רק פעם אחת במהלך חייהם נפגשו האחים אלון ואורי ששון לקרב חזיתי על המזרן. זה קרה לפני 12 שנים במסגרת הליגה הישראלית לג'ודו. אלון היה בן 19 ואורי בן 15. הם נלחמו ראש בראש במשקל מעל 90 ק"ג.
"החוק הלא כתוב שאומר שהאח הגדול הוא החזק יותר תפס גם הפעם", אומר אלון בחצי חיוך, "אז אני ניצחתי".
באותה תקופה חלקו האחים חדר משותף במכון וינגייט. "וזה מצחיק, כי היינו יחד ודיברנו על דברים שקשורים למשפחה. זה לא פשוט להתחרות מול אחיך. יש פה משהו מאוד רגשי. אתה נאבק במישהו שבעוד כמה שעות תשב איתו לארוחת ערב עם אמא ואבא.
"אבל באופן כללי, מהרגע שספורטאי עולה למזרן, הוא מתנתק והופך לחיה. בתיאוריה אנחנו אמורים להתנתק לחלוטין, אבל אצלי הרגש נותן הרבה פעמים את הטון. בג'ודו יש משהו מאוד אכזרי, כי אתה לוקח אדם ומפיל אותו על הגב, פוגע בו ומעיף אותו, וזה יכול להיות כואב ומשפיל, תחושה קשה.
"זה כמו להסתכל בגוב האריות, מי טורף ומי נטרף. מול אחי זה היה קצת מוזר. אבל כשסיימנו, קודם כל התחבקנו. ידענו שבעוד כמה שעות הולכים לארוחת ערב ביחד".
איך אורי הגיב להפסד?
"נראה לי שהיתה לו יראת כבוד כלפיי. בכל זאת, אני אחיו הגדול. אבל מה קורה כשהאח הצעיר הופך להיות יותר הישגי מאחיו הגדול?"
תגיד לי אתה.
"בוא נדבר על זה".
• • •
ששון (30) ספג את החיבה לג'ודו מגיל 8, תחילה כתחביב בחוג השכונתי בירושלים. "כבר בגיל צעיר ידעתי שאני אוהב דברים שהם בשליטתי ושאני יכול לקחת עליהם אחריות, לטוב ולרע. הג'ודו הוא ספורט אישי שהתאים לי".
הכוח הפיזי, הוא אומר, עבר בגנים של המשפחה. אביו יצחק, היום קצין בטיחות בעיריית ירושלים, היה חותר בצעירותו, "וגם אמא שלי לא בחורה קטנה. לצד זה היו לי הרבה אימונים ושאיפה להישגיות כבר מגיל קטן".
הוא למד בתיכון סליגסברג הירושלמי, במגמת גרפיקה. "הוריי אמרו לי 'תעשה מה שצריך, תלמד', אבל בוא נגיד בעדינות שתלמיד מצטיין אף פעם לא הייתי".
את המדליה הראשונה קטף בגיל 12, כשנשלח במסגרת החוג להשתתף באליפות ישראל וחזר עם זהב. מאז זכה באליפות הארץ תשע פעמים - האחרונה בינואר השנה, במשקל של עד 90 ק"ג. "זו היתה זכייה מרגשת במיוחד, כי חזרתי לג'ודו תחרותי אחרי שכבר הודעתי על פרישה בשנה שעברה, והאליפות התקיימה מיד כשחזרתי מהצילומים של 'הישרדות'. אחי אורי ענד לי את המדליה".
למה חזרת להתחרות?
"יצר התחרותיות כנראה גדול ממני. עם השנים, אליפות ישראל הפכה להיות הבייבי שלי, ולצפות בה בטלוויזיה נראה לי מוזר".
הניצחון באליפות היה פיצוי על ההפסד באי?
"לא חשבתי על זה ככה. אני מאוד תחרותי באופי שלי, וכשחזרתי מ'הישרדות' והרגשתי שהמצב הפיזי והבריאותי שלי מאפשר לי להתחרות - יצאתי לדרך. היה חשוב לי לבוא להתחרות ולהגן על התואר שלי כאלוף ישראל".
אין ספק שהקריירה הספורטיבית שלו נחשבת לסיפור הצלחה, אבל לא הכל שם ורוד. לפני הפרישה האחרונה הוא עשה זאת פעמיים נוספות, ובשתיהן חזר בניסיון להגשים את חלום הזכייה במדליה האולימפית.
הפרישה הראשונה נרשמה ב־2009, אחרי אולימפיאדת בייג'ין, שאליה לא הצליח להעפיל. הוא היה אז בן 23. "היו כל מיני סיבות לזה שלא הצלחתי להגיע לאולימפיאדה. התנהלות מקצועית לא נכונה מבחינת האיגוד, מאבקים פוליטיים. ברמה האישית הייתי מאוד מתוסכל מזה והחלטתי לפרוש.
"זאת היתה החלטה קשה מאוד, כל ספורטאי פורש יגיד לך שיש עדיין משהו שמדגדג לו. אהבתי את ההווי, להיות חלק מנבחרת. אהבתי שאני הקפטן. ברמה האישית לא נהניתי מהתחרות עצמה, נהניתי בעיקר מההווי החברתי ומהחוויות. כשזה נגמר נשאר לי חור מאוד גדול בלב. מועקה. אתה מתעורר בוקר אחד, וכל מה שעשית רוב חייך כבר לא קיים.
"בחזון שלי ראיתי איך אני מגיע לאולימפיאדה וחוזר עם מדליה. אבל בספורט אין לך גרנטי לשום דבר, ולא הצלחתי להיות מדורג ב־20 הטובים בעולם. דורגתי במקום 24. זה הרבה עניין של מזל, וגם יכול להיות שדברים לא התחברו לי באותה תקופה".
יכול להיות שפשוט לא היית מספיק טוב?
"המעבר מהנוער לבוגרים הוא לא תמיד חלק - ושם נפלתי. יש כאלה שאומרים שלא נבניתי נכון במעבר הזה, שהוא קריטי. כלומר, מקצועית לא עשו איתי את הדברים הנכונים. מבחינתי, הייתי צעיר ונתתי את כל כולי, וזה לא הספיק. בתהליך הבנייה שלי היה פספוס גדול, ושילמתי עליו מחיר.
"זו היתה תקופה קשה עבורי, כי אתה מסיים את הנוער כאלוף אירופה, וכולם רואים בך את העתיד, וברגע האמת זה פשוט לא קורה. הבמה האמיתית של ספורטאי היא האולימפיאדה. זה המאני טיים. בעיני עצמי הרגשתי שאני שייך וראוי לשם, אבל אני לא שם. זה מאוד תיסכל אותי".
• • •
ארבע שנים אחרי הפרישה הראשונה החליט לנסות שוב, להפתעת כולם. המטרה: ריו 2016. "לחזור לספורט תחרותי בגיל 27, כשאתה במקום אחר לגמרי, זה ממש לא מקובל. אבל הרצון להתחרות היכה בי שוב. ולמרות שכבר הייתי סטודנט לתקשורת וניהול במכללה למינהל, והיתה לי כבר רשת של בתי ספר לג'ודו לילדים שהקמתי לבד, עם סניפים בתל אביב, בירושלים ובמועצה אזורית חבל מודיעין - היה בי משהו חסר.
"הייתי הולך לישון בלילה ודופק את הראש בכרית, אומר לעצמי, 'פאק, לא ניסיתי עד הסוף'. הפרישה הראשונה שלי היתה בגיל צעיר מאוד, והכל קרה מהר מדי. זה הדיר שינה מעיניי. ראיתי את החבר'ה סביבי ואת אחי מצליחים, וידעתי שלא אוכל לתת לזה לחלוף בלי לנסות שוב".
לא קל לחזור לשגרה ספורטיבית כל כך אינטנסיבית אחרי הפסקה ארוכה כזאת.
"לגמרי. קשה מאוד. זה פעמיים ביום אימוני קרבות. אדם נורמלי, שכבר התחיל את חייו, חוזר פתאום מבחירה כדי לחטוף מכות פעמיים ביום ולקבל מרות ממאמנים שמנמיכים אותו. זה לא הגיוני, וזה קשה.
"החזרה היתה הדרגתית. בהתחלה חזרתי לאימוני נבחרת של פעם־פעמיים בשבוע, בשביל הכיף, ולאט לאט ראיתי שהגוף שלי חוזר לעצמו ושיש לי היכולת. יצאתי לתחרויות בחו"ל וחזרתי עם שלוש מדליות בסבב העולמי, אז האמנתי שוב שיש פה סיכוי".
עם אחיו, אורי. "מבלים ביחד"
תחושת הפספוס על כך שלא השתתף באולימפיאדה גרמה לו לעצור את הלימודים ואת העבודה ברשת בתי הספר. במקביל עזב את הדירה ששכר ועבר להתגורר במעונות הספורטאים, הכל במטרה להגשים שוב את החלום.
גם הפעם, כשל. "לא דורגתי במקום מספיק טוב כדי להיכנס לסגל לאולימפיאדה. חצי שנה לפני ריו החלטתי שאני פורש סופית. כשפרשתי ידעתי שנתתי את כל כולי. הידיעה הזאת היא שנותנת לי לישון בלילה בראש שקט. המון ספורטאים שפורשים אומרים לעצמם, 'אם לא הייתי נפצע', או 'אם הייתי עושה את הדברים אחרת'. לי אין את הדברים האלה, כי כבר פרשתי פעם אחת. מבחינתי, סיימתי בלב שלם. אין בי תחושת פספוס".
באולימפיאדת ריו צפה לבסוף מהבית. "וזה לא היה פשוט לראות חבר'ה שניצחת מגיעים לקרבות על מדליה ועומדים על הפודיום. מובן שצפות מחשבות ותחושות, אבל בגלל שהייתי כל כך שלם עם הפרישה, זה עבר בסדר".
איך הסביבה הגיבה לפרישה?
"כולם שאלו איך אני מוותר וחשבו שאני עושה טעות. אבל בסופו של דבר, אדם צריך לקבל החלטות לעצמו. יש גם מקרים שהאנשים הכי קרובים אליך ירצו בשבילך משהו שהוא לא בהכרח נכון לך, ונתקלתי בזה גם במקרה שלי".
מי שליוו אותו כל העת בתקופה המטלטלת היו הוריו התומכים, ורדה ויצחק, וגם מטפל מקצועי. "תמיד הייתי אצל פסיכולוג ספורטיבי, ועל הדרך הייתי לוקח אותו לעוד עניינים אישיים. תמיד היה חשוב לי להיות מחובר ולהבין את מה שעובר עלי, כי כדי להיות אלוף אתה צריך קודם כל לטפל בנפש שלך, ורק אחר כך לחשוב איך אתה זוכה".
כשאלון היה בן 4 נולד אחיו אורי. "הוא היה רואה אותי מתאמן בחוג, וכמו בהרבה מקרים, רצה לעשות את מה שאחיו הגדול עושה. אורי באמת רצה להיות כמוני. הוא היה בא לאימונים, מסתכל בהערצה ומסתקרן, וכשהייתי מקבל חליפה חדשה, הוא מיד רצה גם. בסוף הוא באמת הצטרף ועשה דרך מדהימה".
ההצלחה שלו פעלה גם לטובתך?
"אחים בספורט זה כוח. אחד דוחף את השני, הולכים ביחד ומדברים על התחרויות. יש מישהו שמאוד קרוב אליך ומבין את מה שאתה עובר".
הייתם גם מתאמנים יחד בבית?
"פחות, כי צריך מזרן ג'ודו. אבל דיברנו הרבה. היו גם תקופות שרבנו, לא דיברנו, ואז השלמנו שוב, זה קרה כמה וכמה פעמים. אורי כל הזמן רצה להיות עם החברים שלי, והייתי אומר לו 'זוז, אתה לא צריך להיות פה' (צוחק). היום יש לנו חברים משותפים, ואנחנו מבלים ביחד. זה גם יכול להיות טריקי, כי כשמבלים הרבה ביחד וחולקים חברים, עלולים להיווצר גם מצבים פחות נעימים.
"המון אנשים אומרים שאנחנו מאוד מזכירים פיזית זה את זה, אבל אני דווקא חושב שאנחנו דומים יותר במבנה האישיות. גדלנו באותו בית, חונכנו על אותם ערכים, הסתובבנו באותם מקומות. זה משליך גם על החיים האישיים ועל מי שאנחנו".
במילים אחרות, יצאתם עם אותן בחורות.
"לא, אתה לוקח את זה צעד קדימה. אולי היו מקרים כאלה ולא ידענו".
• • •
ביום שבו זכה אורי במדליית הארד בריו, הפך אחיו הגדול ברגע אחד להיות "אח של".
"הרבה פעמים אני נשאל על אורי, אבל בתוך תוכי הוא נשאר אחי הקטן. זה שלקחתי יד ביד לחוג ג'ודו. לאנשים מאוד נוח לקטלג: 'זה האח של ההוא שהצליח'. זה לגיטימי, אבל אני לא חי את זה ביום־יום.
"הרבה פעמים אומרים לי 'אחיך זכה במדליה אולימפית', וזה נכון. מבחינה ספורטיבית הוא אדיר, אבל לי יש את הקריירה שלי. הייתי אלוף אירופה בג'ודו, ויש לי העיסוקים שלי".
בשום שלב לא היתה ביניכם תחרות סמויה?
"ברמה התחרותית ממש לא. כאחים היו דברים שהוא רצה ואני קיבלתי, ולהפך. גם ברמת החדר הגדול יותר בבית. אף פעם לא דיברנו מי יותר מוצלח ומי פחות מוצלח. זה לא היה עניין, כי שנינו הצלחנו, כל אחד בדרכו שלו".
בזה שהוא עבר אותך במשקל וחצה את ה־100 ק"ג, הוא לא "ניצח" אותך?
"יש מקומות בעולם שבהם משקל יותר גבוה נחשב ליותר יוקרתי, אבל אצלנו לא היתה תחרות מי יותר כבד. פשוט, באופן טבעי, הוא עלה במשקל. לנו זה עשה טוב, כי זה מנע מפגשים שלנו ראש בראש.
"תמיד פירגנתי לו, וזה הדדי. כשהוא התחרה בריו, עברתי בכל הרשתות והערוצים האפשריים ונתתי פרשנות. תמיד שמחתי בשמחתו. הצלחה שלו היא הצלחה שלי. הוא בשר מבשרי. זה אח שלי, ואני הכי גאה בו בעולם. מיד אחרי הזכייה הוא אמר לי, 'עשיתי את זה גם בשבילך', ומאוד התרגשתי".
איך הקשר ביניכם היום?
"אנחנו חברים טובים. מבלים באותם מקומות, חולקים חברים, משתפים ומתייעצים, גם ברמה האישית וגם ברמה המקצועית.
"באופן טבעי, הזכייה מאוד ביגרה את אורי, ועכשיו הוא מתמודד עם דברים שלפני כן הוא לא התמודד איתם, כמו החלטות מאוד משמעותיות. אני חושב שהזכייה שינתה אותו מאוד ועשתה לו טוב".
מה היה לו שלא היה לך בדרך להצלחה האולימפית?
"קודם כל, זה עניין של טיימינג ומומנטום. היום הג'ודו נמצא בתקופה הכי יפה שלו מבחינה תקציבית, מה שבעבר היה הרבה פחות טוב. ולאורי יש את הניצוץ הזה שיש לו".
מה יהיה איתו באולימפיאדת טוקיו 2020?
"החלום המתוק שלי הוא שאורי יזכה במדליית זהב, כי אין לנו עדיין אלוף אולימפי בג'ודו. הוא יכול לעשות את זה, כי יש לו את זה".
יש סיכוי שנראה גם אותך מתחרה בטוקיו?
"שום סיכוי. היום אני במקום אחר בחיים. גם הגיל שלי פחות מתאים לספורט תחרותי".
• • •
את בית הוריו בירושלים עזב ששון בגיל 18, ובארבע השנים האחרונות הוא בתל אביב, היום בשכונת פלורנטין. מבין שלושת אחיו, אחותו הבכורה ליאת (40), יועצת השקעות במקצועה, היא הקרובה אליו ביותר. "היא הכי מזכירה לי את עצמי, רק באישה". אחיו טל (36) עובד כמעצב גרפי, ובן הזקונים אורי (26) משקיע את כל זמנו בג'ודו.
לתודעה של צופי הטלוויזיה נכנס ששון לפני חודשיים, עם עליית העונה החדשה של "הישרדות" (רביעי ושבת ברשת). בשבת האחרונה נגמר מסעו על האי מוקדם משתיכנן, אחרי שהמתמודד יוסי בובליל שלף את פסל החסינות. לראשונה בתולדות "הישרדות" הישראלית, הגבר החזק ביותר על האי היה הראשון שמודח.
בצילומי "הישרדות" (שלישי מימין). "הבאתי לשם את האופי התחרותי שלי, עם ערכים של מנהיג"
"אני אוהב ריאליטי", הוא אומר. "אבל אף פעם לא הלכתי. ב'הישרדות' היו הרבה דברים שקיימים בי והתאימו לי, כמו התחרותיות. ניגשתי לאודישן כמו כל אדם. גם מבחינה חברתית אני רוצה להאמין שהייתי שם סבבה.
"חיפשתי להיות דמות עם ערכים של מנהיג. אחד שלא לוקח את המנהיגות בכוח אלא מקבל אותה. אני חושב שכן הבאתי לשם את עצמי ואת האופי שלי, וגם נשארתי נאמן לעצמי".
במבחן התוצאה זה פחות עבד.
"כמו שיחידה קרבית יוצאת לקרב ולא כולם חוזרים, אז במידה מסוימת גם אני שילמתי את המחיר. אני בסדר עם זה".
הרקע שלך כספורטאי השפיע על היחס כלפיך?
"רק לטובה. אנשים העריכו את העובדה שאני בא ממקום תחרותי, ובמשימות סמכו עלי שאדע לנווט. הרגשתי שאני לא רק האיש החזק שירים את כולם מעל המחסום. ראו בי מישהו שאפשר לסמוך עליו. אבל ב'הישרדות' הבחור החזק לא בהכרח מנצח".
איך הרגשת בהדחה?
"ברמה המשחקית זה היה רגע קשה ומאכזב, והוא החזיר לי נשכחות מהעבר. נזכרתי איך זה לרצות משהו מאוד ולא לקבל, אבל הבנתי שיש מחיר בלהיות דומיננטי. זה לא משהו שצפיתי שיקרה.
"המון אנשים מתקשרים לנחם אותי, כאילו משהו טרגי קרה. אז אני רוצה להרגיע את כולם. זה לא נחמד להפסיד, אבל הכל בפרופורציות".
אין שוב אכזבה, כמו באולימפיאדה?
"כן, אבל אני מאוד שלם עם הדרך שעשיתי. דיברתי שם לא מעט על הערכים שדרושים לאדם שרוצה להיות ספורטאי מצליח, והתנהגתי בהתאם.
"הרבה פעמים שואלים אותי איך לא רבתי עם רז ניסים כהן, הכדורסלן שמביא צד אחר של הספורט. יש כאלה שחושבים שלהיות מוחצן זה דווקא טוב לספורטאי, אבל אני לא רואה את זה ככה. מבחינתי, עבודה קשה וסיזיפית, בשקט, בלי שאף אחד רואה את הקוביות שלך, לא פחות ראויה להערכה".
מה חשבת על הפרישה של רז?
"כאחד שידע פרישה או שתיים בחייו, אני יודע שיהיה לו קשה עם ההשלכות, והוא ישאל את עצמו 'איך ויתרתי לעצמי?'. חששתי בשבילו שהוא יאכל את עצמו, וזו תחושה שקשה לחיות איתה. אני יודע כמה הוא תחרותי וכמה הוא רוצה לנצח והוא חיית טרף, אבל תחושת הוויתור הזאת חזקה מאיתנו".
החוזק הפיזי שלך היווה, אולי, איום על האחרים?
"ידעתי שיראו בי איום מהרגע שאוריד את החולצה, וידעתי שאם לא אקח את המנהיגות ואראה להם שיש בי משהו מעבר לכוח ושרירים, זה לא יהיה טוב. פעלתי בכל האמצעים שהיו לי כדי להראות שאני מעבר לזה, וניסיתי להניע מהלכים.
"אולי לא הייתי ער למצב מבחינה משחקית, למרות שמצבי היה טוב בתוך השבט. לא חשבתי על הפסלון שידיח אותי. לא הייתי חד מספיק כדי לזהות את זה. נתתי את כל כולי ושיחקתי נכון, אבל יש אלמנט של הפתעה ודברים בלתי צפויים. שם נפלתי".
יצא לך לדבר עם יוסי אחרי שהדיח אותך?
"הוא פנה אלי והתנצל על ההדחה, אמר שהוא מעריך אותי, אבל שמבחינה משחקית איימתי עליו, ולכן, ברגע שהיתה לו אפשרות, הוא העדיף להיפטר ממני. אני יכול להבין אותו. אמרתי לו שאפו על הכנות".
לבר לא התחברת. אולי קצת זלזלת ביכולות שלה.
"אי אפשר להתווכח עם זה שהיא יפהפייה ונחמדה, אבל ברמה המשחקית אני לא חושב שהיא הביאה יכולת מעבר לזה. היא לא הראתה רצון להתחבר ולא הבנתי את התרומה שלה, לכן היתה לי בעיה איתה".
איך היה לך עם מעיין, האקסית של אחיך?
"אין לנו שום דבר במשותף. ידעתי שהיא הדוברת של מירי רגב, אבל לא הכרתי אותה. גם לא דרך אחי".
אפשר להניח שבהפקה בנו על מפגש שלכם, בגלל הרקע שלה עם אחיך.
"יכול להיות, אבל זה לא קרה".
היא בכלל הטעם שלך?
"היא נראית טוב, אבל לא הטעם שלי".
אבל ניקולה כן.
"ניקולה יפהפייה. היה לנו חיבור מיידי ומאוד זורם. באי היא סיפרה לי שהיא בזוגיות, כך שלא קרה שם שום דבר. כשחזרנו יצאנו במשך חודשיים, אבל אחר כך נפרדו דרכינו. היא בת 20 שרוצה לטרוף את העולם, ואני במקום יותר מיושב. לא הלכתי ל'הישרדות' כדי להיות כוכב או משהו שאני לא".
"הרגשתי שאני לא רק האיש החזק שירים את כולם מעל המחסום". ששון // צילום: כפיר זיו
אתה בזוגיות היום?
"לא, למרות שאני רוצה. אני מכוון למשהו ספציפי. מישהי רצינית שחוותה דברים ושיודעת מה היא מחפשת. די, אני בן 30, בירושלים זה נחשב סבא. רק בתל אביב אני מרגיש נוח עם עצמי".
מה דעתך על זוגיות לכמה שעות?
"הייתי במקום הזה, זה לא משהו פסול בעיניי, אבל אני כבר לא שם. היום אני הרבה יותר ממוקד, וקשה לי לתחזק מערכות יחסים בלי עתיד. אז אני מוותר עליהן מראש.
"בחורות מתחילות איתי בעיקר ברשתות החברתיות, במציאות פחות. היה מקרה מצחיק אחד שהייתי בבר, ובגלל שאני קצת גדול, לפעמים קשה לי להסתובב במקומות עמוסים. נתקלתי בטעות בבחורה, ומיד אמרתי 'סליחה, סליחה'. היא אמרה לי, 'מה אתה מתנצל? מה העניינים? מה קורה?' בסוף לא קרה יותר מדי".
אתה עונה לבחורות שמתחילות איתך ברשתות החברתיות?
"אם אני מזהה פוטנציאל, כן. אבל יש הרבה דברים שאני פוסל, כי אני לא רואה לאן זה יכול להתפתח. במקרים כאלה אני תמיד אומר 'תודה רבה, זה מחמיא מאוד, אבל כרגע פחות מתאים'".
אתה יודע להתחיל עם בחורות?
"אין לי משפט פתיחה קבוע, אבל אם מישהי מוצאת חן בעיניי, אני ניגש אליה".
מה הטיפוס שלך?
"שיער שחור ישראלי".
מורן אטיאס? שיר אלמליח?
"מורן אטיאס זה מגניב. ושיר? למה לא, היא יפהפייה".
erans@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו