לפני כחודש התקיימה אליפות ג'ודוקאן בבית דני בתל אביב. האופוזיציונר היחיד בהנהלת האיגוד, משה פונטי, ביקש מהוועדה המארגנת לראות את טופסי השקילה של המשתתפים, במטרה למנוע זיופים בכמויות. המארגנים סירבו לבקשתו. פונטי סירב לצאת מהחדר. המשטרה הוזמנה, ולאחר בירור במקום נמצא כי יו"ר איגוד הג'ודו, אדי קואז, מימן את שכירת האולם. המשטרה אילצה את פונטי לעזוב את המקום.
כך מתנהל איגוד הג'ודו. 11 חברים בהנהלה, עשרה בקואליציה. כולם קיבלו קולות לבחירה מאגודת ג'ודוקאן. לאיגוד יש מנהל ממונה מטעם רשם העמותות. המנהל, יחד עם כמה מהמתנגדים לשלטונו של קואז, גיבש תוכנית הבראה לאיגוד, כתנאי להעברת כספים ממקורות מוסדיים כגון מינהל הספורט והמועצה להסדר הימורים. התנאי הבסיסי של תוכנית ההבראה הוא שקיפות מוחלטת בכל הליכי הניהול. כל מסמך וכל פרוטוקול יוצגו בפני כל דורש. אדי קואז התנגד לתוכנית, ועתר לבג"ץ. השופטת נתנה לו בראש. בימים אלו מצפים לפסק דינה. אז ידרשו המתנגדים יעל ארד, פונטי ושני הרשקו מרשם העמותות לפתוח בהליכי פירוק לאיגוד. החגיגה עוד לא החלה.
בינתיים העסק מושבת. כדי למנוע קריסה מקצועית של הג'ודוקאים העביר הוועד האולימפי מימון ביניים בסך 155 אלף שקלים כדי לאפשר את השתתפותם של חברי הסגלים הלאומיים בטורנירי פתיחת העונה. צביקה ורשביאק מיודד עם קואז, שמקפיד כבר שנים להביא את היד להצבעות שצביקה צריך. בשביל זה יש חברים.
לטורנירים יצא גם עסקן מטעם האיגוד. השבתה או לא, לפנק את החברים חייבים. לטורניר נשים, שהיו צריכות להשתתף בו שלוש ג'ודוקאיות, יצא המאמן פאבל מוסין עם בת זוגו אליס שלזינגר. הם מימנו את הנסיעה. ומה עם שאר הבנות שרצו לממן כמו לירז בן מלך? להן אין קשרים מספיקים וגם לא מאמן כבן זוג. חבל.
כך מנהלים ספורט בארץ. הכל חסוי בג'ודו. ההנהלה זו פארטייה, כי זה עסק פרטי של איש אחד, עם הרבה חתימות של מקורבים. על אף שמדובר בענף הספורט ההישגי ביותר שלנו (שלוש מדליות אולימפיות), הוא מנוהל כמו מכולת שכונתית.
בוועד האולימפי הישראלי טוענים שהם הבחורים הטובים, לכן הם מסייעים בכסף. אף אחד בוועד לא שואל את עצמו אם הניהול של אדי לא בדיוק מתאים, אם יזמינו את המנהל המלווה מטעם רשם העמותות כדי לשמוע את חוות דעתו על אופן הניהול, אם כדאי להפסיק עם העסקנות נמוכת המצח כדי לשמר את ההישגיות של הענף.
זה לא מעניין שם אף אחד. הוועד האולימפי שכר את שירותיו של מאמן אוסטרי בעלות של מאות אלפי שקלים בשנה, אבל הבחור לא יכול לעבוד כי אין לו בדיוק עם מי ועם מה. הוא צריך להוציא את הבנים והבנות לטורנירים, אבל רשימת היוצאים נקבעת לפי שיקולים שזרים לו. פתאום יש ועדות משמעת שהוא לא מבין בהן. הוא רק רוצה לעבוד.
אם זה יימשך כך, ואין שום סיבה שלא יימשך, אין לנו מה לחפש באולימפיאדת לונדון 2012. חבל על הכסף הציבורי, והכסף של הוועד האולימפי הישראלי הוא עדיין לא פרטי. המטרה הראשונה והחיונית היא להדיח את אדי קואז. ללא הדחתו, לא יהיה ג'ודו בישראל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו