ביוגרפיות מדברות. אל"מ א', מפקד בסיס עובדה, נולד באופירה היא שארם א־שייח'. הסבא רבא של אמו היה פטריוט יהודי־גרמני שנלחם בצבא הגרמני במלחמת העולם ה־1, ד"ר לכלכלה שהבין ב־1933, כדברי א', לאן הרכבת נוסעת ועלה עם אשתו ארצה. במהרה הפך לחסר כל. סבו של א' מצד אביו הגיע ארצה עם צבא אנדרס. אשתו וילדיו נשארו מאחור ונרצחו בפונאר. כאן הקים את משפחתו החדשה.
מרקו הוא מפקד טייסת גרמני. לפני כשבועיים הוא נחת בשדה עובדה עם שישה יורופייטרים מצוחצחים. אל"מ א' הלך לדת"קים שהוקצו להם. "אני עומד בכניסה, ואני רואה את היורופייטרים עם הצלב השחור של הלופטוואפה, מה שאנחנו רגילים לראות בסרטים", סיפר על החוויה האישית שלו. "לי, אישית, זה הזיז משהו אמוציונלית. העבר הוא עבר והוא שחור משחור. ולא נוכל להזיז אותו מילימטר. אבל נפגשנו, והיחסים עם הגרמנים הם ממש טובים. הם מבוססים על אמון, על ידידות, על אינטרסים משותפים. הם מאוד מקצוענים".
ששת היורופייטרים, מטוס מעולה שזוכה למלוא השבחים מא', הם המטוסים הגרמניים הראשונים שנראו בארץ ישראל מאז המלחמה ההיא ב־1917, שהסבא רבא נלחם בה. "הגרמנים טסים מצוין", הוא מעיר, "ניגשתי למרקו ואמרתי לו: אני רוצה שאתה תהיה נציג המשלחות השונות. בגלל הרקע שלך". ואז א', שהוא גם מפקד התרגיל, פלט בהחלטה של רגע: "אני גם מצפה שהנאום שלך יהיה בעברית".
א' לא ממש חשב שזה יקרה, אבל "הוא עלה על הבמה, והנה בבסיס עובדה, מפקד טייסת בלופטוואפה הגרמני, מדבר יותר מדקה מתוך הנאום שלו בעברית. זה נתן לי גל של אופטימיות. הרי בזמן התרגיל היה יום השנה לליל הבדולח. מי היה מאמין".
המהות של התרגיל האווירי המשותף היתה "דיפלומטיה אווירית". חיל האוויר הישראלי ניהל את התרגיל הבינלאומי הגדול ביותר שהיה השנה בעולם. זה הסיפור, ועוד יותר מכך הקואליציה הצבאית־אווירית שהציגה את עצמה במשימות שבהן השתתפו כ־70 מטוסים מארה"ב, יוון, איטליה, פולין, גרמניה, צרפת והודו - שהגיעה עם הסופר־הרקולס.
בהתחלה זה לא הלך קל. קשה למצוא שפה משותפת, וזה בכל הרמות: השפה הצבאית, המושגים המבצעיים ובכלל ההתרשתות בקבוצת הפקודות ובאוויר. "ביום הראשון היה מאוד קשה", מודה א'. "כעבור כשבוע היה מאוד משופר, ובסופו של דבר הגענו לביצוע של 97 אחוז מהמשימות. אלה אחוזי ביצוע פנטסטיים. עד עכשיו הוצאנו 550 גיחות ועד סוף התרגיל (שהסתיים אתמול) נגיע ל־800 עד 900 גיחות. זה הרבה".
הצרפתים נתנו הופעה מרשימה, "עבודה מצוינת", עם המיראז' 2000. גם הנוכחות של חיל האוויר הצרפתי עם המיראז'ים אפופי הזיכרונות שלו היא היסטורית. חיל אוויר צרפתי לא נראה כאן מאז מבצע קדש ב־56'.
מי שמסתכל על הפעילות הקרבית המשופעת באזור רואה קואליציות. כוחות שונים ומשונים חוברים יחד למשימות אסטרטגיות. יש גם חיבורים בחוליות שונות בין קואליציות עוינות: רוסיה־איראן־סוריה. מנגד, יש את החיבור שמציג תרגיל "בלו־פלאג".
"יצירת קואליציות היא חלק מבניית חוסן אסטרטגי לאומי", אומר אל"מ א'. "1,000 איש משמונה מדינות התארחו בבסיס וזה מדבר בעד עצמו. זו קואליציה שיוצרת חיבוריות בכל הרבדים: הבסיס הטקטי, הבין־אישי וכמובן האסטרטגי".
עיקר האקשן בתחום נרשם במסדרונות ולא בחדרי התדריכים. במפגשים בין הטייסים והמפקדים. "האימונים הם של מתארים מבצעיים, אבל לא התאמנו על שום מדינה ספציפית. היו שתי מדינות דמיוניות, פאלקונלנד נגד נווארלנד", משיב א' לשאלה שרבים שאלו כשהתפרסם עצם קיום התרגיל המורכב. "אין שום הקשר ספציפי לתרגיל. אנחנו בעידן של יצירת קואליציות".
אבל באמצע השבוע הגיעו שגרירים לבסיס לחזות בפלא האווירי המבצעי־דיפלומטי. הגיעו גם מפקדי חילות האוויר מכמה מהמדינות החשובות בתרגיל, והם התכנסו עם מפקד חיל האוויר הישראלי האלוף עמיקם נורקין, לדיון בפורום סגור על "ענייני היום הבוערים". על העניינים האלה כבר לא היה אפשר לפרט.
חלק מהטיפול הלקוי באלאור אזריה. סא"ל נריה ישורון // צילום: דודו גרינשפן
לא ניתן להימלט מהמסקנה שבהרכבים האזוריים השונים, כמו ערב הסעודית, ישראל וארה"ב, ישראל היא זו שאמורה לספק את השרירים. האמריקנים לא יפעלו מעבר לטיפול בדאעש. אבל עכשיו, כששמונה מדינות חוברות תחת פיקוד ישראלי, יש לכך תוצר התרעתי. כאשר המתיחות בצפון ובעזה עולה, משתמע מהתרגיל המשותף גיבוי אסטרטגי בינלאומי לישראל. בעבר היו תרגילים שהתבטלו ברגע האחרון בגלל התפרצות של מוקד מתיחות. הפעם זה לא קרה.
שאלתי את אל"מ א' אם חיל האוויר נמצא בעמדת מנהיגות כלשהי מול החילות הזרים. הוא שם דגש על "צניעות" כשהוא עושה לולאה סביב השאלה: "אנחנו מנסים להיות הארגון הכי טוב שיכול להיות. אבל זה מחייב לצניעות. לכן היחסים הם יחסים של פתיחות, של הקשבה. אנחנו צריכים להיות מעולים כדי לשמור על המדינה. אבל חיל האוויר הוא חיל מוביל ויוזם. וכל זה מנקודת מוצא של צניעות".
הקול קול ברק
"פגיעה במפכ"ל ובמשטרה היא פגיעה בביטחון המדינה". זו הסיסמה של התארגנות רחבה של בכירי מערכת הביטחון לשעבר בתמיכה במפכ"ל רוני אלשיך. החיבוק של העילית הביטחונית הלשעברית למשטרה הוא המשך מה שנראה כהתקוממות מתוך המערכת נגד נתניהו.
התייצבות הרמטכ"לים בדימוס, המפכ"לים וראשי המוסד והשב"כ וכל המי ומי כנגד הביקורת המופנית כלפי המשטרה בחקירות ראש הממשלה, היא פוליטית. ביום רביעי בערב, בראיון שערך אמנון אברמוביץ' עם אהוד ברק, הכל התבהר פתאום. מהלך הפלת השלטון כמבצע בינלאומי משולב נכנס להילוך גבוה. נתניהו יתעמת במרתפי החקירות עם מזכירה מדרג ג' ואילו "המערכת" הביטחונית־תקשורתית תפנה מכשולים בדרך לשובו של ברק לשלטון.
בין הגופים שהוציאו את המכתב נמצא גם "מפקדים למען ביטחון ישראל", שהתגייס בבחירות נגד נתניהו. האמירה כאילו ביקורת כלפי המשטרה היא פגיעה בביטחון, היא מסוכנת; וכאשר היא משמשת מצע להכרזה גורפת של ראשי הביטחון לשעבר, היא מריחה לא טוב.
קדמו למכתב הבכירים התבטאויות, שאת הטוקינג־פוינטס שלהן היה יכול לכתוב אהוד ברק. הראשונה: עמירם לוין: ביבי מוביל למלחמה, צריך לעשות הכל להפיל את הממשלה. יובל רבין, ליד קבר אביו שנרצח: "אבא שלי לקח אחריות. לא התבכיין". האלוף עמוס גלעד, ששירת 200 שנה במשרד הביטחון, רבות מהן תחת ברק, אמר בראיון: "אני אוכל להגיד על הפרשה החמורה הזאת דבר אחד שהוא ברור לי לחלוטין. שום ר"מ אחר מלבד נתניהו לא היה שורד יום אחד בשלטון אחרי פרשה כזו ואידך זיל גמור".
כדי לחדד את המסר של פיטורים, הדחה או התפטרות מיידית, דן מרגלית, מנאמני ברק: ביבי פוגע בביטחון, ולמען ביטחון ישראל עליו להתפטר באופן מיידי.
הקרב על נתניהו הוא מערכה מתמשכת על מדיניות. איך מעבירים רכש צוללות כנגד מערכת סרבנית שמתנגדת לפרויקט אסטרטגי בעל חשיבות עליונה? בנימין נתניהו הוא הפוליטיקאי היחיד כמעט שמייצג מדיניות עצמאית אל מול מדיניות מערכת הביטחון. הכוח המשולב של המערכת יחד עם התקשורת הוא כזה, שהיה מסוגל לסכל את מינוי המפכ"ל שהממשלה החליטה עליו. כך בוטל מינויו של תא"ל גל הירש, וכבונוס נוהל נגדו מצוד חקירות.
מבחן הבוץ
כמעט שלוש שנים וחצי אחרי צוק איתן, השבוע נודע כי סא"ל נריה ישורון סוף־סוף יועלה בדרגה ויקבל פיקוד על חטיבה. ישורון הוא זה שהואשם כי בסיומו של קרב בצוק איתן ירה "מטח כבוד" לזכרו של מפקד. "נצטרף לכל האנשים שמלווים את דימה בדרכו האחרונה ונירה מטח של כבוד והצדעה לקצין הזה, על המרפאה שממנה ירו הנבלות על הטנק שלו", אמר לפקודיו בקשר. על כך נשקלה העמדתו לדין.
לאחר שהוחלט שלא להעמידו לדין, פסק הפצ"ר שרון אפק, כי דבריו של ישורון לפקודיו היו פסולים. לפי אפק, מהדברים עלה מסר שיֶרִי כבוד כמעשה נקמה הוא לגיטימי. "מסר כזה עלול לטשטש את גבולות המותר והאסור... המסר אינו תואם את ערכי צה"ל".
קצין בכיר ביותר, גבוה בדרגה או שתיים מהפצ"ר, כינס קבוצה גדולה של כתבים ודיבר בעילום שם בגנותו של סא"ל ישורון. הוא הבטיח שהמג"ד לא יקבל גיבוי. זו היתה אחת ההופעות האומללות של פוליטיקאי במדי חאקי.
אם יותר לי להגיד משהו: הפצ"ר פגע במורל החיילים. היה ראוי אילו היה הפצ"ר מלמד את עצמו איך באמת נראית ונשמעת מלחמה, גם באמצעות ספרים. מתי כבר נזכה לפרקליטים ולשופטים שפוסקים לפי ספר החוקים ולא לפי חוברת הדרכה של קן צפון? דבריו של אפק לגבי ישורון היו צעד בדרך לטיפול הפיקודי והמשפטי הלקוי באלאור אזריה.
לפעמים ליהודים יש מה ללמוד מהאמריקנים. לפני כחודש הרצה שר ההגנה, הגנרל ג'יימס מאטיס, בפני ותיקי הצבא האמריקני, על בניין מוכנות וכוננות. הוא הרבה להסתמך על ספר ישן של ההיסטוריון תיאודור פהרנבך על מלחמת קוריאה, שנקרא "מלחמה מסוג זה". הספר, לפי מאטיס, מזכיר לנו שתי אמיתות יסוד על מלחמה: "היא פרימיטיבית, קמאית ובמהותה איננה מרפה ממך". והאמת השנייה זו החשיבות המוחלטת והעליונה של נעליים גבוהות על הקרקע, גם בעידן הסייבר.
"צבא מודרני אולי יכול להטיס כלי טיס לשדה הקרב, להנחית אש באמצעות מכשור, ולהשתמש בכלי משחית שיהיו בעתיד קטלניים עד אימה. אבל הוא גם חייב להיות מספיק מיושן כדי שתהיה לו קשיות של ברזל, כדי שיהיה מוכן לציית לפקודה בתוך שבריר שנייה, ולהיות מוכן ליפול ולמות בבוץ", כתב פהרנבך.
חבל שדווקא צבא כמו צה"ל שחייליו, כמו נריה ישורון, נפלו בבוץ ואכלו אבק, איבד בדרגים התל־אביביים שלו את הקשר עם המציאות המלחמתית.
יושבים על הדלק
40 שנה אחרי ביקור סאדאת, יש אנשים שלא שקטים לגבי מצרים. סקר שערך מרכז בגין־סאדאת למחקרים אסטרטגיים באונ' בר־אילן, מגלה שרוב הציבור בישראל, 51 אחוז, חושב היום שהמחיר ששולם עבור הסכם השלום היה גבוה מדי. מצרים נשארה ברבדים רבים אנטי־ישראלית. לאחרונה אובחנו שם שינויים מיקרוסקופיים בספרי הלימוד במה שנוגע לישראל.
אם היינו מתייחסים למצרים רק ברובד האידיאולוגי, אפשר להגיד למי אכפת. הבעיה היא שבמקביל למצב כלכלי קשה, מצרים נמצאת על מסלול של התעצמות צבאית רצינית ביותר. האדם שמסתובב לאחרונה במערכת ומנסה לטלטל אותה לגבי השינוי האסטרטגי הדרמטי בתשתיות הצבאיות בסיני הוא סא"ל (מיל') אלי דקל.
אפשר להגיד שדקל, שהיה פעם ראש ענף שטח בחטיבת המחקר באמ"ן, דופק על כל דלת. העובדות שהוא מציג יכולות להתפרש בכמה צורות, אבל הן יוצרות רושם ברור של איום לעתיד. התקשיתי לקבל חלק מהעובדות בתמונה שהוא צייר לי ובדקתי אותן מול גורמים מוסמכים במשרדי הממשלה.
מדוע מצרים מגדילה את הסד"כ שלה? הנשיא גנרל עבד אל-פתח א-סיסי // צילום: רויטרס
הגורמים מאשרים את העובדות, אך אינם מוכנים להתייחס מפאת הרגישות. מדובר במה שמתואר כתהליכי בניין כוח, שכבר לא נסמכים רק על האמריקנים אלא גם רכש מטוסים מרוסיה ומצרפת. סוג של שינוי אוריינטציה, פחות תלות של מצרים בארה"ב. רכש האמל"ח מראה על זינוק בהתעצמות. בעיקר בסיני, הוכשרו מאגרי דלק כעתודה אסטרטגית בהיקף של 500 מיליון ליטר. 300 מיליון מתוכם נצברו רק בשלוש השנים האחרונות, השנים של הגנרל א־סיסי. בשדות התעופה ברפידים ובאל־עריש נבנים מסלולי המראה בעלי אופי צבאי. מצרים רכשה שתי נושאות מסוקים. בשביל מה כל הסד"כ הזה?
אפשר להסביר את ההתעצמות הצבאית המדאיגה הזאת בלי להיכנס לאיום כלפי ישראל. מקורב לרה"מ אמר לי שיש למצרים דאגות אסטרטגיות חמורות בגבול סודאן, בגבול עם לוב וכמובן במערכה הבלתי נגמרת מול דאעש בסיני ובפיגועי הטרור מבית. כך שישראל מבחינתם היא הגבול היחיד היציב שיש להם, ואין להם אינטרס לשנות את המצב. יתר על כן, התקשורת המדינית־אסטרטגית, כולל תיאום צבאי בין שתי המדינות, מעולם לא היתה טובה יותר. ¬
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו