מרגע שהתפרסמה הידיעה על הכוונה של גאנז אנד רוזס להופיע בישראל, היה לי ברור שהפעם אני לא מפסיד את ההופעה.
בפעם הראשונה שהם היו כאן, ב־1993, הייתי נער בר מצווה ואמא שלי לא הסכימה בשום אופן שאני אלך להופעה של המופרעים האלה. נראה לי שיותר מהסגנון המוזיקלי, הטרידה אותה האפשרות שאני אדחק עם עוד עשרות אלפי צעירים בפארק, נתון לחסדי המארגנים הישראלים; חשש שהתגלה כמוצדק מאוחר יותר בפסטיבל ערד, במכביה וכמעט בכל ניסיון ישראלי לארגן אירוע עם יותר מחמישה משתתפים.
בפעם השנייה שהם הופיעו בישראל, ב־2012, דווקא הייתי בהופעה - אבל לא בהופעה שלהם: התנהלות לא זהירה עם לוח הזמנים של מופע הסטנד־אפ שלי סידרה לי הופעה בצפון בדיוק כשאקסל והחברים הופיעו במרכז, וכל שנשאר לי היה לקרוא בביקורות שהיתה הופעה מצוינת.
אז הפעם, למוד ניסיון, התארגנתי בזמן על זוג כרטיסים ועל סבתא תורנית שתישאר עם הקטנות, והודעתי לכל מי שהיה מעוניין לשמוע שאני מתכוון לתת לאלילי נעוריי לקחת אותי לנקוש בשערי הרקיע ומשם ישר לעיר גן העדן - ועוד כל מיני שמות של שירים שלהם שבעברית נשמעים כמו משהו מהרפרטואר של הגבעטרון.
להפתעתי הרבה, לא רק שהחברים שלי לא רצו להצטרף אלי, הם ממש בזו לרעיון. "הזקנים האלה?", "מיצו לגמרי", "רובים ונכדים", זה רק מקבץ קטן ודי מייצג מהתגובות שקיבלתי כשבישרתי שאני מתכוון ללכת לצפות מקרוב באגדות הרוק האמריקניות.
למעט חבר אחד או שניים שהרימו את הכפפה והחליטו להצטרף, השאר התעקשו שאני הולך לבזבז את הזמן שלי על חבורת קשישים שהגיעו לכאן כדי לבזבז את הזמן שלהם. בכל זאת, כשהגיע יום המופע הוצאתי בהתרגשות גדולה את הכרטיסים מהמגירה ויצאתי יחד עם אהובתי לפארק.
אחרי שמצאנו חניה בתוך בקושי יומיים, נשאר לנו רק ללכת עד הפארק, מסע שראוי לזכות אותנו בכומתה בסיומו, ולו רק בגלל מזג האוויר. ספק אם כשהלהקה החליטה להקדים את המופע בשעה ולהאריך אותו לשלוש שעות, חבריה ידעו מה אחוז הלחות השורר בפארק בעונה זו של השנה, או כמו שהחזאים אוהבים להגיד - בחוץ היו 28 מעלות אבל זה הרגיש כמו בתוך מנגל.
באופן מפתיע, הסדר בתורים ובכניסה היה כמעט מופתי, וכמו ישראלים טובים חצינו את נחיל האדם כדי להגיע כמה שיותר קרוב לבמה. בדרך הצצתי בקהל: הרוב הגדול היו זוגות וחבורות של בני 30 וצפונה מזה, כאלה שהחליפו את הבלורית מגיל 16 במפרצים, את החולצה הגזורה בצווארון ואת הסקייטבורד ברכב חֶברה.
אבל גם אם הזיכרון כבר לא מה שהיה, אהבה ראשונה לא שוכחים. יותר מ־60 אלף בני נוער בדימוס התאספו יחד כדי לקבל את אקסל, סלאש, ואת אלה שאף אחד לא ממש סגור על השמות שלהם. עכשיו, חשבתי לעצמי, רק שלא יפשלו. רק שייתנו משהו שיזכיר, ולו במעט, את מה שכולנו באנו בשבילו. משהו שיזכיר לנו את עצמנו.
תוך כדי שאני מתלבט אם בכלל אפשר לעמוד בציפיות לא מוגדרות שכאלה, המחשבה שלי נקטעה בצליל חד וחזק של גיטרה חשמלית. אחריה תופים, בס וזמרות הליווי. וכשהקהל כולו יצא מגדרו והבין שזה מתחיל, הצטרף גם הקול החרוך והחורך של אקסל רוז.
אז כן, הם היו מבוגרים יותר וכבדים יותר. מדי פעם עצרו לאיזו התרעננות, ושילבו פה ושם קטעי וידאו כדי לא להתעלף על הבמה. ואפילו המנעד הקולי המפורסם של רוז הצטמצם לטווח אנושי יותר, כך שלא נשקפה סכנה לחלונות בבתים הסמוכים לפארק.
ובכל זאת, כשהוא שאג "ערב טוב תל אביב!" שמעו אותו גם בכמה ערים סמוכות. וכשהגיטרות ניסרו את הלילה כבר לא היה ספק לאף אחד: הרוקנרול לא מת, וגם אם כן - הוא הרים לעצמו חתיכת טקס אשכבה.
גם כשהזמן חלף והיינו כבר עמוק לתוך השעה השלישית של המופע, היה נראה שהחברים על הבמה לא מאבדים מהאנרגיות. לא יודע אם במוזיקה נהוג לעשות בדיקות שתן אחרי מופע, אבל אולי כדאי לנסות רק כדי לברר מה החבר'ה לקחו ולתת בדיוק את אותו הרכב לשחקני הנבחרת לפני משחקים רשמיים.
אמנם נהוג לחשוב שהעולם שייך לצעירים וכל הסיפור הזה, אבל אם לשפוט לפי האמנים מחו"ל שהגיעו לבקר אותנו בקיץ הזה (למורת רוחו של האדון רוג'ר ווטרס), עושה רושם שבמקרה המוזיקלי דווקא ידם של הוותיקים היא על העליונה, בעוד ידם השנייה פורטת בקלילות על הגיטרה.
כנראה מתישהו, בשלב שבו אמנים מפסיקים לשגר טרם בואם להופעה רשימת דרישות הכוללת חלוקי סאטן וכריות מנוצות יען, הם הרבה יותר בשלים להתעסק בדבר שלשמו הם באו: המוזיקה. ובזמן שאמנים צעירים שמגיעים לכאן בדרך כלל עושים טובה שהם משחררים לנו שניים־שלושה להיטים מוכרים, וגם זה רק אחרי שהקשבנו לאלבום הכי לא מוכר שלהם בגרסאות מוכרות עוד פחות, הוותיקים בדרך כלל לא מוותרים אפילו על להיט אחד מהרשימה.
ואולי זה לא רק במוזיקה, חשבתי לעצמי כשחזרנו הביתה. אולי אנחנו פשוט מוותרים מוקדם מדי על המבוגרים. על המתמודד הוותיק בראיון העבודה, על הקשישה שרוצה להגיד לנו משהו כשאנחנו בגינה עם הילד, ואפילו על ההורים שלנו, כי מה הם כבר יודעים שאנחנו לא.
אם לשפוט לפי המופע, מתברר שלא מעט. וכל מה שאנחנו צריכים כדי לגלות את זה, כמו ששרה להקה ענקית אחת - זה רק קצת סבלנות.
nusshayom@gmail.com(איור: ערן מנדל)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו