שפע של אלבומי ניצחון התפרסמו אחרי מלחמת ששת הימים. עם השנים ניתך מבול של לעג על התופעה הזאת, והיא הפכה לפרק מביך בהיסטוריה התרבותית של המדינה. אבל האמת היא שהאופוריה שאחרי המלחמה היא תגובה פסיכולוגית טבעית ומובנת לפאניקה שלפניה. בתקופה הידועה בשם "תקופת ההמתנה", שהחלה בערב יום העצמאות ה־19, ב־14 במאי, עלה מפלס החרדה הקיומית של אזרחי ישראל מיום ליום במידה כזאת שפלא שהמדינה לא התמוטטה לחלוטין.
את ההרגשה של הישראלי מן היישוב בתקופה ההיא אולי אפשר להשוות לזו של נוסע בטיטאניק: הוא רואה את המים עולים בכל רגע בעוד סנטימטר ועוד סנטימטר, ומבין ששעון החול הולך ואוזל - ואין בידו לעשות דבר כדי לעצור את התהליך.
ואז, בשישה ימים קצרים - ויש שיאמרו, בתוך שלוש שעות, הזמן שבו נמשך מבצע מוקד של חיל האוויר, שבו הושמד חיל האוויר המצרי על הקרקע - הכל התהפך. ישראל הרחיבה את שטחה פי שלושה, צבאות כל שכנותיה מובסים ומושפלים עד עפר, הר הבית בידינו.
הפער האובייקטיבי בין מצבה הנתפס של המדינה לפני המלחמה לבין מצבה אחריה הוא בלתי נתפס. אתה צריך להיות עשוי מפלדה עמידה במיוחד, כדי שלא להיות מושפע ממהפך הגורל הזה: הטיטאניק לא רק ששבה באורח פלא לצוף, אלא שעכשיו היא פורצת קדימה בכוח ובפאר גדולים פי כמה מבעבר.
בעולם ללא אינטרנט וללא רשתות חברתיות, כשהמידע ניתן לאמצעי התקשורת באמצעות ועדת העורכים כדי שלא יפרסמו אותו, גיששו אזרחי ישראל באפלה. אבל מאחורי גבם התחוללה פעילות פוליטית, מדינית ודיפלומטית אינטנסיבית וקדחתנית. פעילות זו היא עניינו העיקרי של ספרו של פרופ' מיכאל בר־זהר, "החודש הארוך ביותר" (ידיעות ספרים), שיצא לאור לראשונה ב־1968 ויוצא כעת במהדורה מחודשת ומשופרת לרגל ציון 50 שנים למלחמה.
"איך קרה שפתאום המשקיפים של האו"ם עזבו? ואיך קרה שנאצר סגר את המיצרים? ומה עשו האמריקנים - היו כמה רגעים שהיתה תחושה בבית הלבן שאנחנו עומדים בפני מלחמת עולם, ומה עשינו אנחנו? - המון דברים חשאיים נעשו מאחורי הקלעים", אומר פרופ' בר־זהר, לשעבר ח"כ מטעם מפלגת העבודה והיסטוריון רב מוניטין, בראיון מיוחד ל"ישראל השבוע".
בספר מככבים כל מנהיגי התקופה שהיתה להם נגיעה לאירועים במזרח התיכון. ממשלת ישראל עם לוי אשכול בראשה מצד אחד, וגמאל עבד אל־נאצר שליט מצרים מצד שני; שארל דה גול, נשיא צרפת, שהיה בעבר בעל בריתה הגדול ביותר של ישראל והפך את עורו, ליאוניד ברז'נייב שליט בריה"מ וראש הממשלה אלכסיי קוסיגין, והנשיא האמריקני לינדון ג'ונסון. עוד השפיעו (לשלילה) על מהלך האירועים מזכ"ל האו"ם, או תאנט, והמלך חוסיין מירדן.
גלריית אישים מרשימה ומרתקת, שתכונה מעניינת אחת מחברת ביניהם: אף אחד מהם לא קרא נכון את המפה. כולם, אבל כולם, טעו. וזו התובנה המדהימה של בר־זהר: כל המנהיגים המעורבים שגו בהבנת המציאות - בין שלאורך כל הדרך, ובין שבחלקה. אפילו אריה זקן כדוד בן־גוריון, שבר־זהר, הביוגרף הרשמי שלו, קורא לו "המפסיד הגדול של המלחמה", כשל.
יוצא דופן מזהיר אחד: מוחמד חסנין הייכל, העורך המיתולוגי של "אל־אהראם" הקהירי. הוא הבין שישראל לא תוכל להשלים עם אובדן ההרתעה שלה, ולכן תצא למלחמה. וגוף אחד, שסירב להיכנע לפאניקה הכללית והתמיד להחזיק בעקשנות בדעתו, שהניצחון במלחמה הזאת מובטח - צה"ל.
"אשכול לא הבין בביטחון"
פרופ' בר־זהר מתייחס ללוי אשכול, ולא חוסך ממנו ביקורת. בר־זהר סבור שאשכול היה הססן, שלא קיבל החלטות. "אני חושב שהוא היה איש חכם וראש ממשלה ראוי לעתות שלום", אומר בר־זהר. "אבל כאשר הוא הועמד בפני סכנת מלחמה, והבין שלשם זה הולך, הוא לא היה מסוגל להתמודד עם זה. היה לו קשה מאוד לקבל הכרעות, והוא לא הבין בענייני ביטחון. סיפר לי שייקה גביש (אלוף פיקוד הדרום בששת הימים; א"ל) - 'אנחנו נפגשנו איתו, אלופי צה"ל, והאיש לא הבין בכלל על מה מדובר כשדיברנו איתו על נושאי ביטחון'. ממש עד כדי כך.
"מזה יצאו שני דברים: מצד אחד הוא הטיל על רבין (הרמטכ"ל) את כל התפקידים של שר ביטחון, ורבין לא היה יכול לעמוד בזה, וזאת אחת הסיבות לזה שהוא קרס ב־23 במאי. אני אומר את זה גם על סמך שיחות עם רבין. מנגד, אשכול התעקש להישאר שר הביטחון, ולבסוף נאלצו להוציא את זה ממנו ממש בכוח. ריבון העולמים, המדינה נמצאת בסכנה, אתה לא מבין שאתה לא יכול להיות שר ביטחון במצב כזה?"
אתה מגלה הערכה גדולה יותר למנחם בגין.
"הוא יריבו הכי גדול של בן־גוריון, אבל הוא מגיע בשלב מוקדם למסקנה שבתנאים האלה צריך שיהיה מנהיג לישראל שלא יהיה הססן, שיידע להכריע, לחתוך, ושיבין בביטחון. והוא שואל את שמעון פרס, כשהם חיכו יחד במנחת של המסוקים בירושלים, ליד הכנסת, 'האם לדעתך מר בן־גוריון יכול להיות ראש ממשלה?' ושמעון אומר לו 'כן', אז בגין הולך לאשכול ואומר, תלכו שניכם יחד. תשובת אשכול: 'שני הסוסים האלה לא יכולים למשוך אותה עגלה'. ואז בגין בסודי סודות הולך להיפגש עם בן־גוריון, להציע לו להיות ראש ממשלה, ליריבו הכי גדול! זה הצעד הכי אנטי־פוליטי שהוא יכול לעשות, אבל הוא עושה את זה מתוך אצילות נפש ומתוך פטריוטיות.
"זה נורא מעניין מפני שבאותו יום, 27 במאי, יש לך את כל המפה הפוליטית לנגד עיניך. מצד אחד, יש ישיבת ממשלה ובדיוק אבא אבן (שר החוץ; א"ל) חוזר ומדווח להם על ההצלחות שלו כביכול בפאריס ובוושינגטון. ואז אשכול מעלה את הנושא: הולכים למלחמה או לא. בהצבעה הלא רשמית יש תיקו - 9:9. אז למה יש לי ביקורת על אשכול? אם זה היה מנהיג חזק, בעל כושר הכרעה, הוא היה דופק על השולחן ואומר, 'אני ראש הממשלה, אני חושב שצריך ללכת למלחמה נגד המצרים. אני דורש הצבעה חוזרת'. מה הוא אמר? 'נישן, ננוח, נחשוב, מחר נחליט'. אין דבר כזה!
"באותן שעות בדיוק יש את החלק השני של המפה הפוליטית: בגין נפגש בחשאי עם בן־גוריון בביתו. בגין בא למעשה להציע לבן־גוריון לחזור לראשות הממשלה, ואת תמיכת מפלגתו, גח"ל, במהלך. יחד עם הדתיים ועם רפ"י, מפלגתו של בן־גוריון, אפשר להקים ממשלה חלופית. אבל אז בן־גוריון מגלה לו מה הוא חושב שיש לעשות. הייתי אומר שזו היתה טעותו הגדולה. בן־גוריון לא הבין את המצב; הוא התנגד למלחמה.
"הוא חשב שצריך ללכת להשיג תמיכה של מעצמות ולקבל מהן נשק, ולחכות. כשהוא מסביר את כל זה לבגין, בגין מבין שאין עם מי לדבר. הוא פתאום מבין שהאיש לא מתאים. ואחרי הפגישה הוא יושב עם שמעון פרס, ובגין אומר לו: 'אנחנו מסירים את תמיכתנו ממר בן־גוריון כראש ממשלה ומעבירים אותה למר דיין כשר ביטחון'. למעשה, כל הדברים נקבעים באותו מעמד".
פגישה גורלית עם רבין
בסיומו של המהלך הוצב משה דיין כשר הביטחון, מה שמעלה את השאלה מה היה הערך של פעולה זאת, והאם אכן היה מהלך זה בעל תרומה משמעותית להצלחה. בר־זהר זוקף לזכותו של דיין שני דברים. "האחד", הוא אומר, "הוא הפיח ביטחון בכל הדרגים. גם בציבור הרחב וגם בצבא.
"והשני - פגישה גורלית עם יצחק רבין, ששינתה את תפיסת המלחמה של הרמטכ"ל. רבין, שלא רק נאלץ להתמודד עם תפקיד שר הביטחון בפועל שאשכול הטיל עליו הלכה למעשה, והוא לא רצה בו, אלא שגם קיבל מכה נוראה מבן־גוריון, שאמר לו 'אתה סיכנת את עם ישראל'. רבין העריך מאוד את בן־גוריון וכיבד אותו, ובשבילו זו היתה מכה נוראה. הוא סיפר לי בעצמו.
"רבין הלך להתייעץ עם משה דיין, שאותו הוא לא אוהב, ודיין לא אוהב אותו. ודיין שואל אותו: 'מה התוכניות שלך? אם תהיה מלחמה, מה תעשה?' ורבין עונה: אני אתפוס את צפון סיני עד אל־עריש ואשתמש בזה כקלף מיקוח כדי לפתוח את מיצרי טיראן. דיין, בלי היסוס, אומר לו: 'לא נכון, מה פתאום? צריך להפוך את כל סיני לשדה קרב ולהשמיד את הצבא המצרי'.
במלחצה הפכנו לחברה נורמלית. בר-זוהר בביתו // צילום: זיו קורן
"רבין יוצא ממנו מעט מבולבל. אבל הוא שומע את אותה דעה משייקה גביש, אלוף פיקוד הדרום. בתחילה, רבין דוחה את התוכנית של גביש, אבל ברגע האמת, במאני טיים, כאשר דיין, כשר הביטחון, אמור לבוא לישיבת מטכ"ל ב־1 ביוני, כדי לשמוע מה תוכניותיו של צה"ל, רבין אומר לשייקה: 'אל תגיש את התוכנית שלי, תגיש את התוכנית שלך', של מלחמה בכל סיני.
"עם זאת, דיין היה זהיר מאוד לגבי המעצמות וידע שיש מגבלות לכוח. בהתחלה הוא לא רצה להגיע לתעלה, שמא זה ירגיז את העולם. כשפרצה המלחמה גם עם הירדנים, הוא לא רצה לכבוש את העיר העתיקה, אלא רק לעקוף אותה. הוא חשש שבגלל המקומות הקדושים תקום צעקה גדולה נגדנו. אבל המציאות רצה יותר מהר ממנו.
"אחרי המלחמה ישבתי יום אחד בחדרו של חיים ישראלי (מנהל לשכת שר הביטחון; א"ל). פתאום נפתחת הדלת, נכנס בן־גוריון. דקה אחר כך נפתחת הדלת שוב, נכנס רבין. בן־גוריון ניגש לחבק אותו, ורבין, נפל לו הכובע, והתרגשות כבירה של שניהם. חיים אומר לי, 'בוא נצא, תן להם לבד'. יותר מאוחר תפסתי את רבין, ושאלתי אותו 'מה היה?' ורבין ענה: 'הוא ניסה להתנצל על מה שהוא עשה לי לפני המלחמה'. 'והוא התנצל?' שאלתי. 'לא', ענה רבין 'אבל הוא חיבק אותי ובירך אותי ודיבר אלי יפה'.
"וזו למעשה היתה דרך ההתנצלות של בן־גוריון. אני חושב שהוא היה הקורבן הגדול של ששת הימים, בן־גוריון. המלחמה סימנה את סוף תפקידו בהיסטוריה. לדעתי, בן־גוריון מת שלוש פעמים: כשהוא התפטר מראשות הממשלה, כשהוא נפטר בתל השומר, ומותו האמיתי, בששת הימים".
נאצר, שליט מצרים, אמנם הצית את כל הגפרורים, אבל אתה טוען שלא היתה לו כוונה לפוצץ את כל חבית אבק השריפה.
"נכון. הוא עבר מהפך מושלם בתקופת ההמתנה; בתחילה, הקונספציה שלו היתה שישראל חזקה, ומצרים לא מספיק חזקה כדי להילחם נגדה. אבל לאורך החודש, זה משתנה משתי סיבות: ראשית, הוא משיג הישגים עצומים על חשבון ישראל, מעיף את האו"ם, סוגר את המיצרים, מערער את ההרתעה של ישראל - וכל זה בלי ירייה אחת. כל העולם הערבי, שלעג לו, עכשיו כורע ברך לפניו.
עטיפת המהדורה המחודשת
"הוא רואה את הבריתות שהוא חתם עם הסורים, עם העיראקים, עם הירדנים והוא מרגיש חזק. לא מספיק חזק כדי להתקיף. הוא לא רצה להתקיף. הוא נזהר. והוא גם לא היה צריך, כי כבר קיבל את כל מה שרצה. אבל אז הוא התחיל להאמין שאם ישראל תתקוף, הוא יוכל לספוג את המכה הראשונה, ואז במתקפת הנגד הוא יחסל את ישראל. זה השינוי שחל בו.
"היחיד שהבין את המצב לאשורו היה חסנין הייכל, כאמור העורך של 'אל־אהראם' הקהירי. זה 'הניו יורק טיימס' שלהם. והוא כתב שמלחמה עם ישראל היא בלתי נמנעת. וזה היה נכון".
סיפור מצוץ מהאצבע
מי שעוד נכנס לחרדה מהמלחמה הוא שארל דה גול, שהיה ידיד של ישראל עד אז, ולפתע הפך את עורו. "מאז שנכנס לתפקידו כנשיא צרפת הוא התחיל לצנן קצת את היחסים עם ישראל, ולהתקרב לעולם הערבי. אבל רק כדי להכניס קצת איזון בין הערבים לישראל. כאשר פרץ המשבר ואבא אבן הגיע אליו כדי לבקש את עזרתו, הוא באמת היה אחוז חרדה, מפני שהתפיסה שלו היתה כזו: ישראל חזקה; הישראלים יתקיפו, המצרים והערבים בכלל יפתחו במתקפת נגד, יחדרו לתוך ישראל, האמריקנים יתערבו, הרוסים יצטרפו לצד הערבים. במקרה הפחות גרוע תהיה פה וייטנאם חדשה, במקרה היותר גרוע תהיה מלחמת עולם. צריך לעצור את זה".
"מת 3 פעמים, אחת מהן בששת הימים". בן-גוריון
ארה"ב תמכה הצהרתית בישראל, אבל מעשית עשתה מעט מאוד. נכון?
"ארה"ב פשוט לא ידעה מה לעשות. תחילה הם סיפרו לנו מעשיות, ממש מצוצות מן האצבע, על איזה צי של ספינות העולם כולו, שיעברו דרך המיצרים ויפרצו את המצור. בסוף התברר שרק מדינה אחת, אוסטרליה, מוכנה להשתתף.
"אחר כך מתחילים האמריקנים לשאול שאלות לא סימפטיות, כמו: כמה אוניות בכלל עוברות דרך המיצרים? זאת אומרת שהם כבר מסתכלים הלאה. או: אולי המשקיפים של האו"ם, אולי הם יעברו לצד שלכם של הגבול? - ובינתיים נאצר כבר מתחיל לדבר על זה שאום־רשרש (אילת; א"ל) היא אדמה ערבית, ואתה רואה כבר את הצעד הבא שלו: לדרוש את הקשר היבשתי עם ירדן. הוא מגלגל את העניין. וג'ונסון, שלא יודע מה לעשות, אומר לאבן 'אנחנו נעשה מאמץ'. אבן לא מדווח במדויק בארץ, ומתפתח סיפור שלם עם הדיווח שלו, וג'ונסון מכחיש את מה שאבן אומר בשמו.
רמטכ"ל ושר ביטחון בפועל. רבין // צילום: מתוך הספור "מלחמת ששת הימים" בהוצאת ש. מזרחי
"אבל מה שחשוב באמת הוא העובדה שג'ונסון מיד פותח בקשר עם הרוסים, דרך הטלפון האדום. וכאשר בערב היום הראשון של הלחימה מתברר לרוסים שאנחנו מתקדמים ומכים את המצרים, מגיע השדר החמור של קוסיגין, שאומר לג'ונסון: 'אם ישראל לא תחזור מיד לגבולותיה, אנחנו נתייצב לצד הערבים'. ג'ונסון מבין מיד את הפוטנציאל הנפיץ של ההודעה ונחרד מפני האפשרות של מלחמת עולם. הוא עושה שני מהלכים: האחד, הוא שולח שדר לרוסים ואומר להם, 'רבותיי, יש לנו מחויבות לקיומה ולשלמותה של ישראל'. והשני, כל הצי השישי שנמצא בים התיכון מקבל הוראה לשוט במלוא הקיטור לכיוון זירת הקרבות. באזור נמצא גם הצי השישי הסובייטי, והרוסים מבינים את המסר. משום כך הם לא מתערבים יותר, וכל שאר המהלכים המדיניים עוברים לאו"ם".
בסוף ניצחנו. איך? למה?
"זו הפתעה לכולם, למעט צה"ל, שאמר את זה מההתחלה. הצבא היה בטוח שננצח, וידע שיש בכוחנו לבצע את המשימה. המפתח לניצחון היה כמובן המבצע של חיל האוויר, 'מוקד', שתוצאתו היתה השמדה טוטאלית של חיל האוויר המצרי על הקרקע, בשלוש שעות. הרמטכ"ל, יצחק רבין, ביקר בחצור יומיים לפני המלחמה ואמר לטייסים, 'זה יהיה קרב לחיים או למוות. אם תצליחו, ניצחנו במלחמה. אם לא תצליחו, רק אלוהים יכול לעזור לנו'. כשאומר לך את זה הרמטכ"ל - אתה מבין שזה רציני, ומה מוטל על הכף, ואתה פועל בהתאם".
מבחינת מעמדה הבינלאומי של ישראל אז, עולה מהספר שלא היתה שום תמיכה. התנהלנו לבד.
"שוכחים שהוא לא טלפן". המלך חוסיין // צילום: מתוך ויקיפדיה
"אבל היתה כלפינו המון אהדה עממית. גם באמריקה היתה לנו הרבה תמיכה בציבור, באיגודים המקצועיים, וכמובן אצל היהודים. היתה כאמור תמיכה עממית בהרבה מקומות, אבל בממשלות, כמו שאתה אומר, כמעט שלא".
בהתחשב במצב הזה שאתה מתאר, ההחלטה לצאת למלחמה היתה די אמיצה.
"בוודאי. אבל זו היתה החלטה בלתי נמנעת. מפני שבשום פנים ואופן לא היינו מחזירים לעצמנו את הביטחון ואת המעמד במזרח התיכון ללא המלחמה. זו היתה גם התפיסה של דיין, של חיל האוויר, של דן טולקובסקי (מפקד חיל האוויר במבצע סיני; א"ל) בזמנו: שאנחנו יכולים לבצע מבצע צבאי נגד מצרים בלי עזרת המעצמות. זו תפיסה, שהיום אני חושב שהיא יותר מקובלת, שאנחנו לא צפויים לסכנת השמדה כמו בעבר. והסכנות, גם אם הן סכנות קשות, הן לא קיומיות. אפילו לא הסכנה האיראנית, שבינתיים נדחתה, וגם אותה אפשר לבלום. ששת הימים היתה ההוכחה, שאנחנו יכולים להילחם במה שקראו בצה"ל ב־48', 'מקרה הכל': כשכולם תוקפים אותנו".
זרעי הסכסוך הבא?
דומה שהשאלה החשובה ביותר בנוגע למלחמה, מנקודת מבט היסטורית, היא האם היה זה צעד נכון למדינת ישראל? לדברי בר־זהר, התשובה ברורה: "בוודאי", הוא אומר. "והחלטתי להוציא מחדש את הספר, כי קמו מפקפקים בתזה הזאת. אני חייב לספר מה שהיה פה, כדי להבין מה קרה, מה לא יכולנו לעשות. שהיינו חייבים לעשות את זה. כדי לסתור את הדברים הלא נכונים שאחדים אומרים היום, כאילו היו כל מיני גנרלים ופוליטיקאים שתכננו לצאת למלחמה כדי לכבוש שטחים. לא דובים ולא יער. היה צריך לכתוב את זה.
"אחרי המלחמה היה קונצנזוס בממשלה שמוכנים להחזיר את כל השטחים בסוריה ובמצרים, בסיני ובגולן תמורת שלום. זו היתה אחת ההחלטות המידיות. מנדס פרנס (ראש ממשלת צרפת לשעבר, שהיה יהודי) טלפן מצרפת למשה דיין ואמר לו, 'אתם ברגע היסטורי, טוס לשארם א־שייח' ומשם תפנה לעולם הערבי בנאום דרמטי, שאתה מציע להחזיר את השטחים תמורת שלום'. ודיין, כמו ילד טוב, הלך לאשכול וביקש את רשותו לעשות את זה. אז אשכול אמר לו, 'זה מצוין. אבל למה שאתה תיסע? אני אשא את הנאום'. והוא נשא את הנאום, ואף אחד לא זוכר את הנאום הזה. מפני שיש הבדל. אילו דיין, עם כל ההילה שהיתה לו, של גיבור מלחמת ששת הימים, היה נואם - האימפקט שלו היה הרבה יותר חזק.
"אבל אחר כך הוא אמר, "אני מחכה לטלפון מחוסיין". ובהדרגה הקשיח את עמדתו, כי הוא חיפש נואשות פתרון שיותיר את השטחים האלה בידינו.
"מצד שני, אף אחד מאלה שמדברים על הכיבוש לא מזכיר במילה אחת שחוסיין לא טלפן. ושהיתה ועידת חרטום באוגוסט, עם שלושת הלאווים: לא הכרה בישראל, לא מו"מ איתה, לא שלום עם ישראל. ונאצר אז הודה, 'מה שנלקח בכוח, יוחזר בכוח'. עם כל השגיאות שלנו קשה מאוד להסביר גם לחלק מהציבור שלנו וגם לחלק בעולם, שיש פה פער אדיר בין שתי חברות, שאחת חיה בעולם אחר, בהוויה שונה לחלוטין, ואין לך באמת פרטנר למו"מ".
מה הלקח המשמעותי שאנחנו יכולים ללמוד מהמלחמה לגבי חיינו היום ובעתיד הנראה לעין?
"בראש ובראשונה, שישראל אינה ניצבת בפני סכנה קיומית. שנית, לגבי העתיד, שאנחנו צריכים לדעת היטב עם מי יש לנו עסק, ומשום כך המקסימום שאנחנו יכולים לשאוף אליו הוא להגיע להסדר ביניים עם הפלשתינים לטווח ארוך.
"אני לא מאמין בשתי מדינות לשני עמים, ובוודאי לא במדינה אחת. אני מאמין שהדבר היחיד שיכול לתת לנו איזושהי יציבות הוא אם נפתור את הפתרון החוסייני. כלומר, שאותם שטחים ביהודה ושומרון שאנחנו נפנה, ייכנסו לפדרציה עם ירדן. פדרציה שיהיו לה שני מוקדים, אחד בירדן ואחד ביהודה ושומרון. כולם מדברים על שתי מדינות, אבל לא מבינים על איזו מדינה מדובר. זו מדינה שנושאת בתוכה כבר את הזרעים של הסכסוך הבא. אין להם אפשרות להקים צבא, אין להם מוצא לים, אין להם שטח להתרחב בו. אבל אם הם נכנסים לפדרציה עם ירדן, הם יכולים קודם כל לקבל מוצא לים בעקבה, שטחים עצומים בתוך ירדן שנוחים להתרחבות, ליישובים חדשים ולהתפשטות, ועוד".
נוכל לסכם שמלחמת ששת הימים, מעבר להיותה הניצחון הצבאי הכי גדול שלנו, משפיעה עלינו עד היום הזה, ולדבריך - לטובה.
"בוודאי. אני חושב שב־19 השנים הראשונות של קיום ישראל העתיד נראה לנו די מעורפל. לא היינו בטוחים שאנחנו באמת נתקיים לאורך ימים. אחרי ששת הימים חשנו שזהו, אי אפשר להזיז אותנו, אנחנו חזקים. זה נסך המון ביטחון בתוך עם ישראל, שאפילו לא מודע לזה. מה שחשוב הוא שזה הפך את החברה שלנו לחברה נורמלית, שלא חרדה ולא פוחדת ממה שיקרה לה".
"דיין ביקש את רשותו של אשכול לפנות לעולם הערבי בנאום דרמטי על החזרת שטחים תמורת שלום. אשכול השיב: 'אני אנאם', וכך היה. אילו דיין היה נואם - האימפקט שלו היה הרבה יותר חזק"
"דיין פנה לרבין: 'מה תעשה במלחמה?' רבין אמר שיתפוס את צפון סיני עד אל־עריש כקלף לפתיחת מיצרי טיראן. דיין ענה: 'מה פתאום? צריך להפוך את סיני לשדה קרב ולהשמיד את הצבא המצרי'"
"מת 3 פעמים, אחת מהן בששת הימים". בן־גוריון
רמטכ"ל - ושר ביטחון בפועל. רבין
"שוכחים שהוא לא טלפן". המלך חוסיין
"במלחמה הפכנו לחברה נורמלית". בר־זהר בביתו
צילום: מתוך הספר "מלחמת ששת הימים" בהוצאת ש.מזרחי
צילום: מתוך ויקיפדיה
צילום: אילן ברונר/לע"מצילום: זיו קורן
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו