חתולה בצמרת

יולנדה, חתולה אריסטוקרטית עטויה כובע עטוף בסרטים מתנופפים, גיבורת ספר הילדים החדש של נטעלי גבירץ, נולדה רחוק מהמחוזות הפנטסטיים הניבטים מדפי הספר. השנה היא 2014, ימי צוק איתן מורטי העצבים, וגבירץ נמצאת בביתה בתל אביב עם שלושה ילדים קטנים בחופש גדול בלתי נגמר. בעלה, בינתיים, היה רחוק בפולין, בטיול שורשים. המחשבה על שינוע שלושה ילדים לחדר המדרגות בזמן אזעקה הפחידה את הסופרת, שברחה (לא בקלילות רבה מדי) לדודתה בקיבוץ מענית. 

"לצערי, טרחתי להביא רק ספר אחד ויחיד לקרוא למקס, שהיה אז בן שנה", היא מספרת, "טיפסנו על הקירות, ואז המצאתי את הסיפור על יולנדה. התחלתי לכתוב, ושתי בנותיי התאומות - אמה וסופי, כיום בנות 9 - איירו. כשהמלחמה נגמרה וחזרנו הביתה, יצרנו סרטון עם הסיפור, מלווה באיורים, והעלנו ליו־טיוב". בין הצופים שהוקסמו מהקריינות של צמד התאומות היתה גם העורכת נרי אלומה מהוצאת "הקיבוץ המאוחד", שהציעה להעביר את סיפורה של החיה המואנשת ביותר בספרות הילדים מהמסך לספר.

אותה יולנדה - ובשמה המלא, יולנדה דה מיאו - מזכירה יותר את "דוכסית" מהסרט "חתולים בצמרת" מאשר את החתול שמיל. היא מגיעה למופע מפורסם בהשתתפות חיות קרקס, שיוצאות מגדרן כדי שהחתולה תעטה על פניה הבעה כלשהי שאינה ארשת בוז.

 

הספר

פיל שמהלך על חבל דק, אריה הקופץ דרך חישוק בוער ודובה גדולה שמקפיצה שלושה כדורים לא מרשימים את דה מיאו; לה יש כישרון למיטיבי לכת, שאותו היא מוכנה לחלוק עם פשוטי החי בכמה צעדים קלים - העיקר שמישהו כבר יוציא מהפה את המילה "וואו".

"כשכתבתי את הסיפור, ניסיתי להדחיק את המציאות שהשתוללה בחוץ", אומרת התסריטאית, העורכת והמאיירת בת ה־37, "אבל בעיקר ליצור ספר שינה מושלם. כאמא לשלושה, זה סוג של קרב לגרום לילדים לרצות ללכת לישון בכל ערב, אז רציתי לכתוב ספר מלהיב ואטרקטיבי. בחרתי בדמות של חתולה, כי הם אדונים לעצמם והם לא מנסים לרצות. הם חיים לצידנו בבית, אבל יש להם עולם שלם בלעדינו. יש חתולים שיוצאים מהבית וחוזרים, ואין לך שמץ של מושג מה הם עשו בחוץ".

"יולנדה דה מיאו" מצטרף ל"הקייטנה להגשמת חלומות" (כתר), שראה אור אף הוא לאחרונה, מתוך סדרת "ינשופות" לקריאה ראשונה שכתבה גבירץ עם חברתה בר בן יוסף. הספר החדש עוסק באובססיה שלנו להבריק, להיות בעלי כישרון מיוחד, להתעלות מעל היומיומיות. במעשה כתיבה אירוני, גבירץ מציבה את יולנדה כגיבורה גאוותנית אך אנושית, שעושה עניין משטות שלא מצריכה שום כישרון מיוחד - שינה, אבל אחת מפוארת, מהסרטים.

 

קרקס של צבעים

לאקסטרווגנטיות המקסימה והמגוחכת בו בזמן של יולנדה אחראית המאיירת גפן רפאלי, שיצרה מצע ויזואלי מרהיב לליווי החרוזים של גבירץ. כל עמוד מסתיים במשפט חוזר, שתורם לחוויית הקריאה של ההורה לילד.

גפן רפאלי

רפאלי עבדה על האיורים כשנתיים וחצי, פרק זמן "שערורייתי" לדבריה, שבמהלכו נבחנה כל וריאציה צבעונית שקיימת: איור בצבעי מים, בדיו, עם הצללות או בלעדיהן. לבסוף נבחרה פלטת צבעים מצומצמת הכוללת צבעי שחור־לבן, תוך כדי שימת דגש על ריבוי טקסטורות שונות. כך נוצרת תחושת דינמיות שמתכתבת עם הפעלתנות שמכתיבה עלילה המתרחשת בקרקס. 

"אני מטורפת על חתולים, ותמיד רציתי לעשות ספר כזה", מספרת רפאלי (33), "הטקסט שנטעלי כתבה הצחיק אותי, ומכיוון שאנחנו מכירות כבר שנים הכל התאים לי בול. הסיבה שלקח זמן להוציא את הספר היא שחוץ משתינו היו מעורבות בספר גם המעצבת מיכל מגן והעורכת נרי אלומה. לכל אחת היתה דעה אחרת, וכל אחת דמיינה את יולנדה אחרת. בהתחלה רציתי שהכל יהיה מאויר בשחור-לבן ובעוד צבע אחד. כמובן ששלושתן חשבו אחרת ממני (צוחקת). רציתי לאייר משהו שהוא לא דומה לספר ילדים קלאסי, אבל הן חשבו שזה לא מספיק מסחרי. לקח זמן רב עד שיצרתי משהו שהיה מקובל על כולן".

רפאלי מגדירה את "יולנדה" כפרויקט הקשה ביותר שעבדה עליו. עיון באיורים מבהיר מדוע: הפרשנות האיורית הרחבה, שכבות ההומור שמשתלבות בנינוחות עם הטקסט (למשל, הבחירה לאייר כיסא נוסף, מיוחד, רק עבור זנבה העבות של יולנדה, והטקסטורות של הפרווה של יולנדה) והבחירה באיור ידני לצד צביעה ועיבוד דיגיטליים, ששונה מהשיטות שבהן רפאלי מורגלת. "העובדה שבאיור ידני קשה יותר לעשות שינויים, וקל יותר לעשות טעויות, נעימה לי יותר. אף פעם לא פיתחתי טכניקה דיגיטלית מספיק טובה שמתקרבת לאפשרות שלי להתבטא ידנית. לפעמים זה חבל לי, אבל אני מנסה לזכור שלפעמים צריך לוותר על חלק מהאפשרויות כדי לאפשר אחרות".

 

אינסטגרם כמפלצת

השתיים הכירו והתיידדו באמצע שנות האלפיים במועדון "הפטיפון", שאותו גבירץ ניהלה עם המוסיקאי עמיר רוסיאנו (ג'נגו) ועם אמיר שור, בן זוגה ב־20 השנים האחרונות. בשנת 2008 ראה אור הרומן הראשון שלה למבוגרים, "חלזונות על הכביש המהיר" (עם עובד), וכיום היא עורכת וכותבת באתר מאקו.

רפאלי, בוגרת בצלאל במגמת איור, נחשבת אחת המאיירות המבטיחות בישראל. לצד עבודות מיתוג, אנימציה, אופנה ואיור ("יצירת הפאר של הפיל המצייר", וגם איור כריכת ספרה של שלי גרוס "החיים ומה שלבשתי"), היא אחראית גם לפרויקט "Dailydoodlegram". מדובר בפרופיל שרפאלי פתחה לפני חמש שנים, המונה כיום 103 אלף עוקבים ומכיל שרבוטים-איורים המורכבים מתמונות שמעלים משתמשי האינסטגרם. הדודלים שלה, בעלי הנגיעות המורבידיות, זוכים לאלפי לייקים - וללא מעט בקשות לקעקוע.

כשהיא נשאלת על השינויים שהתרחשו אצלה מבחינה יצירתית לאורך הזמן שחלף, היא משיבה: "כשהתחלתי להשתמש באינסטגרם בצורה הזו זה נחשב לדבר יוצא דופן, בעוד היום זה נראה מובן מאליו. כמעט לא היו מאיירים שהשתמשו באינסטגרם ככלי לקידום או ליצירת תוכן ייעודי לפלטפורמה הזו. הוא היה דומה יותר לפליקר חדש ומגניב.

"עם הזמן האינסטגרם הפך מבחינתי למפלצת שיווקית, וזה קצת חבל לי. גם מבחינת הייחוד של הפרויקט שלי - מיליוני פרויקטים דומים נוצרו מאז - וגם מבחינת החשיפה, שיש לה ממד חיובי ויכולה להיות גם שלילית ולהוביל להעתקה ולמיצוי. אבל אני מבינה שזה חלק מהמחיר שצריך לשלם כשבוחרים לחשוף את העבודה שלך אונליין. לפעמים מנחם ומרגיע אותי לעשות משהו שאני מבינה בדיוק איך אני ניגשת אליו ואיך אני עושה אותו, שמרגיש מוכר וברור, כמו בית".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו