מאחורי כל אמן מצליח יש אלבום שמגדיר את הקריירה שלו. כזה שמצליח יותר מאחרים, שהופך אותו לכוכב (גם אם לזמן מוגבל) ושאפשר לחלק את הקריירה שלו ללפניו ואחריו. אצל נורית גלרון זהו "משהו בלבבה" שראה אור ב־1986. היא היתה אז בת 35, זמרת בשלה, שבאה מהכיוון האיכותי של ג'אז ושירי משוררים ואז נכנסה לתוך הרוק הישראלי הנשי והרימה אותו מדרגה. אחרי שאסתר שמיר, סי היימן וקורין אלאל פרצו את הדרך, גלרון הביאה את הרוק הנשי הישראלי למיינסטרים. לצד גלי עטרי הפופית יותר וריטה שאלבום הסולו הראשון שלה יצא באותה תקופה, היא סימנה את הכיוון ליהודית רביץ שהתפוצצה שנה לאחר מכן עם "באה מאהבה" ולחוה אלברשטיין של "לונדון".
ב"משהו בלבבה" הכל התחבר לגלרון. הטקסטים והלחנים המצוינים, שבחרה מפרי עטם של מיטב היוצרים, עם העיבודים והפקת הרוק של הגיטריסט אילן וירצברג; ההגשה שלה, שהתחזקה ונעה מהג'אז והבלדות הרכות למקום עוצמתי יותר, בלי לאבד את הדיוק והיופי; והצמא של התקשורת והקהל לרוקנרול עם אמירה. לפחות חמישה שירים, מחצית מהאלבום ההוא, הפכו לקלאסיקות, שירים שכל ישראלי ממוצע שמאזין לרדיו מכיר וששרדו עד היום.
במוצאי השבת האחרונה ציינה גלרון 30 שנה ל"משהו בלבבה" ולקחה את הקהל למסע אישי מרגש, כשחיברה את שיריו למיטב שלה מכל הקריירה, נשענת על רפרטואר עשיר הכולל כ־20 שירים על־זמניים שאת רובם ביצעה ("כי האדם עץ השדה", למשל, נשאר בחוץ).
זה היה מופע מגובש, בפורמט רוק ישראלי מסורתי, שהזכיר מאוד את שנות השמונים והתאים במיוחד לקהל שרובו הגדול כבר חצה את ה־40. על העיבודים וההפקה המוסיקלית הופקד הפסנתרן עמית הראל, שידע לעטוף את הקול של גלרון בכל המטעמים, סופט רוק דרמטי ("אתה הרי יודע", "אתה פה חסר לי"), בלדות ("ילדות נשכחת", "כולנו זקוקים לחסד", "נגיעה אחת רכה"), להיטי מיינסטרים ("המיסטיקנים הסינים", "אתה הולך לישון מוקדם"), בלוז ("שיר אהבה"), ריתם אנד בלוז ("זה הגשם"), ג'אז ("סימפתיה"), רוק יותר קשוח בואכה כבד ("סוס מעץ") ועד הפלמנקו של "אני אשתגע" והמתיקות של "תלתלים". כל זאת מבלי לאבד את אמצע הדרך, מבלי לערער על יציבות הקלאסיקות. השיר היחיד שנשמע מעט שונה היה "הלילות הקסומים", שזכה לעיבוד סווינגי עם קולות רקע ביטלסיים, ובפזמון האחרון חזר למקצב המקורי.
הדגשים הרוקיסטיים במופע מנעו מגלרון ליפול למקומות לא טובים של קיטש או דכדוך, ושמרו אותה מפוקסת וחיונית. אדם בן אמיתי, שהיה מצוין בגיטרה חשמלית, רון אלמוג בתופים ועדי הר־צבי בבס השלימו רביעייה טובה. האירוח של אילן וירצברג והגיטרה החשמלית הנוספת שלו באמצע המופע טענו את הבמה בעוד אנרגיות של רוקנרול עם הבלוז "בעלת החלומות" ו"גובה שווה", שנגע ברוק כבד.
גלרון שרה רוק מצוין, מבלי להיות באמת זמרת רוק מבחינה ווקאלית. היא לא שואגת. לרוק שלה יש עוצמה פנימית חזקה, שמיתרגמת כלפי חוץ לחדות ולהתרסה מבלי להבהיל. הוא מתפרץ באמירה, בטקסטים, בעמידה שלה על הבמה ובאופן שבו הקול שלה יורד נמוך, אוסף כוח, ואז בבת אחת מטפס חזק, פורש כנפיים וסוחף את הנשמה של המאזין כלפי מעלה.
"משהו בלבבה" היה האלבום הראשון שגלרון כתבה בו מילים, לשלושה שירים, שהמרגש בהם הוא "קשר השתיקה (אמא ובן)". לפני ששרה אותו סיפרה שהילד שנולד אז וגרם לה לכתוב את השיר הפך אותה בשנה שעברה לסבתא, ולא היה אפשר שלא להתרגש.
והיתה גם אמירה פוליטית מוסווית, כשביצעה את הקינה של יהושע סובול "השיר על הארץ" והקפידה להדגיש בשירתה את השורות הטעונות על פורקי העול והאנרכיסטים ששורפים הכל. הקהל הגיב בתשואות רועמות, וציפה אולי לקבל ממנה גם את "מה יהיה בסופנו" - מהקלאסיקות שלה ששילמו את המחיר על הדגש ששמה במופע על שירי "משהו בלבבה".
נורית גלרון היא זמרת שאנשים משלמים כדי לשמוע אותה שרה נטו, והמופע הוכיח שהשנים שחלפו לא הקהו את עוקצה. היא עדיין מבצעת איכותית ביותר, אולי גם בקנה מידה בינלאומי. הקול הייחודי שלה נשמע מדויק ויפה להפליא כמעט בכל מצב, בכל גובה, גם כשהיא שרה בנונשלנטיות וגם כשהיא מתאמצת. היכולת הווירטואוזית שלה נותרה מרשימה כשהיתה. היא גם חדה וגם רכה, גם עמוקה וגם נוגעת בגבהים, ויש לה תכונה מופלאה לגרום לך להזיל דמעה כשהיא שרה בגוונים מסוימים. למשל, ב"נפרדנו כך" נדמה שצער העולם מונח על כתפיה ועוד רגע היא נשברת, אבל היא רק נסדקת, תמיד רק על הקצה, לא מרשה לעצמה להתפרק באמת.
נורית גלרון, "30 שנה ל'משהו בלבבה'", מוזיאון תל אביב, 17.6