אנשי הלח"י שודדים בנק
בבוקר יום שישי, 26 בספטמבר 1947, שדדה קבוצה של לוחמי לח"י, בפיקודו של יעקב גרנק ("דב הבלונדיני"), את סניף בנק ברקליס ברחוב אלנבי 103 בתל אביב (ליד בית הכנסת הגדול), כדי להשיג כספים לפעילותו של ארגון המחתרת.
הפעולה התבצעה לאחר תקופה שבה תצפתו אנשי לח"י על הבנק ולמדו את הנהלים. שלושה ימים לפני השוד, בערב יום כיפור, פנה מנהל הסניף למשטרה הבריטית בבקשה להעמיד לרשותו רכב משוריין, שיעביר סכום בסך 150 אלף לירות (סכום עתק באותם ימים) מהסניף למרכז הבנק בירושלים.
בבוקר יום השישי שלאחר יום כיפור, בשעה 08:45, עצרה מול הכניסה לבנק מכונית משוריינת בעלת מכונת ירייה בצריח, ובה שלושה שוטרים בריטים. אחד השוטרים נכנס לבנק ויצא ממנו לאחר כמה דקות מלווה במספר עובדי הבנק, אחד מהם סחב על גבו שק יוטה ירוק מלא בשטרות, שהועמס על השריונית.
העובדים חזרו לבנק ויצאו ממנו מייד עם שק כסף שני גדול במיוחד. באותו רגע הגיחו לעברם כמה צעירים רעולי פנים באקדחים שלופים, ירו בשוטר הבריטי שעמד בפתח השריונית ובשני השוטרים שהיו בתוכה, ונמלטו עם שני שקי הכסף המלאים.
עובדי הבנק רצו בחזרה לתוך הסניף, נעלו את הדלתות והפעילו את האזעקה, שבעקבותיה שודרה הוראה באלחוט למשוריינים הבריטיים שבקרבת מקום להגיע מייד אל הבנק. אחד המשוריינים זיהה תוך כדי נסיעה ברחוב אחד העם כמה צעירים שרצים ובידיהם שק כסף, ופתח לעברם בירי. הצעירים ברחו לתוך חצר ברחוב, וכדי להקל את מנוסתם שמטו את השק הגדול, שהכיל 105 אלף לירות. הבריטים אספו את השק.
קבוצה שנייה של שודדים, שנשאה את השק השני, ובו 45 אלף לירות, הצליחה להגיע למכונית המילוט שהמתינה בקרבת מקום, ונעלמה מהמקום בתוך דקות. לאחר השוד הפיץ לח"י שמועה כי אנשיו הם שאחראים למעשה, ולאחר הקמת המדינה קיבל אחריות מלאה לשוד. הכסף שהושג מימן את פעילות הארגון.
(תודה לד"ר משה מרקס על הסיוע בהכנת הידיעה)
כרזה של ההסתדרות הכללית, 1947 אוטה וליש, באדיבות ערי וליש
קופסאות שימורים על הבריטים
השבוע לפני 70 שנה, לאחר חודשיים שבהם נעצר מפעל ההעפלה הימית בהמשך לפרשת אקסודוס, ניסתה אוניית מעפילים נוספת לפרוץ את המצור הימי על חופי הארץ. זו היתה האונייה "אף על פי כן", שקיבלה את שמה כהתרסה נגד הניסיונות הבריטיים לעצור את ההעפלה.
ב־27 בספטמבר 1947 הגיעה האונייה אל מול חוף ניצנים, ועליה 434 מעפילים. ארבע משחתות בריטיות הקיפו אותה, והחיילים שעלו על סיפונה התקבלו במטר של חפצים וקופסאות שימורים שהושלכו עליהם. בקרב נהרג אחד המעפילים וכמה מהם נפצעו. בסיומו נגררה האונייה לנמל חיפה, והמעפילים הועברו לאוניות הגירוש ונשלחו למחנות המעצר בקפריסין. האונייה הצטרפה לצי של עשרות "אוניות צללים", שאכלסו את נמל חיפה, עדות לניסיונות ההעפלה הרבים שנחסמו על ידי הבריטים.
לאחר הקמת המדינה שופצה האונייה וצורפה לחיל הים כנחתת. ב־1969 היא הוצבה על החוף בחיפה, שם היא משמשת עד היום המוצג המרכזי של מוזיאון ההעפלה וחיל הים.
בקרוב - מועד פגישתנו עם הירח
ב־28 בספטמבר 1947 דיווח עיתון "הבוקר", על פי מקורות זרים, כי "רגל אדם צפויה לדרוך על אדמת הירח תוך שנים ספורות".
וכך נכתב בידיעה: "האופטימיים שמבין אנשי המדע אומרים שאפשר יהיה להגיע אל הירח תוך 5 עד 10 שנים. חוקרים זהירים יותר אומרים, אולי מתוך שמרנות מופרזת, שבדורנו אולי לא ייערכו טיולים בין־כוכביים, אך אלה מובטחים, שכן בני האדם עתידים להגשים את התוכניות, וכיבוש השמיים והטיסות בין מאורותיו הם בהחלט בגדר האפשרות.
"התייר הראשון שינהג באמצעי התחבורה בקו ארץ־ירח יהיה אדם בעל ידיעות טכניות יוצאות מהכלל, וכשיסתכל הנהג אחורה יראה את אדמתנו תלויה על בלימה ככדור מוזר בתוך חלל שחור".
שדה הנפט חוליקאת // צילום: אוסף Matson, ספריית הקונגרס, ארה"ב
החיפוש אחר הזהב השחור
ב־25 בספטמבר 1947 החלה חברת IPC (Iraq Petroleum Company), שישבה בעיראק, לבצע קידוח לאיתור נפט באזור הכפר חוליקאת שממזרח לאשקלון. זה היה הקידוח הראשון, שגילה נפט בכמות מסחרית בשטחי הארץ. הקידוח היה פועל יוצא של "פקודת כריית השמן" של שלטונות המנדט, שהעניקו זיכיונות כמעט לכל דורש, עד כדי כך ש־75 אחוז משטחה של ארץ ישראל היה תחת זיכיונות חיפוש נפט וגז. קדמו לעבודות תשעה חודשי הכנה, כולל הקמת מתקן קידוח בעלות 350 אלף דולרים וגיוס כ־100 פועלים ערבים מהסביבה. על הניהול הופקדו מומחים מאירופה. ב"דבר" נכתב: "ייתכן שבעוד זמן קצר תמלא הארץ בארות חומר בראשית של נוזל קרוש, וממון רב יגיע לידי העוסקים במלאכת גילוי אוצרות האדמה. אם יצליחו למצוא נפט בכמות הגונה ויעלו אותו מהאדמה, יבוא מפנה למשק".
אולם הקידוח נעצר כעבור זמן קצר, עם פרוץ מלחמת העצמאות. ב־1952 הונח על שולחן הממשלה "חוק הנפט", שהעביר את הזיכיונות לחיפושי נפט וגז לרשות מדינת ישראל. קידוח חוליקאת חוּדש - הפעם תחת השם חלץ, ועל ידי חברה ישראלית. בספטמבר 1955, כמה ימים לפני יום כיפור תשט"ז, פרץ מהקידוח סילון נפט - שלא פסק במשך שנים וסיפק למשק לאורך השנים כ־20 מיליון חביות נפט. בשנת 2014 הפיקו בכל קידוחי חלץ כ־120 חביות ביום, שהן כעשירית האחוז מצריכת הנפט של ישראל.
קבוצת נורדיה ת״א // צילום באדיבות מכון ז'בוטינסקי
"נראו ליקויים מסוימים בהרכב הקבוצות"
הדיווחים על משחקי הכדורגל בעת ההיא היו שונים מאוד מאלו של ימינו. כך, למשל, נכתב ביום ראשון, 28 בספטמבר 1947, בעיתון "המשקיף", בידי העיתונאי דב (שם משפחתו לא צוין): "...ביום השבת התקיימה על איצטדיון המכביה בת"א תחרות בכדורגל בין שתי קבוצות נורדיה מירושלים ומת"א. המשחק בכללו לא עמד על רמה גבוהה, למרות שלא חסרו בו מבצעים יפים משני הצדדים. נראו ליקויים מסוימים בהרכב הקבוצות, ובכלל בלט לעין כי עדיין לא חזרו השחקנים לכושרם.
"במשך מרבית זמן המשחק הורגש יתרון קבוצת ת"א, שנתקלה בהתנגדות רופפת מצד הגנת הקבוצה הירושלמית. חולשה זו ניצלו התל־אביבים יפה ורשמו לזכותם שלל שערים נכבד. אולם גם אנשי ירושלים הראו משהו, ולשבחם ייאמר שבמשך כל שעת המשחק, גם כששערם נפרץ פעמים רבות, ידעו לשמור על ביטחונם והמשיכו ללחום בעקשנות לשיפור התוצאה. שלל השערים הרב - 13 משני הצדדים במשחק זה - בא בעיקר בגלל חולשת ההגנה בשתי הקבוצות".
המשחק, אגב, הסתיים בתוצאה 9:4 לטובת נורדיה תל אביב.
רוצים להעביר מידע, תמונות או מזכרות שיש בידיכם מהתקופה שלפני קום המדינה? כיתבו לנו: shishabat@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו