השקט שאחרי הסערה

על הרציף בעכו מטיילים להם חמישה או שישה פרצופים צבועים בחיוך רחב, אוחזים בבלונים מקופלים. הם בדרכם לאחת מפעילויות הפיוס המתרחשות בעיר לאחר שבוע כואב של מהומות, נאצות, מכות, הרס לרכוש ואפילו שריפת בתים.

ממש על קו התפר שבין העיר העתיקה לחדשה נמצא מוקד הפעילויות הללו, בסוכת השלום. זוהי יוזמה מתוקה אבל יש בה גם מימד של אנטי-קליימקס. תושבי העיר, יהודים או ערבים, כמעט ואינם נראים בסוכה. היא מלאה בעיקר בילדי תנועות הנוער שהגיעו מרחבי הארץ להפיץ שלום. בימים אלה אמור היה להתקיים כאן הפסטיבל לתיאטרון אחר, אלא שהפסטיבל בוטל בעקבות המהומות בהחלטה שחברו לה מועצת העיר, ראש העיר והמשטרה.

הביטול גרר גל של ביקורת. הוא פגע ברבים שאין להם כל קשר לאלימות: צופים, אמנים ובעיקר סוחרי העיר העתיקה, הניזונים מתיירות ולכן משוועים לשמירת השלווה בעיר. יוצרי התיאטרון הפנו מכתב של מחאה לעירייה והפיצו עצומה ברחבי האינטרנט. הם נענו בסירוב. כעת משקיף פסל מתכת של ליצן, סמלו של הפסטיבל, על סוכת השלום, וחיוכו נראה עגום.

אבל השמועה אומרת שתיאטרון בכל זאת מתרחש בעכו, בסתר ובצמצום, שלא לייצר פסטיבל זוטא שימנע את עריכתו של פסטיבל מלא במועד מאוחר יותר. ההזמנות לאירועים מועברות מפה לאוזן או בהודעות באינטרנט המופצות מטעם ארגון ושמו "הקואליציה של תושבי עכו". האם בכל זאת אפשר לספוג תיאטרון בעכו בימים אלה? החלטנו לנסות זאת, עזבנו את סוכת השלום ועברנו אל גני הפסטיבל.

"אכן טרגדיה"

הגנים, שבימים אלה אמורים היו להמות פעילות, ריקים כמעט. הדשא שבחזית המבצר ריק גם הוא. רק כמה צעירים מרשימים אלה את אלה בגלגלונים על פניו. זהו סימן טוב: הם גמישים, מאומנים, בלי ספק שחקנים או רקדנים. בגבם חולף בחור צעיר, גורר עגלה ועליה בולי עץ. שמו ניתאי שלם והוא בוגר תיכון אורט עכו. הצגה שהפיקו הוא וחבריו במסגרת הלימודים עמדה לעלות בפסטיבל כהצגה אורחת. "איפיגניה באאולוס", טרגדיה יוונית מאת אוריפידס. אבל ההצגה לא תעלה כאן וניתאי מפרק את תפאורתה. "אכן טרגדיה", הוא קובע.

אבל רגע, פתאום קמים הנוכחים בגן על רגליהם ומתחילים לנוע בקבוצה אל שעריו. לאן? בעקבות מי? אף אחד לא בטוח. אנחנו חולפים על פני מסגד אל-ג'זאר והכניסה לשוק, בוחרים בסמטה המובילה אל החומה המזרחית של העיר ומגיעים אל שערו של תיאטרון אל-לאז הקטן. כאן ממתינות שלוש נשים בכותנות לילה, גבר בחולצת פלאנל ועציץ ובו שתיל של עץ זית. ההצגה היא "מסיק" בביצוע התיאטרון הערבי-עברי ביפו.

דווקא ברגע הזה, שאמור היה לשחזר בהצלחה את אווירת הפסטיבל ולהשיב משהו מאווירת הדו-קיום והשגרה היצירתית לעיר, מתרחש קרע. הבמאי, מוניר בכרי, פונה לקהל בערבית, מתוך הבנה שרובו דובר שפה זאת, אבל מאחר שההפקה הועתקה לכאן מאולמות האבירים המרשימים - המעבר גזל ממנה את הכיתובויות העבריות שאמורות היו ללוות אותה. אחרי שעה של ערבית יוצאים הצופים מבולבלים ואפילו נרגנים. הפער הבין-לשוני והבין-תרבותי מורגש ומודגש. נדמה היה שהוא ניכר אפילו בעבודת השחקנים שהיתה נרגשת מאוד, כאילו ניסו להתגבר על המחסום הלשוני במימיקה מוחצנת.

חזרה לשגרה

יתר אירועי הערב מתקשרים בקלות רבה יותר עם הקהל. בהצגה "חומוס צ'יפס סלט" מוזמן הקהל לטעום מאכלים. אנחנו למדים שבימים הקרובים נזכה לראות את ההצגה "האופסימיסט" בכיכובו של מוחמד בכרי וגם את ההפקה "פיגוע" של החממה למחול בעכו. גיא מלמד, מנהל החממה למחול, מסביר שלא מדובר בפעילות חתרנית או מחאתית. "אנחנו רק רוצים לתת מקום מפגש לאמנים שעבדו, כדי שלא נרגיש שחצי שנה-שנה התבזבזה לה", הוא אומר.

מלמד אינו מכיר את ארגון "הקואליציה" המפיץ את שמעם של אירועי תיאטרון חלופיים בעיר. ביטול הפסטיבל הפך את עכו לארץ פרא-תיאטרונית שבה פועלים גורמים שונים בתיאום מינימלי, והאירועים נערכים באלתור ובתנאי שדה.

ביציאה מתיאטרון אל-לאז נראית העיר עכו רגועה כמו המפרץ שאותו היא חובקת. אפילו הנוכחות המשטרתית שתוגברה אינה מורגשת. "הכל די חזר לשגרה", אומר מלמד, "הדמוגרפיה של ערבים ויהודים בעכו היא לא דבר חדש ולא דבר שישתנה". מי שרגיל לעיר יודע היטב: ההצגה חייבת להימשך.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו