ניצח בקרב, ונכנס למלחמה

השבוע החולף היה כמו קרן שמש חמימה עבור חברי האופוזיציה. גם קיבלו יו"ר מפלגת עבודה דנדש מהניילונים, גם נחשפו לפרשת הצוללות שהתנפצה בתרועה רמה וגם קראו דו"ח חריף של מבקר המדינה נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו. מה עוד אפשר לבקש? מי שנישא כעת על כנפי האהדה בקרב אנשי המחנה הוא אבי גבאי, שהפך בן־לילה לתקווה הלבנה הגדולה, נושא הלפיד ומבשר המהפך המיוחל, שהחליף באבחה אחת את כל נושאי החלומות שקדמו לו: בוז'י הרצוג, ציפי לבני, יאיר לפיד, אהוד ברק ועוד רבים וטובים שרגעי התהילה שלהם כבר הרחק מאחוריהם. גבאי הוא עכשיו המחובק הטרי. האתרוג החדש. זה שכולם נושאים אליו עיניהם בחמדה ונרתמים לתת כתף למאמץ הלאומי החשוב להוריד סוף־סוף את נתניהו. 

כל זה נכון במעטה החיצוני המקיף את גבאי: קובעי דעת הקהל, אנשי שמאל וכמה עיתונאים בולטים. בתוך הבית פנימה רגעי החסד שהוענקו לו הסתכמו פחות או יותר ביממה וחצי. ביום רביעי, יומיים אחרי הניצחון הדרמטי, הודיעו גבאי והרצוג כי יו"ר האופוזיציה הנוכחי נותר בתפקידו. די היה בהודעה זו כדי להתחיל מלחמת עולם. בקבוצות הווטסאפ של פעילי המפלגה החלו לחבוט בגבאי, כולל כאלה שאמרו שהצביעו לו כי הבטיח משהו חדש, אבל עכשיו כשהוא נבחר הוא מותיר את הישן. 

בסך הכל נתפס המעשה של גבאי כאצילי. הוא הרי לא יכול להיות יו"ר האופוזיציה בעצמו כיוון שאינו ח"כ, אבל כן יכול היה למנות את שלי יחימוביץ' שתמכה בו או אפילו את עמיר פרץ כדי לחבק אותו חיבוק דוב. הוא בחר לא לעשות את כל אלה, אלא להותיר את הרצוג. אבל האמת היא שכפי שיודע צדיק נפש בהמתו, כך יודע גבאי נפש מפלגתו. כל מינוי אחר, לא משנה איזה, היה דורש את אישור הסיעה. מפלגת העבודה השסועה והמפולגת לא היתה מיישרת קו עם בחירתו, וכך היה סופג תבוסה צורבת רגע אחרי שנבחר ליו"ר. הרצוג, פרץ ואפילו לבני לעולם לא היו נותנים ליחימוביץ' את התפקיד, לא משנה כמה היה גבאי מתחנן. גם פרץ לא היה מצליח לקבל רוב, וכמוהו אראל מרגלית או כל אחד אחר שהיה בוחר למנות. הבחירה בהרצוג נובעת מהעובדה כי הוא היחיד שלא צריך לקיים עליו הצבעה. לא מדובר במעשה אצילי, רק פוליטיקה.

אבל הצרות של גבאי בתוך מפלגתו רק החלו. המרמור והקנאה לא ייתנו לחורשי רעתו מבית מנוח. הם יעשו הכל להוציא לו את הנשמה עם כפית. גבאי, הם אומרים, חושב שהוא ידלג מאולפן לאולפן ויביא קולות כמו שיאיר לפיד הביא ליש עתיד בתחילת דרכו. אבל הוא טועה. מהר מאוד הוא יבין, הם אומרים, שיש פה מפלגה, יש פה מתפקדים ויש פה חברי ועידה שאי אפשר לדלג להם מעל הראש. 

לטענתם, בוועידה, למשל, אין לו רוב. אמנם ליחימוביץ' יש בה קבוצה גדולה, מה שרק מגביר את התלות שלו בה, אבל אין לה רוב. בניגוד למתפקדים שהפנו את הגב לפרץ, אבי ניסנקורן, חיליק בר, דני עטר וכל הקבוצה הזאת, חברי הוועידה עדיין נאמנים להם ויעשו כל מה שיגידו להם. לכן גבאי חייב להסתדר עם כולם, אחרת יראו לו מהר מאוד את הדרך החוצה.

גם החיבוקים של פרץ מאז הפסיד לא מרשימים אותם. לפרץ יש היסטוריה של נטישות, הם אומרים. הוא נותן צ'אנס בהתחלה, אבל אם הוא רואה שאין לו שיתוף פעולה עם היו"ר הוא קם והולך. בפעם הקודמת הוא הלך לבד. מי אמר שבפעם הבאה לא ינסה לעזוב עם קבוצה שלמה. 

שמאל או מרכז?

העובדה שגבאי אינו יו"ר האופוזיציה תקשה את יכולתו להיבנות כמנהיג הבא של ישראל. בכל זמן שעובר עד הבחירות, וכנראה יש הרבה זמן, פוטנציאל הקמילה שלו גדול מאשר יכולתו לפרוח. כשראש הממשלה יציג את חוק הלאום במליאת הכנסת, מי שינאם אחריו יהיה הרצוג ולא גבאי. בפתח מושב הכנסת אחרי נאום נשיא המדינה וראש הממשלה, יישא, שוב, הרצוג את דברו, ולא גבאי. כך גם כשיגיעו מנהיגים זרים בביקור ממלכתי. לגבאי יישארו בעיקר אולפני הטלוויזיה, אבל לא תמיד די בזה. 

אבל גבאי לא מוטרד בשלב הזה מכל אלה. הוא חדור מטרה, ומבחינתו היעד לכיבוש לשכת ראש הממשלה הוא יעד מושג. החיצים מופנים לעבר מפלגת השלטון. משם הוא ינסה ליטול כמה שיותר מנדטים. בעבודה נכונה הוא גם עשוי להצליח. אחרי שנים רבות בשלטון יש כמיהה הולכת וגוברת למשהו חדש. בניגוד לחברי מפלגת העבודה, הציבור הכללי לא ימהר לקנות חתול בשק רק בשביל הסיכוי שאולי יופתע לטובה ולא לרעה, אבל לגבאי יש הרבה זמן לשכנע את הליכודניקים שהוא־הוא הדבר הבא. בשביל זה הוא יצטרך להתנער מהדימוי השמאלני שנתניהו ינסה להדביק לו בכל הכוח. מפלגת העבודה של היום לא רק שהיא שמאלנית יותר מבעבר, אלא שגם גורמים פוסט־ציוניים מובהקים התברגו בה, והדבר האחרון שהם יהיו מוכנים לשמוע זה שהפכו פתאום ל"מרכז". 

על פי הערכות בצמרת העבודה, גם גבאי יבין בסופו של דבר כי מאגר המנדטים הבטוח ביותר להעברה נמצא דווקא בגוש השמאל. זה אמנם לא יביא ניצחון בבחירות, אבל לפחות ימזער את הנזק שעשוי לגרום לו אם יביא פחות מנדטים מהרצוג. לא במקרה בסקרים הראשונים שנערכו לאחר בחירתו הנפגע העיקרי הוא לפיד. גם מרצ ירדה בשני מנדטים לעומת הסקרים הקודמים. 

לסדר את העובדות מחדש

שני לוחות זמנים מתנהלים כעת במערכת הפוליטית, הם זזים כמו שני קווים מקבילים שכביכול אינם נוגעים זה לזה, אולם בניגוד לכלל הגיאומטרי הידוע, הפעם יש סיכוי שייפגשו ביום מן הימים. הראשון הוא הלו"ז הפוליטי. בהקשר הזה הבחירות אמורות להתקיים מתישהו בשלהי 2019. איש מחברי הקואליציה לא רוצה לזוז ממקומו. אין אתגר משמעותי שנראה באופק שמאיים על יציבות הממשלה. בחירתו של גבאי רק מדביקה את כולם יותר חזק אחד לשני. אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד. 

אבל יש לו"ז נוסף, הפלילי. אין אף אחד שיכול לדעת לאן הוא נע, מתי יגיע לקו הגמר ובאיזה אופן יסתיים, אבל באין התקדמות אמיתית במישור הראשון, העיניים נשואות לערוץ השני. זה שמנוהל ומנווט לא על ידי פוליטיקאים, אלא על ידי היועץ המשפטי לממשלה, הפרקליטות ומשטרת ישראל. לכן ההפגנות האחרונות נגד הממשלה מתקיימות דווקא שם. מחוץ לביתו של אביחי מנדלבליט. אם יהיה מי שיוריד את נתניהו מהשלטון, הם יודעים, זה הוא, ולא, עם כל הכבוד, אבי גבאי.

בערוץ הזה העובדות גם משחקות תפקיד זניח יחסית. זה פחות משנה אם יש בידי הפרקליטות יותר הוכחות למעשים פליליים מצד נתניהו או פחות מהנדרש להשיג סיכוי סביר להרשעה; העיקר שיוגש כבר כתב אישום. "תיק 3000" שהתפוצץ השבוע עם מעצרם של מעורבים רבים החשודים לכאורה במעשים פליליים חמורים סביב עסקת הצוללות מהתאגיד הגרמני, שוב הביא לכך שהאצבע המאשימה תופנה לכיוון נתניהו. זה שהפרקליטות כבר הודיעה בהודעה רשמית שראש הממשלה לא חשוד בכלום לא מעלה ולא מוריד מבחינתם. לא היה כמעט אולפן חדשותי בטלוויזיה או מאמר פרשנות בעיתונים ובאתרים, שבהם לא נאמר שהפרשה קשורה גם לנתניהו. 

גם הניסיון להציג את עו"ד דוד שמרון, שנחקר השבוע בפרשה, ונתניהו כאילו הם ישות אחת בלתי ניתנת להפרדה, לוקה בעודף פרשנות מוטה שלא בטוח אם מתיישבת עם המציאות. הסיכוי להוכיח שנתניהו ידע ששמרון מייצג את מיקי גנור, נציג חברת הספנות הגרמנית, שואף לאפס במקרה שהצדדים מכחישים. מה עוד שלפחות בשלב הזה שמרון נחקר על עבירה זניחה יחסית לאחרים בפרשה - בנושא הקשור להסכם ניגוד העניינים שלו עם המדינה. הוא לא חשוד בכך שקידם את עסקת הצוללות עבור גנור תוך מסע שתדלנות אצל ראש הממשלה. הוא גם היחיד מבין כל הנחקרים השבוע ששוחרר למעצר בית ולא הוארך מעצרו. אבל אם אפשר לעשות סלט שלם וליצור רושם שאוטוטו נתניהו וחבר מרעיו מתעופפים מהשלטון דרך האוויר או במצולות הים, אז למה לא. 

השתלטות עוינת

מדובר בסיפור מטריד שבו רב עדיין הנסתר על הגלוי. נתחיל לספר אותו במילים שפותחות אגדות - "לפני שנים רבות" - אולם בניגוד לסוף הטוב המיוחל, פה הוא טרם נכתב ואין לדעת לאן תוביל המעשייה. ובכן, לפני שנים רבות, רבות מאוד אפילו, רכשו כנסיות נוצריות שהשתקעו בארץ הקודש אדמות רבות ברחבי הארץ. חלק גדול מהקרקעות נרכש בירושלים. לא מדובר הפעם רק בכנסייה היוונית האורתודוקסית ששטחים עצומים מהעיר המערבית נמצאים בבעלותה, כולל משכן הכנסת ועוד, אלא בכנסיות נוספות משלל זרמים וגוונים. כשנרכשו הקרקעות היו אלה בעיקר שטחים חקלאיים, אולם ברבות השנים הפכו האזורים בבעלות הכנסיות לשכונות המרכזיות והיוקרתיות ביותר בבירה: רחביה, טלביה, ניות ועוד. 

 

לאן תוביל המעשייה? שכונת רחביה

חלק גדול מאותם שטחים הוחכרו לקרן קיימת לישראל לתקופות ארוכות של מאה שנה ויותר, עם אפשרות להארכה למאה שנים נוספות. חלק נותרו בידי הכנסייה שהיא עצמה מחכירה אותם לתושבים שגרים בתחומה. חלף הזמן ומועד החכירה של כמה מהבתים הולך ומתקרב. התושבים, שחלקם מעוניין למכור את הבית, או שניסו לעבור לבית אבות תמורת ביתם, גילו שהעובדה שבנסח הטאבו מופיעה בעלות של כנסייה מונעת מהם למכור את הבתים. אף אחד לא רוצה לקנות בית, אפילו במחיר מופחת, שעתידו לוט בערפל. 

לא מדובר בכמה משפחות. מדובר על מאות דונמים של קרקע שעליהם נבנו אלפי יחידות דיור. רק בשכונת ניות, למשל, התגלה לאחרונה שבין 1,000 ל־1,500 בתים היו שייכים לכנסייה בחוזה חכירה שעומד לפוג בעוד 17 שנה בלבד. כשניסו כמה מהם לראות איך אפשר לפתור את העניין, בין השאר על ידי פנייה לקרן קיימת לישראל, גילו לתדהמתם כי בשנים האחרונות מכרה הכנסייה את הקרקע לגורם פרטי. 

השמועה פשטה ורבים מהנוגעים בדבר, אלה שידעו שבבעלותם דירות על קרקע כנסייתית, החלו לבדוק מה מעמד הקרקע שעליה הם יושבים. התמונה שהתבררה מטרידה עוד יותר ממה שסברו. מאות רבות של דונמים הועברו בשנים האחרונות מהכנסיות השונות לבעלות פרטית - או במסגרת בעלות מלאה או בחלק מהמקרים בזכויות החכירה בלבד, באמצעות כמה חברות שאין לדעת לגבי רובן מי עומד מאחוריהן ואם מדובר בהזדמנות עסקית שמישהו גילה, או שהמניע אחר לגמרי. כמו ניסיון להשתלט על ירושלים באמצעות רכישה נרחבת וחסרת תקדים בהיקפה על קרקעותיה. בחלק מהמקרים מדובר בחברות פרטיות הרשומות בישראל, אבל לפעמים בוצעו הרכישות על ידי חברות זרות, חלקן פועלות במקומות הנחשבים מקלטי מס.

קבוצת תושבים משכונת ניות פנו לתנועת "ירושלמים", שהקימה ח"כ רחל עזריה (כולנו), המיוצגת היום במועצת העיר על ידי יהודה גרינפילד־גילת ואיתי גוטלר. השניים החלו לבדוק את הנושא ולחשוף את היקף התופעה. מתברר כי בשכונת ניות רכשה חברת "ניות קוממיות" את הבעלות על כל הקרקע המדוברת. חברה אחרת שרכשה קרקעות באזור, היא חברת "קרונוטי" הרשומה כחברה באיי הבתולה. עוד חברה היא "אורנים־לימטד", שרשומה באיי מאן, מקלט מס ידוע אחר. 

"הרשויות ישנות בעמידה". רחל עזריה // צילום: נעם ריבקין פנטון

השניים רתמו את עזריה שהכינה הצעת חוק שתסייע, לפחות חלקית, לאלפי המשפחות. על פי החוק המוצע, כל עסקה של בעלות או זכויות חכירה לגבי שטח שמעל שני דונמים יצטרך אישור של ועדת החוקה של הכנסת. עוד קובע החוק כי רק חברה ישראלית תוכל להיות מעורבת בעסקאות כאלה. עוד מבקש לקבוע החוק כי המוסדות הלאומיים, ובראשם קרן קיימת לישראל ומינהל מקרקעי ישראל, ייאלצו להאריך מיידית את החכירה של הנכסים שעליהם יש זכויות ללא הפעלת שיקול דעת. לדברי גרינפילד־גילת, "זה אולי לא פותר את הבעיה לגמרי אבל לפחות בחלק גדול מהמקרים דוחה אותה למאה שנים נוספות". 

עזריה אמרה כי "לא נפקיר את התושבים, אם קרן קיימת לישראל לא תטפל בעניין אנחנו נחוקק חוק שיגן עליהם. לא יכול להיות שכל המהלך של רכישת אדמות הכנסייה נעשה מעל הראש של כל הרשויות בישראל". לדבריה, "הרשויות ישנות בעמידה בסיפור הזה, זו בעיה לאומית ולא רק הבעיה של ירושלים. יש אדמות כנסייה בערים שונות ברחבי הארץ וחייבים להסדיר את הפרצה שנוצרה כאן. אנו עוד עלולים לגלות שמאחורי קבוצת יזמים עלומה יכולות לעמוד מדינות כמו קטאר או איראן, זה סותר את כל האתוס הציוני".

לאן תוביל המעשייה? שכונת רחביה

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו