הופכים כל אבן

חמישה עשר ימים אחרי תחילתו של מבצע "שובו אחים", שהחל לפני שלוש שנים לאחר החטיפה והרצח של איל יפרח, גיל־עד שער ונפתלי פרנקל ז"ל - הצטרף לחיפושים צוות מתנדבים, רובם תושבי יהודה ושומרון. הם הגישו למפקד האוגדה ולמח"ט תוכנית סריקה, ושלושה ימים לאחר מכן החוליה שלהם, כחלק מפעילות צה"ל ובחשיבה משותפת עימו, היא שגילתה את הגופות.

בצבא, ובאוגדת איו"ש בפרט, הסיקו את המסקנות והבינו כי לתושבי האזור, בין היתר, בעלי מומחיות בתחומי השטח, קיים יתרון יחסי בחיפוש בשטחי יהודה ושומרון - והחליטו על הקמת יחידת "מרעול". כיום מתמחה היחידה גם באיתור אמל"ח ופועלת בגזרת יהודה ושומרון, ואף מחוצה לה.

אלא שגם כיום החיפושים ההם אחרי שלושת הנערים ממשיכים ללוות אותה. "הגענו בכובע אזרחי, אך מהרגע שהצגנו תוכניות למח"ט זה הפך לכובע צבאי. ביצענו מחקר וכל מה שנדרש, והתכוננו לפעולה באור ראשון", נזכר מפקד יחידת מרעול, רס"ל (מיל') רועי סימון (40). "חיפשנו סימנים בשטח שמפירים את התמונה הטבעית. הבחנו, למשל, בשיח מנותק מהקרקע, חפירה במקומות מסוימים, אבן הפוכה".

סרן (מיל') אביטל סלע (40), סגן מפקד היחידה, ואם תרצו, המוח שמאחורי הסריקות, מדגיש יחד עם סימון כי "בלי שיתוף פעולה של המח"ט עמית ימין ומפקד האוגדה תמיר ידעי, ושל היחידות המקצועיות שבהן אית"ן (איתור נעדרים) וגששים וכלבנים שהיו איתנו - שום דבר לא היה קורה. רק שיתוף הפעולה וענווה של כל המשתתפים הביאו למציאה".

בבסיס הסריקות בשטח קיים מחקר רב שנעשה על ידי הכוחות, שמסייע בבחירת אזורי החיפוש. סלע מספר כי "במבצע 'שובו אחים' הסתכלנו מעיני שני מחבלים עם רכב בצומת גוש עציון, שרוצים להיעלם מהצבא במהירות ולהיכנס לנקודה שבה ניתן להתקיים במשך חודש, בלי להיחשף. לכן נמשכנו לעומק השטח, שבו מערות רבות. צבא ואזרחים לא מסתובבים שם, ומחבל יכול לשהות שם תקופה ארוכה". 

חופרים גם בידיים כשצריך. מימין: רס"ל (מיל') סימון וסרן (מיל') סלע צילום: אורן בן חקון

הנקודות שנבחרו לסריקה אופיינו בגישה מהירה לכפרים שעוטפים את חברון וחלחול. לבסוף, מתוך כמאה נקודות פוטנציאליות, נבחרו ארבע נקודות בעלות תעדוף גבוה. "בנקודה השנייה גילינו מערה באורך של 52 מטרים שבה אנשים רבים יכולים להתחבא במשך חודש שלם. עוד זיהינו בה חום של אנשים שבוקע מאחד הפתחים, והחלטנו להמשיך ולבדוק אותה. במקביל חקרנו גם נקודות נוספות, עד שהגענו לנקודה הרביעית שבה נמצאו הגופות".

ומה לגבי החום שבקע מאותה מערה?

"עד היום אנחנו לא יודעים וכנראה שגם לא נדע. אלה היו אנשים חיים בתוך המערה. בשעה 21:00, שלוש־ארבע שעות לאחר מציאת הגופות, הקפצנו לשם כוח, ובזמן שהכוח היה בדרך - שני אנשים יצאו מתוך המערה וברחו ברכב שראינו בתצפית לתוך הכפר הסמוך. אנחנו חושבים שאלה היו המחבלים בגלל המיקום, מרחק של קשר עין עם המקום שבו הוטמנו הגופות, ובגלל החיבור לסיפור. כך או כך הם נמצאו בהמשך".

אמנות ההפללה

יחידת מרעול (שמשמעות שמה - שביל צר לרעיית צאן על מדרונות ההרים) כוללת כיום עשרות מילואימניקים בעלי מקצועות רלוונטיים - הידרולוגים, גיאולוגים, מומחי בוטניקה, מהנדסים ועוד. "יש לנו את האנשים הכי טובים בארץ", מציינת סמ"ר (מיל') מיה וינר (39), אחראית כוח אדם ומבצעים. 

דומה כי הצלחת היחידה נמדדת הן בפן המודיעיני, אך גם בפעילויות סריקה בחזית. אף שמדובר ביחידת מילואים, אנשיה מוקפצים בהתראות קצרות, ומוכוונים להגיש תוכניות סריקה בתוך שעות בודדות.

כשצריך הם חופרים בידיים, ולא אחת לוחמי היחידה ערכו סריקות וחיפושים בעיצומן של הפרות סדר בקרב אוכלוסייה עוינת. כשאני שואל על הטכנולוגיה שבה משתמשים ביחידה, סימון מפתיע בתשובתו ומספר כי "זה אולי יישמע לך טיפשי, אבל כלי שבו אנחנו משתמשים הרבה הוא את חפירה. יש פעמים שנשתמש בטכנולוגיות, אבל חד־משמעית לא ארצה להיות משועבד להן. עדיין אין תחליף לכיתות הרגליים ולהקשבה לשטח". 

סימון מוסיף כי "באחת השבתות בשנה האחרונה נקראנו להקפצה מהירה. יצאתי לשטח ולא היתה לי מפה. ביקשתי מאחד החיילים מפה, והוא נתן לי מכשיר עם מפה. זה נורא מצמצם אותך, אתה רוצה להסתכל על כל המרחב. לכן אני מבקש מהחיילים שלי שיהיו להם מפה, את חפירה, פנס, חומרים בסיסיים. בסוף ההיצמדות לטכנולוגיה שואבת אותך, זה כמו עיני סוס, זה מקשה לשמור על ראש פתוח. הטכנולוגיה לפעמים מכתיבה לך איך לחשוב. אני כמובן לא מבטל אותה, כי לעיתים זה מכפיל כוח.

"אנחנו לא מתעסקים רק בעקבות", מדגיש סימון. "צריך להוסיף להכרת השטח גם את שלב הסיפור - איך ולמה דבר מסוים קרה. אנחנו יכולים לאפיין את המיקום, האוכלוסייה, עיסוק, סדר יום, וגם כמובן לנתח ולראות מי האנשים. לפי כל אלה אנחנו מייצרים נתיב סריקה, ולבסוף גם הפללה".

דוגמה להפללה שכזאת מביא סלע. "באחד הכפרים קיבלנו מידע על הרבה מאוד נשק, שלא נמצא כבר תקופה ארוכה. נכנס איש שלנו לחירבה נטושה במרכז כפר אלים מאוד, ואמר לחיילים: 'אנחנו לא עוזבים את החירבה עד שמוצאים את הנשק'. הוא הבין שאם הוא נכנס לחירבה נטושה ואין בה קורי עכביש, אז כנראה מישהו השתמש בה. הם חפרו חצי מטר ומצאו שם סליק של הרבה מאוד מטעני צינור. 

"יש כאן חידוש", אומר סלע. "לקחת כוחות אזרחיים ולרתום אותם לטובת הצבא. אפשר לקחת את זה להרבה תחומים בעשייה הצבאית. בימינו, זו אמירה התנדבותית משמעותית".

"היחידה שלנו עונה על צורך מסוים, ולא באה להחליף שום דבר שקיים - לא גששים ולא את יחידת אית"ן. הצבא מייצר למידה משמעותית ולכן בנה את הכלי הזה", מסביר רס"ל סימון. "כשמח"טים מרימים טלפון ומתייעצים איתנו - זה מופלא".

בסופו של דבר, מספר סימון כי "לאנשים ביחידה יש דרייב פנימי חזק. באימון האחרון הייתי צריך להגיד לאנשים להישאר בבית. אנחנו בקשר עם אחת ממשפחות החטופים עד היום. ניתנה לנו זכות ואנחנו צריכים לקיים אותה. לקיים את השליחות מלפני שלוש שנים, ולהמשיך במשימה".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו