלוט. רצח של ילד קטן הוא לא דבר שאנחנו מסוגלים לקלוט. אפילו אם מדובר במוות שקט. על כן, אני עוסק בזוויות של השואה, שבהן יש עדיין דיאלוג ויכולת הכלה. למשל, בגטו אנשים שיחקו קלפים, למדו, צחקו. ילדים התכוננו למבחנים. וכולם קיוו לימים טובים יותר, למרות שהיה מוות בגטו".
נהגו לכנותו "סופר שואה", הגדרה שהוא לא אהב. "אני לא נעלב בקלות, אבל זה כינוי לא נכון. נכון שאני היחיד שהפכתי את נושא השואה לכבד ולמרכזי בספרות למבוגרים. אבל אני מקיף בספריי מאה שנות בדידות יהודית, שמתחילות מסוף המאה ה־19 וראשית המאה ה־20, עד לימינו. הספר האחרון עוסק בעיקר בשנאה פתולוגית כלפי יהודים, אך בתקופת מלחמת העולם הראשונה.
"בהקשר לשואה, אני לא עוסק בסנסציות ובזוועות. אני עוסק בחיים, באנשים. אני מבצע טרנספורמציה. אני לוקח דברים שאפשר לדבר עליהם. כאב בטן, פחד, חרדה. על עשרה אנשים שנרצחים מול עיניך אין לך מה לומר. אתה רואה בור מלא באנשים מתים, תתחיל לתאר את הבור הזה? תפחיד את האנשים. לא. לנו כבני אדם אין מה לומר על הדברים האלה. יש הרבה מקומות בתוך עצמי שאני לא מגיע אליהם עד היום, גם בגילי".
כמו המוות של אמך.
"אמא שלי צעקה לפני שרצחו אותה, כי קודם לכן חיילים גרמנים ורומנים עינו אותה. עדי ראייה פירטו באוזניי לפרטי פרטים מה היה שם. אני יודע. אבל אין לי מה לומר על זה. כל מה שאומר יהיה חסר משמעות. זה גדול מדי. אלה דברים שאי אפשר לעבד ולקלוט".
כתיבתך על השואה התקבלה בספקנות, לעיתים בדחייה ואף בבוז.
"כן, היו כל מיני עניינים אידיאולוגיים", הוא הודה, "וגם אני עצמי לא הייתי בדיוק בשל. ב־1952 סיימתי את הצבא וחיפשתי את דרכי. כל השכלתי היתה אז עצמאית, בלי מורים, לבד, תוך מלחמה. גם כשעליתי לישראל ההכשרה היתה חקלאית בעיקר. כל מי שפגשתי בצבא היו בעלי השכלה תיכונית, עם עברית טובה, שליטה במתמטיקה, ידיעת התנ"ך. בניגוד מוחלט אלי. ניגשתי לבחינות הבגרות אחרי הצבא ונכשלתי לא מעט. הייתי צריך לחזור שוב ושוב, במיוחד במתמטיקה.
"התחלתי לכתוב שירים וסיפורים מבלי שהיו לי כלים לכך. אלה לא היו שירים, אלא יבבות, כמו של בעל חיים. היה בי לחץ. להוציא, לפרוק. לכן היו מי שלא רצו לפרסם את החומרים שלי. גם לא הבינו מדוע אדם צעיר כמוני מתעסק בשואה. כשחלפו עוד כמה שנים וההסתכלות על ניצולי השואה הפכה להיות יותר כעל בני אדם, אז היה לי קל יותר לפרסם סיפורים בעיתונות.
"שנות ה־50 וה־60 אופיינו בהרואיזם ישראלי, בסוג מסוים של אקטיביזם. נושא השואה לא היה שייך לשם. מי שעבר את השואה לא נחשב כמי שנושא אות הצטיינות, מבחינת החברה בישראל. הלוא 'באנו ארצה לבנות ולהיבנות'. כלומר, אתה חייב להשתנות. לסגור בליבך את הניסיון, החוויה והכאב ולהתמקד בעתיד. הייתי בכל מיני מסגרות של עליית הנוער. אף פעם לא ניגש אלי מישהו מהמורים, מהמדריכים או מהחניכים וביקש לשאול, מה עשית, איך נשארת בחיים?"
למה, לדעתך?
"מתוך פחד. לא שואלים על דברים איומים. רוצים שתהיה נורמלי, שלא תתייחס יותר מדי אל העבר האפל. הדחקה. כל בני הנוער שבאו מהשואה בנו לעצמם מרתף שלם בבטן שבו איחסנו את הזיכרונות. לא מדברים על איך הרגו את אמא שלהם מול עיניהם, איך הפרידו אותם מהאחים שלהם, איך השפילו את אביהם. טוב שהגענו לבנות את המדינה, להיות חקלאים. אבל מבחינת היחס והמבט היה מדובר בזרות. בן־גוריון קרא לנו אבק אדם. אם המנהיגות התבטאה כך, הציבור הושפע. הוא כינס כמה כינוסים כדי לחשוב מה לעשות עם אבק האדם הזה. הוא לא ידע שמתוך האנשים האלה יצמחו אלופי צה"ל, מדענים, תעשיינים, אנשים עם מעוף גדול".
"יותר פלורליסטי, יותר טוב"
אפלפלד אף התייחס להכרה הרחבה שהוא זכה לה בחו"ל, לעומת האמביוולנטיות של מעמדו בישראל. "אני חושב שההכרה יפה, גם בארץ וגם בחו"ל", אמר, "אבל נכון שזו בחו"ל עולה רוב הזמן על זו שבישראל. הספרות שלי היא מאוד אירופית. אמנם היא עוסקת ביהודים, אבל הדמויות שבה הן האדם האירופאי המודרני. בצרפת, למשל, שם ההצלחה שלי היא כנראה הגדולה ביותר, יש רגישות לספרות. ספר נמדד שם בערכים ספרותיים, שאני עונה עליהם. מבנה המשפט, המנגינה שלו, התמונות שהוא מעלה מול העיניים, ההבחנות בין בני האדם".
הוא אף דיבר על המימד הפוליטי, שחסר בכתיבתו במכוון. "בישראל הספרות מעורבת בפוליטיקה, ספרים נכתבים עם זיקה לחיים הפוליטיים", אמר, "אני אדם שמתעניין בפוליטיקה, אבל לא פעיל פוליטית ולא מכניס את הפוליטיקה לכתיבתי. הספרות הנפוצה בישראל שונה מאוד מהספרות שלי. אני חושב שקהל הקוראים בארץ עדיין מצוי בשלבי גילוי של היצירה שלי. אבל אני רואה עכשיו שהצעירים מגלים עניין בספרים שלי, כי דרכם הם מגלים את אירופה של העבר ובהווה".
הרומן האחרון, "תימהון", משנת 2017
כמי שפרסם יותר מ־40 ספרים, שגרת הכתיבה היתה טבועה בנפשו של אפלפלד. "כשאני גומר ספר אני מניח אותו בצד למשך ארבע, חמש שנים, כי אני לא מרגיש שבסוף הכתיבה הוא בשל לכדי גמר", אמר בראיון, "למעשה, אני פשוט לא מרוצה. אני מוצא יותר מדי פגמים. לכן אני מניח את הכתבים בצד, להיות עם עצמם ופונה בינתיים למשימה אחרת. אני לא כותב כמה יצירות במקביל. אלא מסיים ומניח בצד עד לרגע הנכון".
מתי הרגע הזה מגיע?
"לאט לאט אני מבין שמשהו קרה לספר. או שמשהו קרה לי. אני חוזר וקורא את מה שכתבתי ומבין שהספר לא רע כפי שחשבתי ואז חוזר אליו ומתמודד איתו באופן שונה מאיך שהתמודדתי קודם. מוסיף שורה, גורע שורה, מוחק את המיותר". אפלפלד כתב ביד, "לפעמים בעיפרון, לפעמים בעט. כתיבה ביד היא הדבר היפה ביותר. את הטיוטות אני משמיד או שולח לארכיון שלי שנמצא בבאר שבע. לא כל שטות צריך לשמור".
לא היה לו מחשב בבית. הטלפון הסלולרי שימש רק לשיחות. הוא לא כתב סמסים ולא גלש באינטרנט. עד לפני שנים מעטות היה מקליד את כתב היד הסופי במכונת כתיבה, רמינגטון, ושולח אותו בדואר להוצאת הספרים. "בשנים האחרונות באה אלי אישה, אני מקריא לה את מה שכתבתי והיא מקלידה אל תוך המחשב שלה", אמר. "האינטרנט מעניין אותי כתופעה מכנית חדשה. אני לא מזלזל בזה. הילדים שלי עסוקים בה. אבל אני חושב שהמגע בין הגוף לבין העיפרון והנייר הוא משמעותי יותר מאשר הסטריליות הזאת של המחשב".
אפלפלד הותיר אחריו שלושה ילדים. הבכור, מאיר, הוא צייר, ומתגורר בירושלים. בנו האמצעי, יצחק, הוא משפטן. בתיה, הבת הצעירה, היא ד"ר לספרות משווה. יש לו שלושה נכדים, משני בניו. יהודית, אשתו, עסקה בהוראה, אך את רוב שנותיה הקדישה לגידול הילדים.
כשנפגשנו, היו אלה ימי דו"ח ביטון והשיח העדתי, שעדיין מעורר דיון ער בישראל. אפלפלד הבהיר מייד שהוא לא בעד אחידות בתוכני הלימודים. "מה שיפה בישראל הוא שאנשים באו ממקומות שונים, הביאו תרבויות שונות וצריך לשמר את מה שהביאו. יותר פלורליסטי הוא יותר טוב, יותר מעניין.
"אני לא בעד אחידות: אני בעד קפקא, תומאס מאן ושניצלר, שהם הסופרים שקראו הוריי. אך אני באותה מידה קשוב לאבן גבירול, ליהודה הלוי ולשמואל הנגיד. הם נמצאים בספרייה שלי. הייתי הרבה מאוד שנים מורה בתיכון ערב, בסמינר, באוניברסיטה. וכן, מלמדים עד היום בעיקר יצירות מערביות. אבל אני לימדתי הרבה שנים את הפואטיקה של התנ"ך. יהדות ערב וספרד שימרה את התנ"ך יותר מיהדות מערב המתבוללת".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו