האלבום החדש והרביעי של הצמד דקלון וסגיב כהן הוא גם האחרון שלהם יחד. "אחרי שלוש שנים, ארבעה אלבומים ויותר מ־200 הופעות משותפות, הגענו למיצוי", אומר כהן. "היתה תקופה יפהפייה יחד, אבל מספיק, טו מאץ', צריך להמשיך קדימה.
"לא שזה נגמר סופית, כי עדיין יש הופעות מכורות מראש שיימשכו עד אמצע החורף, ובמקביל אני מנסה לסגור לנו סיבוב הופעות בארה"ב, ותמיד יהיו מי שירצו לראות אותנו יחד, אבל צריך להזיז את זה קצת הצידה כדי לפנות מקום לפרויקטים נוספים. יש לי המון שירים חדשים שמחכים".
דקלון לא שמח על הפרידה אבל נאלץ להשלים איתה. "לכל אחד מאיתנו יש את הקריירה שלו. עד עכשיו לא תכננו הרבה קדימה וזרמנו, מה שיהיה יהיה. אם נרצה, נוכל תמיד להופיע יחד.
סגיב מוכשר ומצוין מכל הבחינות, וחשתי איתו כמו משב רוח מרענן, הכי טוב בעולם. מערכת היחסים בינינו הכי טובה שיכולה להיות, וכמובן אני מאחל לו בהצלחה".
"אני מרגיש קצת כמו הבן שלו", מודה סגיב. "אצל התימנים, כשאתה פוגש אדם מבוגר יש יראת כבוד. עם דקלון הרגשתי כאילו הוא דוד שלא ראיתי הרבה שנים, ועכשיו הוא חזר. יחד עם אהובה עוזרי ז"ל, שהופיעה איתנו במשך שנה וחצי, והמפיק שלנו והמנהלת, הפכנו לסוג של משפחה".
• • •
31 שנים מפרידות בין יוסי לוי (דקלון) לבין סגיב כהן, אבל החיבור ביניהם הוא אחד המסקרנים שצצו במוזיקה הישראלית בשנים האחרונות והביא לשיאו את הקאמבק של דקלון, כוכב להקת "צלילי הכרם" המיתולוגית ומוותיקי הזמר המזרחי. זה התחיל ב־2014 באלבום משותף ומופע, וקיבל תנופה מחודשת כשעוזרי המיתולוגית הצטרפה להופעות משותפות ולאלבום חידושים משיריה, שהפיק דודו טסה. לאולפן של טסה בשכונת התקווה היא היתה באה על אופניים מביתה שבכרם התימנים. יחד עם עוזרי נכנסו דקלון וכהן לפלייליסט של גלגלצ עם חידושים לקלאסיקות "צלצולי פעמונים" ו"עמק הפרחים".
"האלבום והמופע שעשינו יחד היו אושר גדול של אהובה ושלנו", אומר דקלון. "כששרתי בהופעות את השיר שלה 'עמק הפרחים... על ראשך אשים', הייתי שם את הידיים מעל הראש שלה. המופעים האלה נתנו לה חיוּת, היא היתה אומרת שבזכות ההופעות האלה יש לה בשביל מה לקום בבוקר".
באותן הופעות עוזרי רק ניגנה בכלי הנגינה הייחודי שלה, הבולבול־טרנג, לאחר שמיתרי קולה הוסרו לפני כעשור וחצי בניתוח עקב סרטן הגרון. "זה שהיא היתה מנוטרלת ולא שרה כאב לה, וכאב לכולנו", אומר דקלון. "היא כל כך רצתה לשיר והיא לא יכלה, איזה צער זה".
ובכל זאת, היא היתה הכוכבת. כהן: "בעלייה לבמה היא היתה מנופפת לקהל, והקהל הגיב בהיסטריה. אפשר היה לראות שיש סביבה הילה כזאת של כוכבת. היא ודקלון הם אבות המזון של הזמר המזרחי, עם אהבה כנה למוזיקה. לא סתם קראו לזה 'זֶמר', כי הם אהבו קודם כל לזמר, לשיר, לשמח. זה כל מה שהם רצו. גיליתי אמנית, שאני בן־דמותה. אם הייתי בדור שלה, הייתי ממש היא".
בקיץ שעבר החל מצבה הבריאותי של עוזרי להידרדר. "ההופעה האחרונה שלנו איתה היתה בספטמבר שעבר, בזאפה ירושלים", נזכר כהן. "היא כבר היתה ממש מותשת. היו אמורות להיות עוד כמה הופעות, והיא הבטיחה להגיע ולא הצליחה. הבנו שהמצב בעייתי.
"היא התקשתה להשלים עם המצב שלה והיתה מספרת כמה כואב לה. בכל הופעה בלעדיה, בחלק שלה, היינו מבצעים את השירים שלה. שלחתי לאהובה קטע שהקלטתי על הבמה בהופעה, שבו הקהל שולח לה חיבוק, והיא כתבה לי סמס: 'תודה רבה, דמעות עמדו לי בעיניים'.
"היא עוד הספיקה לשלוח לי לחנים שלה, שהיא ניגנה והקליטה בעצמה בטלפון", מוסיף כהן. "את אחד הקטעים הורדתי למחשב, הוספתי כלים ושלחתי לה בחזרה עם המילים שאני שר, 'ישלח לך האל רפואה שלמה'. היא הודתה לי בהתרגשות: 'מתה עליך, כמה תודות רבות לך'.
עם המפיק של הצמד, יפרח מתנה, שמרה עוזרי על קשר בסמסים עד לשבועות האחרונים לחייה. "אני עוברת את הטיפול הכימי ומרגישה יותר טוב", כתבה לו. לאחר כמה ימים הוסיפה: "עברתי גם טיפול ביולוגי, משתחררת הביתה".
כהן: "היום, כשאנחנו מבצעים שירים שלה, אנחנו מרגישים את הנוכחות שלה, נמצאת בדיוק איפה שהיא ישבה על הבמה. במקום להזמין אותה לעלות, אני בעצם מספיד אותה. אומר ש'דמותה הולכת ומתרחקת, אבל נוכחותה הולכת ומתעצמת', וזה בזכות השירים שלה, שנשארו אחריה".
דקלון היה קרוב משפחה של עוזרי - אחותו היתה נשואה בעבר לאחיה. "אני גר בשכונת יד אליהו, והיא גרה תמיד בכרם, לא רחוק ממני. לפעמים אני ואשתי היינו מבקרים אצלה. אני מתגעגע אליה. אבל איך אומרים? דאט איז לייף, אלה החיים, החיים חולפים. אי אפשר לעצור אותם, רק להתגעגע".
על הבמה, עם חיים משה (מימין). "לפני ההופעות מתפללים יחד תפילת ערבית" // צילום: מאיר פרטוש
הגעגועים מתחילים בסוף שנות השישים ושנות השבעים, אז יצקו דקלון ועוזרי את התשתית למוזיקה המזרחית של ימינו. עוזרי כיוצרת מקורית עם שירים משלה, דקלון כסולן להקת "צלילי הכרם", שאותה הקים עם הגיטריסט משה בן־מוש. במשך כחמש שנים הופיעו השניים בחפלות ובחתונות ושרו מוזיקה יוונית ושירים תימניים ומרוקאיים, מלווים את עצמם בגיטרה חשמלית ובמכונת תופים עתיקה. בניגוד ללהקות אחרות שהופיעו בחינם, הם דרשו כבר מהופעתם הראשונה עשר לירות לכל אחד מהם.
אלבום הבכורה של "צלילי הכרם", "בזוכרי ימים ימימה", שיצא ב־1975, כלל שורה של שירים שברבות השנים הפכו לקלאסיקות, ובהם הלהיט הענק "חנה'לה התבלבלה" (במחרוזת עם "הביאוני אל בית היין"), שיר הנושא "בזוכרי ימים ימימה", "חסידה צחורה", "איילת חן", "שושנת תימן", "דרור יקרא" ו"חופשי ומאושר".
מוזיקלית נחשב האלבום לפורץ דרך. היו בו השירה של דקלון, שגדל על תפילות וסלסולים תימניים אבל חלם להיות אלביס פרסלי מקומי, נגינת הגיטרה החשמלית בסגנון יווני של בן־מוש, שהושפעה מאריס סאן, וגם העיבודים והגיטרה האקוסטית של יגאל חרד והייעוץ האמנותי של אביהו מדינה.
זו היתה אבן יסוד חשובה במוזיקה המזרחית בשנות השבעים, שהעניקה השראה לזמרים כגון חיים משה. בהמשך הצטרף משה כזמר נוסף ל"צלילי הכרם", לצד דקלון.
"אנחנו שרנו את השירים האלה עוד מ־1969", מספר דקלון בהתלהבות. "שרנו מה שהכרנו, מבית אבא, מבית הכנסת, מחפלות של החבר'ה הצעירים בשכונה בימי שישי בערב. שנה אחרי שהתחלנו, ב־1970, הקליטו אותנו על טייפ ארבעה ערוצים במועדון בפתח תקווה והתחילו להפיץ את הקלטות. סולימאן הגדול, אבא של חופני ויזהר כהן, בא אלי יום אחד ואמר לי שבכל המימונות ברחבי הארץ שומעים אותנו. אפילו לא ידעתי מזה".
לפי דקלון, מאותן הקלטות למד את השירים והביצועים של המתחרה הגדול שלו, הזמר רמי דנוך, שעד אז ליווה כנגן את אהובה עוזרי, ויחד עם הגיטריסט יהודה קיסר הקים את הלהקה המתחרה, 'צלילי העוד'.
"דנוך שמע את הקלטת שלנו, למד את השירים ועשה מזה חיל", אומר דקלון, "אבל הכל היה בלוף, כי השירים האלה היו שלנו במקור". דנוך, מצידו, הכחיש בראיונות לתקשורת שלקח את השירים מדקלון ומבן־מוש וטען שהקליט אותם לפניהם.
בין שתי הלהקות, שפנו לאותו חתך של קהל, נוצרה יריבות מרה. את תקליטי הבכורה שלהן הוציאו כמעט במקביל, אצל שתי חברות מתחרות, האחים אזולאי והאחים ראובני. האלבומים כללו כמעט את אותם השירים, בביצועים מקבילים. מכיוון שהעיבודים של "צלילי העוד" נשמעו קליטים יותר, דווקא הם הושמעו יותר ברדיו, בעוד "צלילי הכרם" נהנו מהיוקרה של הלהקה המקורית מבין השתיים.
"בתקליט של 'צלילי העוד' הם לא שמו תמונה שלהם, כי כולם הכירו אותי וידעו שזה אני", אומר דקלון. "הם היו פחות מזוהים עם השירים. הם גנבו מאיזשהו מקום, אתה מבין? הם הוציאו את התקליט שלושה חודשים לפנינו, והקהל הסתער. אנשים באו אלי ואמרו לי ששמעו את התקליט, ושזה לא זה. הם חיכו לשמוע אותי שר ושמעו זמר אחר".
עם אהובה עוזרי ז"ל. כהן: "היא הספיקה לשלוח לי לחנים שלה, שניגנה והקליטה בטלפון" // צילום: קוקו
עד היום, גם יותר מ־40 שנה אחרי, היריבות ההיא עדיין בוערת בעצמותיו. "הם באו בזמן הנכון ולקחו מאיתנו את כל התהילה. אני זוכר שערב אחד עשו על רמי דנוך כתבה בחדשות, כאילו הוא שעושה את כל הרעש במדינה".
בשנה שעברה ניסתה לפתור את הסכסוך שרת התרבות מירי רגב. דקלון ודנוך הוזמנו לשיר יחד את "חסידה צחורה" בטקס הדלקת המשואות ביום העצמאות. דקלון, איש עקרונות, ויתר על התענוג ועל סכום כסף גבוה, ודנוך שר עם מירי מסיקה.
"אמרתי למארגנים שאם הוא (דנוך) יודה שהוא לקח את החומר שלי ושאני הייתי המקור לשירים, אני אשיר איתו", אומר דקלון. "כל הזמן בתקליטים שלו הוא היה כותב שהוא המקורי, זה מה שהרגיז אותי. אבל לא חיפשתי לשים לו רגליים. הפרנסה היא מלמעלה. זה כבר כתוב לו. המוטו שלי הוא לפרגן ולעזור, כמו שקיבלתי ללהקה את חיים משה כשהיה צעיר".
את ההכרה על תרומתו לתרבות ולמוזיקה החל דקלון לקבל בשנים האחרונות. השנה זכה לתואר "יקיר העיר תל אביב". בפסח שעבר זכה למופע המחווה "כתר המזרח", שהפיק לכבודו משרד התרבות בטבריה, בכיכובם של אייל גולן ושרית חדד.
"הכוכבים שם קיבלו חבילות של כסף והגיעו לאחורי הקלעים עם הפמליות שלהם והדאווינים שלהם", אומר סגיב כהן, "ואתה רואה את דקלון, שכל הערב הזה בשבילו, יושב בצניעות בפינה וצוחק".
"הבל הבלים, הכל הבל", אומר דקלון, "זה מה שאמרתי למי ששאל אותי איך אני מרגיש. ההערצה וההתלהבות לא עושות לי כלום. הכל עובר לידי".
"זה מה שאני אוהב בו ובדור שלו, את הצניעות בלי המניירות", אומר כהן. "אין לו מרפקים והוא לא מתעסק במסביב, רק באמנות ובאמונה, והדברים קורים לבד ומגיעים לאן שהם צריכים להגיע. ככה מרוויחים שלוות נפש פנימית, חדוות יצירה ואהבה למה שאתה עושה, כי אתה לא במרדף אחרי שום דבר.
"גם אני לא בנוי להיות סלבריטי. אני איש משפחה, שמעדיף את השקט והפרטיות, בלי לחשוף את עצמי יותר מדי. פרסום יתר יכול גם להזיק, וכל עוד יש לך קהל, אתה יודע שאתה עושה את מה שנועדת לעשות, את מה שבחר בך, לא אתה בו. בעיניי זה תענוג גדול".
• • •
דקלון (73), עם כובע הקסקט הנצחי, מדבר במהירות, בחיתוך דיבור ובמבטא שלפעמים קשה להבין. הפוך לגמרי מהשירה שלו, שמתנגנת בסלסולים יפים. אף שמדובר בענק מוזיקלי, איש מבאי הלובי של מלון כפר המכביה לא ניגש ללחוץ את ידו או לבקש סלפי בזמן הראיון. אולי מפני שלאורך השנים שמר על פרופיל תקשורתי נמוך.
"הקלטתי הרבה אלבומים ואני מופיע הרבה, אבל בלי לעשות רעש. המוזיקה מדברת בשבילך. אם תהיה טוב - בסוף הכל ייצא כמו שצריך. אבא שלי היה אומר לי, 'תהיה אמיתי, סוף הכבוד לבוא'. הפרויקט של רביבו אומרים, 'דור שלא ידע את יוסף', ומתכוונים אלי.
"למה להילחם באחרים? תעשה את שלך בשקט, בסוף הכל יהיה בסדר. יש במוזיקה אופנות וגלים, אבל אם אתה טוב לאורך שנים, אתה תגיע למטרה".
הוא נולד בכרם התימנים ב־1944. לכינוי דקלון זכה מכיוון שהיה ילד רזה. את הופעת הבכורה שלו עשה כבר בגיל 6, ברדיו. "סעדיה דמארי, האח של שושנה, בא לבית הספר שלנו וחיפש כישרונות, שישירו בתוכנית שהוקדשה לעולי תימן. אתה יודע מה זה להיות מושמע ברדיו ב־1950? אתה מרגיש את עצמך מלך. אני זוכר את זה כמו היום. שרתי שם 'לנר ולבשמים נפשי מייחלה, אם תיתנו לי כוס יין להבדלה'".
באלבום החדש מבצע דקלון את אותו השיר בדואט עם ציון גולן, וסוגר מעגל בן 67 שנה.
"כילד וכנער הכישרון שלי בלט, ובכל מקום שאליו הגעתי ביקשו ממני לשיר. ככה התחלתי להיות זמר. אבל הייתי ביישן. היה לי פחד קהל. בחתונה הראשונה שבה הופעתי, בגיל 30, גמרתי חצי בקבוק וויסקי כדי שיהיה לי אומץ לשיר מול האנשים. היום כבר אין לי פחד, הכל עובר לידי".
כילד העריץ את הזמר ההודי ראג' קאפור, שראה בקולנוע. "אחר כך הכרתי את אלביס, וגם שרתי שירים שלו בהופעות. החלון שלי היה מול חלון בית הכנסת, והחזן היה רואה על הקיר שלי את הפוסטרים של אלביס ומבקש שאוריד אותם. ללהקה צבאית לא היה לי סיכוי להתקבל, הכל שם זה פוליטיקה ופרוטקציה. אז מראש לא הלכתי להיבחן. שירתי בחיל התובלה".
בכרם התימנים הכיר גם את חברי הכנופייה המפורסמת. "טוביה אושרי למד כיתה מעלי. כילדים בילינו הרבה יחד. כשהופענו במועדון 'חצות וחצי' והוא היה מלא עד אפס מקום, באו אלינו מהעולם התחתון ורצו שנופיע רק איתם. באו באלימות, רצו בלעדיות. אמרנו, שלום, לא מופיעים אצלכם בכלל, והלכנו. מה זה הדבר הזה? לא התאים לנו.
"לכן אני מתרחק מהכל. גומר הופעה, גומר את העבודה, הולך הביתה. לא מחפש כבוד, לא פאר ולא הדר ולא מועדונים. ממש לא דיבר אלי. בסוף זו הדרך הנכונה".
ומה עם המעריצות?
"בקטע הזה הייתי סופר־ביישן. לא חטאתי בזה אף פעם, בניגוד לזמרים אחרים, שידעו לנצל את זה. בשבילי זמר זה מקצוע, פרנסה. הפרסום היה בונוס שבא לבד, לא חיפשתי אותו אף פעם.
"ההופעה הראשונה שלי בטלוויזיה היתה בתוכנית של הרב אבידור הכהן בערב שבת, שרנו שירי שבת. כששאלתי למי מגישים חשבונית, כי טבעי שבטלוויזיה מקבלים כסף, אמרו לי: תגיד תודה שאתה בטלוויזיה, אתה עוד רוצה כסף? כאילו אני ישראל השנייה".
ויש עוד סיפורים על קיפוח, שעד היום מרגיזים אותו. "בשנות השבעים עשו על אהובה עוזרי סרט בטלוויזיה, אבל לא הראו את הצדדים היפים שלה, רק את הבזויים. עד שכבר עושים סרט על מישהו, לא מציגים כמה הוא טוב, אלא רק מנסים להראות כמה הוא לא, שהקהל יצחק עליו ויתרחק ממנו. אבל איך כתוב? כאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ".
על "צלילי הכרם" עשו פעם סרט?
"איזה סרט. אפילו לפסטיבל הזמר המזרחי לא רצו לקחת אותנו. אביהו מדינה כתב לנו שיר לפסטיבל, ובסוף לקחו אותו עם שיר אחר שלו, ואותי לא לקחו.
"לפני חצי שנה פגשתי את יוסף בן־ישראל, המפיק של הפסטיבל, והוא אמר לי שאחד הדברים שהוא מצטער עליהם הוא שלא לקח אותי. חשב שאני צעיר מדי.
"היום 'צלילי הכרם' זה קלאסיקה. כי אם זה אמיתי, זה חייב לפרוץ בסוף. היום, בלי לפגוע באף אחד, הזמרים לא אמיתיים. אנחנו היינו אמיתיים מההתחלה עד הסוף".
קינאת בכוכבי הלהקות הצבאיות? בזמרים כמו אריק איינשטיין?
"לא, לא רציתי להיות כמוהם. כל אחד מקבל את מה שמגיע לו. צריך היה להתחלף דור שלם בתקשורת כדי שנקבל הכרה, כי כל הגוורדיה הישנה היו שפוטים.
"פעם נסעתי לרשת ג' עם אביהו מדינה, לשאול למה לא משמיעים אותנו ברדיו. אחד העורכים ענה לי שהוא משמיע מה שהוא אוהב. לך תתווכח איתו".
"צלילי הכרם" הופיעו הרבה, אבל לא עשו כסף גדול. "בשנות השבעים הייתי סגור לאירועים ולחתונות שבעה חודשים מראש, לא היה אפשר לדבר איתי. אנשים קבעו תאריך לחתונה לפי ערב שבו הייתי פנוי להופעה. לקחנו כסף רק בשביל לחיות. אף פעם לא עשיתי כסף ממוזיקה. לא אני קבעתי את המחירים, בן־מוש קבע, והיו תעריפים על הפנים - 800-700 דולר לאירוע. הופענו ב'אלהמברה' בפורים ולקחנו 2,000 לירות. אהובה עוזרי הופיעה אחרינו ולקחה 5,000".
ב־1971 התחתן עם מרגלית ("מצאתי אשת חיל") ונולדו להם ארבעה בנים ובת - מירום, יהודה, דקל, יעקב ונעמי. "כולם נשואים, כולם עם ילדים, חגיגה. כשאתה מזדקן, הרבה ילדים זה טוב. את מספר הנכדים הפסקתי לספור אחרי 20. הגדולה כבר בת 15".
הם מכירים את השירים שלך?
"בוודאי. מכירים ומתגאים שאני סבא שלהם. אף אחד מהילדים שלי לא שר, כולם מזייפים, כמו אשתי. אולי מהנכדים ייצא מישהו ששר".
כל ילדיו התחזקו בדת. "כולם תורתם אומנותם, וכולם גרים בארץ, יחסית קרוב, זה משמח אותי מאוד. אני בדת מגדיר את עצמי מדיום, דתילוני. כילד, התורה תמיד היתה אצלי ברקע, עכשיו היא יותר במרכז, גם בזכות הילדים".
גם סגיב כהן (42) גדל בבית דתי. "היום אני לא דתי, אבל הילדים שלי, מגיל שנה וחצי עד 16 וחצי, לומדים במסגרות דתיות. אני מכבד אותם ולא מדליק טלוויזיה בשבת". מאז ילדותו ועד היום הוא מתגורר בפרדס חנה.
ב־1997 הפך דקלון לזמר המזרחי הראשון שמופיע בהיכל התרבות בתל אביב. בהופעה ההיא אירח את בעז שרעבי, שהעתיק ממנו את הצחוק הקטן ואת הרפליקות באנגלית שדקלון זורק לכיוון הקהל במהלך המופע.
ממרום גילו ואורח חייו הצנוע, הוא סוג של אאוטסיידר. כמעט מנותק מהאינטרנט, לא מחובר לרשתות החברתיות ולאתרי החדשות. כשהוא רוצה לשמוע שיר ביוטיוב, אשתו פותחת לו את האתר. את דף הפייסבוק שלו מנהלים עבורו. "פייסבוק? אני מתקופת הפרימוס", הוא אומר.
ניסיונות לעמת אותו עם המתרחש אצל זמרים כמו שימי תבורי וקובי פרץ נתקלים באותה התשובה: "אני לא עוקב אחרי הקריירות של אחרים. אני בד' אמותיי, מתעסק בשלי, ושכל אחד יעשה מה שהוא רוצה".
על מרגלית צנעני הוא אומר: "אני לא מכיר את פרטי הפרשה לעומק, אבל תראה לאיפה היא הידרדרה. זו כבר סכנת חיים. הדרך היא ללכת ישר בלי אוונטות". על סטטיק ובן־אל תבורי הוא אומר: "בקושי שמעתי".
לעומתו מספר כהן: "התארחתי בתוכנית הרדיו של מרגול שלושה ימים לפני הפיצוץ ברכב. זה מבאס. בן אדם מנסה להתאושש ולטפס בחזרה, ושוב מורידים אותו והוא מקבל בעיטה מכל המדרגות. מסכנה, אולי רודפים אותה. אולי יש מישהו שלא רוצה שהיא תרים בחזרה את הראש, אחרי שבעבר הגיעה למעמד גבוה מאוד בבידור הישראלי".
כהן ודקלון. "היו חבלי לידה קשים, כי באנו ממנטליות אמנותית שונה לגמרי" // צילום: רונן אקרמן
על הרקע הזה יוצא האלבום הכפול החדש שלהם, שמוקדש בחציו לשירי שבת ובחציו למזמורי קודש, כולם בדואטים של דקלון עם שורה של זמרים כגון חיים משה, אביהו מדינה, ציון גולן, פאר טסי, ישי ריבו, הראל מויאל, גד אלבז, ובכמה שירים גם סגיב כהן.
דקלון שר בעבר שירי מסורת ורצה להקליט כאלה שטרם ביצע, כמו 'שלום עליכם', 'ידיד נפש', 'צור משלו אכלנו' ו'התנערי' עם אביהו מדינה, שהוא האהוב עליו ביותר באלבום. "הסתבר שיש דרישה של הקהל שלי לשירים בסגנון הזה, וכבר יש לנו מופע איתם שנקרא 'בין קודש לחול'. בהופעות הקרובות אנחנו מתכננים לארח מדי פעם חלק מהאורחים באלבום".
אף שהזוגיות הבימתית בין דקלון לכהן נמשכת כבר שלוש שנים, שניהם מודים שכמעט לא היו בקשר חברי מחוץ לשעות העבודה המשותפות. כהן מספר שכנער היה מקשיב לדקלון, אבל התחבר יותר לעומק של זוהר ארגוב. אלא שארגוב מת, ודקלון עדיין חי ובועט.
"בהתחלה חששתי שייקח זמן עד שנתגבש", אומר כהן. "היו חבלי לידה קשים, כי באנו ממנטליות אמנותית שונה לגמרי. הוא בא מהמוזיקה המזרחית הישנה, שבה עושים כל מיני פשרות וחלטורות, שאני לא עושה. למשל, הוא היה רגיל להופיע במשך שנים עם גיטריסט וקלידן שנותן לו מקצב אוטומטי. אני לא מופיע ככה, מעדיף לבד עם גיטרה. היה לו קשה להסתגל להופעה עם הרכב של תופים ובס ופרקשן. אני הבאתי את הנגנים ועבדתי בלתווך בינו לבינם. בסוף הפכנו לסוג של משפחה אמיתית, שלפני הופעות מתפללים יחד תפילת ערבית".
למה היה חשוב לך החיבור איתו?
"הבנתי שבחיבור הזה ניתנת לי הזדמנות מרגשת, כמו קבלה של הלפיד מהמאסטרו. באתי מתוך כבוד והערצה. בניגוד להופעות שלי, שבהן אני המרכז, כאן אני נציג של הקהל על הבמה. מרשה לעצמי למחוא לדקלון כפיים ולהלל אותו ולהשתולל ולרקוד עם הקהל, פאן מסוג אחר, שלא הייתי מרשה לעצמי בהופעות שלי.
"יהיו אנשים שיגידו שדקלון עקשן, אבל בעיניי הוא הכי זורם. היו דברים שאמרו לי שהוא לא יסכים לעשות, אבל אני הצלחתי לשכנע אותו, כמו כל מיני הופעות חיות בתוכניות רדיו".
• • •
שניהם באים ממשפחות תימניות. "אבא שלי, נחמן כהן, היה ילד תימן שנחטף והוחזר", אומר סגיב. "הוא הגיע לארץ ב־1949 בגיל ארבעה חודשים למחנה עתלית, וסבל מהרעלת קיבה. אשפזו אותו בבית חולים שדה, וסבתא שלי באה בכל יום להניק אותו.
"יום אחד אמרו לה שהוא מת ונקבר בקבר אחים. היא חשדה שמשקרים לה ועקבה אחרי האחיות שם, נכנסה פנימה, מצאה אותו ולקחה אותו בחזרה.
"למחרת באו אליה שוטרים והאשימו אותה שלקחה ילד. היא נשכבה עליו ואמרה שאם הם רוצים לקחת אותו, הם יצטרכו להרוג אותה. אז הם עזבו. גם סבתא של אשתי, שהיא מרוקאית, מספרת שכשהם עלו לארץ, לקחו לה ילד.
"התימנים הצנועים הסתפקו במה שיש. הם שמחו שעלו לארץ אחרי שבתימן רדפו אותם, הרגו להם בילדים והם חיו בעוני גדול. הם היו אסירי תודה שבכלל עלו לארץ, לכן היה קל כל כך לקחת להם ילדים, בלי שהם יעשו מזה רעש.
"מישהו צריך לענות על השאלות למה חטפו ילדים ולמה מכרו אותם בכסף. אבל זו לא תקופה לצאת בהאשמות, אלא להכיר בתופעה ולהבטיח שהיא לא תקרה עוד לעולם. עדיין יש אנשים שאומרים שזה לא היה ולא נברא. אסור להתעלם ולמחוק, צריך לשים את הדברים על השולחן. אחרי שכל המדינה תשלים עם מה שקרה, יהיה אפשר לארגן אירוע הנצחה ממלכתי שנתי. וצריך להמשיך לחפש את הילדים האבודים".
העובדה שסגיב הוא בוגר בית ספר רימון מעלה לדיון את שמה של אחינועם ניני, וזה מוציא את דקלון מהכלים. "עשה לי טובה, אל תזכיר את השם שלה, עושה לי צמרמורת. השם ירחם. ראית מה היא עשתה לאריאל זילבר בפרס אקו"ם? מה זה להחרים אותו? זמר צריך להיות נטו, בלי פוליטיקה, כדי שיהיה אהוב על כולם. מה זה לשנוא את זה ולריב עם ההוא? בגלל זה לא סובלים אותה. היא משניאה את עצמה".
כהן היה חבר בוועדה שבחרה את הזוכה בפרס. "איתי בוועדה היה, בין היתר, גם אביב גפן, ובחרנו יחד לתת לאריאל זילבר פרס מפעל חיים על אוצר יצירתו המופתי. אחינועם ניני פעלה נגדו, וזה ציער אותי מאוד.
"זמר יכול להגיד את דעותיו הפוליטיות ולנסות להשפיע כדי לגרום לשינוי, בלי לתקוף אישית זמר אחר ולמנוע ממנו פרס. אף אחד לא מונע ממנה לומר את דעותיה, אני בעד שזמרים יגידו את דעותיהם, אבל מה זו הנקמנות האישית הזאת? אגב, גם אני מעדיף לשמוע את השירים של זילבר מאשר את דעותיו".
אתה בעד התבטאויות פוליטיות של אמנים?
"אני לא חושש לומר את דעותיי, אבל אני לא מטיף ולא נואם. אם יש לך מה להגיד - תכתוב על זה שיר. לפני עשור הוצאתי את השיר 'להיות פוליטיקאי', שאומר שעידן הפוליטיקאים שפעלו מתוך שליחות נגמר, ועכשיו יש דור שרוצה לעשות לעצמו, לביתו, לכיסו ולאגו שלו. דגמתי בפתיחה של השיר את אולמרט וקצב מתלהמים וצועקים. בסוף, המרדף הבלתי נגמר הזה מוריד שאולה".
"אני את דעותיי שומר לעצמי", אומר דקלון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו