כמעט בלתי אפשרי לתאר את ספרו החדש של סמי ברדוגו, "כִּי גִי", מבחוץ, דרך הפעולות הגלויות של הגיבור, גי, ודרך מה שמכונה בדרך כלל עלילה. כי במישור החיצוני לא קורה בספר יותר מדי. גי, שעזב את הכפר ארבעים שנה קודם לכן, חושב לחזור אליו כעת, אל שכונת מגורים חדשה שנבנית עבור "דור ההמשך" של הכפר, ועוד לפני שהוא נכנס לכפר, לפגוש את בני המקום שלא ראה מאז ילדותו, הוא רוצח את ברנר, מכרו מילדות ואחד ממנהלי פרויקט הבנייה החדש, בדחיפה אל בור סיד.
אלא שכל זה - שנחשף מייד במשפטים הראשונים בספר - קורה מחוץ לסיפור, רגע לפני שהוא מתחיל. והסיפור עצמו, שמתחיל מייד אחרי הרצח, כמעט נקי מהתרחשויות חיצוניות, למעט שיטוטיו האבודים של גי ברחבי הכפר ובשוליו וסדרת מפגשים עם תושביו המוכרים לו מילדות, בניסיון לחלץ מהם איזה דבר לא לגמרי ברור על עצמו. כי מעט אחרי הדחיפה של ברנר לבור הסיד "ממשש" גי איזה "מישהו אחר" בתוכו, שהמפגשים עם אנשי הכפר יהיו אמורים להחיות, כמי שהיו עדים למי שהוא היה פעם. הוא קורא לזה שִזְכּוּר: לא שחזור מלא של העבר אלא ניסיון להחיות איזו תחושה ממנו שתאפשר לו לחזור אל האחוריים של חייו ולהישלח עם הזיכרונות האלה הלאה - להמשיך דרכם את התהליך הארוך והמעונה של חקירה עצמית שהוא שקוע בו.
וכך, לאורך כל הסיפור, ישוטט הרוצח בכפר הולדתו בבגדים מוכתמים בסיד, שלא יטרח לנקות - במין דימוי מולבן לדם ששפך, שהוא נושא עליו כאות קלון - וייפגש עם העדים שלו, בני המקום המזדקנים, שיספרו לו את שורשי אשמתו. כבר בילדותו, הם יספרו, ראו אצלו משהו לא טוב. מקולקל. אלים.
ככל שגי ינסה לדלות מהעדים הללו זיכרונות שיסייעו לו למצוא מחדש את החיבור למקום שעזב, הוא יגלה כי לצד הקשר העמוק שלו אל המקום, הולך ומתגלע הניתוק. כאילו כבר בעת שגר בכפר עם משפחתו, עוד הרבה לפני העזיבה, הוא לא היה חלק מהכפר ומאנשיו. אפשר שהניתוק היה שם מאז ומעולם.
זה לא תמיד ספר קל לקריאה. הכתיבה של ברדוגו אינה תרה אחרי שיאים דרמטיים או תובנות פורצות דרך מהסוג שמסב לקורא אנחת הקלה או אשליית פתרון. הכתיבה שלו לא מחפשת להגיע אל משהו מחוצה לה, אלא מתכנסת לתוך עצמה. בחלקים גדולים מהספר היא מתנתקת מהזמן הריאלי, מותחת ומאיטה אותו פי כמה, מושכת פעולות של הרף עין על פני משפטים ופסקאות. וכך בעוד גי יושב בבית הכנסת המרוקן, שעומד לפני שיפוץ, מחכה שיבואו לפוגשו כמה מכרים מהעבר, הסיפור שוהה איתו ומתעכב על תנועותיו הזעירות לאורך שורות הכיסאות, על הטלית שצדה את מבטו, על מגע ידו במשענת, על הריחות שעולים באפו.
הכתיבה כאילו נתונה באופן מוחלט לתהליכיה הפנימיים, לקצבה המשונה והנבדל, והקורא נדרש להסכין עם מהלכיה. הוא נהפך להיות מי שמציץ ללא רשות אל תחום לא לו. ברדוגו נדמה כמי שמשתעשע ממשחק התפקידים הזה, כמי שנהנה לבנות את הקורא שלו כמציצן ולהטיח בו את המסמנים הפרוורטיים של הפרטיות.
גי חושף בפני הקורא את מכמניו הכמוסים ביותר: הוא מדבר אל עצמו, פונה לעצמו ב"יקירי", ומרגיע את עצמו מדי פעם בריטואלים אקזוטיים כמו שתיית השתן שלו מתובל באבקת כמון. "ככה ידוע, ככה נכון, וכך יהיה אפשר להמשיך הלאה", הוא אומר לעצמו אגב לגימה, "חשתי את השכל והבטן נארגים. זה מה שהיה נחוץ לי. המרגוע ההגיוני".
כריכת הספר (הספריה החדשה)
אבל קריאת התיגר של "כי גי" על תפיסות הזמן וההיגיון הישראליים מתרחשת בראש ובראשונה בלשון - לשון שמצליחה להקים מתוך העברית הספרותית, התקנית, ה"יפה", ממדים שאבדו לה. זו לא לשון צחה; ה"צחות" של הלשון נתפסת כאן כמצג שווא שבהכרח כרוך בכליאת האלימות בחדרי חדרים (וכך, בעל הלשון התקינה והמחויטת ביותר בכפר יתגלה כגבר מכה).
העברית של ברדוגו מתירה רסנים. היא מרשה לעצמה להיסחף אחרי הצלילים המענגים של הערבית־מרוקאית ושל הצרפתית ולסמן בתוך העברית עצמה שבילים־שבילים של דיאלקטים סמויים, של שפות דיבור משובשות (כל אחת מהדמויות מדברת עברית בצבע משלה), ללכת אחרי הגבוה והנמוך, להשתעשע בשעשועי צלילים, במשחקי מילים. גי מסכם זאת לעצמו: "אם תבוא ההרפתקה, היא תבוא רק במילים".
ברדוגו מעתיק את הפעולה ממישור העלילה אל השפה. החזרה אל הכפר היא הניסיון לחזור אל השפה שלפני החסימה והמשטור, שפה שהאוזניים המתורבתות כבר חירשות ליופייה. "שתקתי ונשתקתי, נסתמתי, לא דיברתי, סתמתי את פיותיהם של מי שהיו במקרה לידי על־ידי כך שסתמתי את הפה שלי. ועם הסתימה נחסמה לעד ההרפתקה, חדל החיפוש אחריה ונפלתי בשבי השפע של הכתיבות הישראליות... וטבעתי בשפע הזה ופסקתי לבלוע אותו וביצעתי גם לו חסימה, ומהר ביותר גם בני האדם והרחובות והבניינים נחסמו מלבוא אלי, קפאו, ואז גם הארץ היתה לי ארץ קפואה".
זהו ספר ארספואטי, על כתיבה מזרחית שמתייסרת בשאלות של התקבלות ונטישה, של חזרה לעבר, למסורת, לדת, ללשון ולמקום שננטשו. המזרחיות כאן אינה עניין של צבע: גי אפילו לא נראה מזרחי, והוא מתאר את עצמו שוב ושוב כבהיר, בעל עיניים בירוק־אפור ושיער לא־שחור.
כמו טקסטים מזרחיים אחרים, מחביבה פדיה בשירה ועד לאורלי קסטל־בלום בפרוזה, הכתיבה של ברדוגו מכוונת את עצמה אל השפה ותוקפת את צורות הכתיבה הקונבנציונליות בעברית. לא במקרה, לכן, מנהל פרויקט הבנייה שנרצח בתחילת הסיפור, מי שהרצח שלו מאפשר לפתוח את הכתיבה, נקרא ברנר. כן, ברנר - ממקימי הספרות הלאומית, המבוססת, שאידיאל היופי שלה משנה את פניו. ¬
כִּי גִי / סמי ברדוגו
הספריה החדשה, 265 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו