הגן הלאומי שבו ממוקמים קבריהם של דוד ופולה בן־גוריון הוא נווה מדבר מלבב. בגן, הממוקם בתוך מדרשת בן־גוריון בשדה בוקר, שביל המדמה ערוץ נחל מדברי וסביבו צמחייה ירוקה, עצי חרוב וזית ויעלים וצבאים המשוטטים בחופשיות. השביל, 300 מטרים אורכו, מסתיים ברחבה גדולה ופתוחה שבליבה מצבותיהם הצנועות של "הזקן" ורעייתו, נחות בצל עץ פלפלון. מהרחבה נשקף נוף מרהיב של בקעת צין ורמת עבדת; ארץ בראשית של ממש. אף שמדובר באחוזת קבר, זהו מקום שכל כולו חיים. אין מתאים ממנו, כך נדמה, כדי לפגוש ארבעה אנשים המגשימים מדי יום, בלי טיפת פאתוס או ציניות, את חזונו של בן־גוריון להפריח את הנגב. את הארבעה, אם לחטוא לרגע במליצה, אפשר לתאר במשפט המפורסם של ראש הממשלה הראשון: "היסטוריה לא כותבים, היסטוריה עושים". עד כאן פאתוס, ונעבור למעשים.
אשכול נגב מזרחי: דור המדבר של ההיי־טק
דוד אלון, בן 31 מבאר שבע, הוא סמנכ"ל אשכול נגב מזרחי, גוף שבו חברות 13 רשויות ובהן הערים דימונה, ירוחם וערד, המועצות רמת נגב, תמר, ערבה תיכונה ומצפה רמון והמועצות הבדואיות חורה, כסייפה, נווה מדבר, אל קסום, ערערה בנגב ושגב שלום. האשכול, שלו שותפות גם JNF ועמותת תור המדבר והעומד בראשו הוא ראש עיריית דימונה בני ביטון, מממש את רעיון יתרון הגודל כדי לקדם תהליכי התייעלות וחיסכון בהוצאות הרשויות ולצמצם פערים ביניהן.
"אחת הבעיות הגדולות בנגב היא צפיפות היישובים הנמוכה בתוך השטח הענק", הוא אומר, "מלבד זאת, רבות מהרשויות הן רשויות חלשות, כאלה שקשה להן להוציא את הראש מחוץ למים ולראות את ההזדמנויות בשטח. יש הרבה חסמים המשותפים לכולן, ואנחנו מנסים למצוא את המשותף ביניהן ולהעצים אותו, כדי לייעל את המערכות ואת השירותים לתושבים ולעזור בפיתוח הכלכלי. אנחנו נכנסים לכל תחומי החיים: בריאות, תשתיות, חינוך, תברואה. לאחרונה, למשל, הצלחנו להוריד כמעט 30 אחוזים מעלויות שינוע ופינוי האשפה ברשויות שאנחנו נמצאים בהן".
דוד אלון. "בחור מדימונה לא רוצה לעבוד במפעל, אלא בגוגל או בפייסבוק" // צילום: דודו גרינשפן
אלון הוא בוגר תוכנית "עתידים - צוערים לשלטון מקומי", שאותה מפעילה עמותת עתידים. העמותה פועלת למיצוי הפוטנציאל האנושי בפריפריה, להענקת השכלה גבוהה ולמתן כלים להשתלב במרקם העשייה של החברה הישראלית. "כדי להגשים את החזון שלנו פיתחנו מודל חדש שמדבר בעצם על 'אזור חכם'", הוא מסביר, "ניסינו להבין מהם שלושת הקשיים המרכזיים של האזור. מצאנו שהם הפיזור הגיאוגרפי הגדול, הצפיפות הנמוכה על השטח וכלי הניהול החלשים בתוך הרשויות עצמן. אלה בעיות בכל הרשויות המקומיות באשכול שלנו, בעקבות כך פיתחנו אזור שנוגע בשלושת הנושאים האלה, כשבתוך הדבר הזה אנחנו מנסים לגעת בחמישה תחומים עיקריים - תעסוקה ופיתוח כלכלי, בריאות, חינוך, תחבורה ואיכות סביבה".
על מה אתם שמים דגש מרכזי?
"הדגש הכי גדול שלנו הוא על תעסוקה, כי זה בעצם הדבר המרכזי שמחבר אנשים למקום. בנינו שלושה מרכזים - אחד בחורה, אחד בערד ואחד בדימונה - שנקראים 'נט־גבים'. המטרה שלהם היא קודם כל יצירת קהילה, כדי שלאנשים תהיה מודעות לעולם הדיגיטלי ולאפשרויות שקיימות בחוץ. הבעיה המרכזית כאן מבחינה תעסוקתית, וזו הסיבה שאנשים לא נשארים ושהצעירים עוזבים, היא חוסר בגיוון. בחור שיושב היום בדימונה לא רוצה לעבוד במפעל, גם אם הוא מקבל שם תנאים סבירים; הוא רוצה להיות מעצב או קופירייטר ולעבוד בגוגל או בפייסבוק, ואנחנו מנגישים לו את זה ויוצרים אצלו מודעות לכך שהוא יכול לעשות זאת מביתו בנגב. לצורך זה חברנו לחברת סיסקו, ואנחנו נותנים כלים טכנולוגיים להתגבר על הפערים הגיאוגרפיים וגם הכשרות מתאימות. מתכנת יכול לעבוד מהבית שלו, או מהמרכזים שהקמנו - שיש בהם תשתיות אינטרנט שאתה לא מקבל גם במרכז, כלי תקשורת מתקדמים וקורסים והכשרות בסבסוד משמעותי".
אשכול נגב מזרחי עמלים גם על יצירת קהילה של יזמים בנגב, "שיוכלו לתת באופן מקוון את כל סוגי השירותים - מעיצוב גרפי, דרך ראיית חשבון ועד עריכת דין. חשוב לגעת בכל התחומים במקביל וכל הזמן. צריך שיהיו שירותי בריאות זמינים, תחבורה ציבורית גמישה ונוחה ושירותים מוניציפליים ברמה גבוהה. אז המחיה באזור תהיה אחרת, וגם המיתוג שלו והתפיסה לגביו ישתנו".
תלמ"א: התיישבות באמצעות לימודי שפה
לצידו של דוד יושב אלון פוטרמן, בן 34 מאשקלון. הוא מנכ"ל ומייסד תלמ"א - תוכנית לאומית למצוינות באנגלית - הפועלת בחודשי הקיץ ומשלבת מורים ישראלים לצד מורים המגיעים במיוחד מחו"ל. "הקמנו את תלמ"א לפני שלוש שנים, כפיילוט בשתי רשויות בצפון", מספר פוטרמן, "היום היא פועלת ממרום הגליל עד למצפה רמון, והתוכנית שלנו היא כמובן לגדול עוד. מאחורינו עומדות שתי קרנות של פילנתרופים גדולים, קרן שוסטרמן וקרן סטיינהרדט, שבראשה עומד מייקל סטיינהרדט שנבחר להדליק השנה משואה ביום העצמאות. איתנו נמצאות רשויות מקומיות, שראו את עצמן מחויבות לסיפור של החינוך הציבורי, וגם משרד החינוך".
איך הוקמה תלמ"א?
"ב־2014 החליטה הממשלה הקודמת לפתוח את בתי הספר גם בחודש יולי, בתוכנית שנקראת 'בתי הספר של החופש הגדול'. התוכנית היתה אמורה להיות מוטמעת בשלושה קיצים, כשבכל קיץ שתי שכבות גיל מצטרפות. ב־2014 התחילו עם כיתות א' וב', אבל ההרחבה לא התבצעה. במקביל, ב־2014 היתה יוזמה של הקרנות עם רשויות מקומיות בצפון, ובראשן נצרת עילית ומגדל העמק. הן באו לשר החינוך דאז שי פירון ואמרו לו: 'אם אתה ממילא מתכוון להשאיר את בתי הספר פתוחים גם ביולי, בוא נתמקד בתוכנית שתשים דגש על מקצוע ליבה אחד - אנגלית'. נראה איך אפשר לקחת את התלמידים באזורים הפריפריאליים יותר, ולוודא שהם משתפרים במקצוע הליבה הזה, ללא קשר לרקע הסוציו־אקונומי של המשפחות שלהם. כך התחילה תלמ"א, שהפכה לשירות ציבורי שניתן דרך רשויות מקומיות".
מה בעצם אתם נותנים לתלמידים?
"בתלמ"א יש שלוש חוויות, החוויה הראשונה היא של התלמידים, כשעולים לכיתות ד', ה', ו'. הם יושבים בכיתה גם ביולי ולומדים משני מורים, שמלמדים בזוג: אחד הוא המורה המקומי שמוכר להם, והשני מגיע בהתנדבות מחו"ל. רוב המורים שמגיעים הם לקראת גיל 30, עם תואר שני ותעודת הוראה. הרעיון הוא שאם ילד מקבל במשך השנה שלושה או ארבעה שיעורים באנגלית, עכשיו יהיה לו קיץ שלם של זה, שבו ההתמקדות היא בלימוד חווייתי של השפה דרך אמנות, מדעים, מוסיקה ועוד, ושהחוויות האלה יתאפשרו גם לאלה שידם אינה משגת. יש תוכנית לימודים בחמש רמות שונות, בהתאמה לרמת הכיתה.
מודעות לעולם הדיגיטלי. אחד ממרכזי "נט־גבים" // צילום: דודו גרינשפן
"כשירות ציבורי, אנחנו נמצאים תחת ההערכה של ראמ"ה, הרשות הארצית למדידה ולהערכה בחינוך. אנחנו רואים שמעבר לכך שהתוכנית מצמצמת פערים חברתיים, היא גם מטמיעה תפיסה שבית הספר הוא מקום שיש בו הרבה מעבר למבחנים ולשיעורי בית. במקום לומר לילד שעל מנת להתקדם הוא צריך ללכת למתנ"ס, לסאמר סקול או לשיעור פרטי אם ידו משגת - אתה מביא את כל הטוב הזה למקום שבו הוא לומד.
"החוויה השנייה היא החוויה של המורים הישראלים, שאותה אנחנו רואים שוב ושוב ובכל מקום. הם מספרים שהתוכנית עושה אותם מורים טובים יותר, והסיבה העיקרית היא העבודה עם המורה שמגיע מהצד שני של העולם. אתה לומד לתכנן שיעורים אחרת, לייצר משמעת בצורה אחרת ועוד ועוד.
"החוויה השלישית היא החוויה של המורים מחו"ל. תלמ"א היא לא תוכנית שמאפשרת להם לעבור את מה שהם עברו אולי בפעמים קודמות שהם היו בארץ במסגרות אחרות, שזה סיבוב בכותל־מצדה־ים המלח, אלא להגיע לישראל ולהתחבר למדינה ולחברה הישראלית דרך המקצוע שלהם. התוכנית שלנו זכתה לפרסים ולהוקרות. אנחנו עובדים עם כל המגזרים, כולל ערבים וחרדים. יש רשויות מקומיות שעומדות בתור כדי להצטרף, ויותר מ־1,000 מורים מארה"ב, מאוסטרליה, מקנדה, מדרום אפריקה וגם מאירופה שרוצים להתקבל".
התוכנית מתקיימת בפריסה ארצית. האם בנגב אתם מגלים מאפיינים ייחודיים?
"תוך כדי העבודה בשטח נתקלנו במשהו מעניין בנגב. ראינו שאף שאין מחסור בכסף או בתקנים, יש מחסור במורים. נתקלנו בסיטואציות שבהן מורה אחת לאנגלית נאלצת ללמד בכמה בתי ספר שונים, שזה דבר מטריד. ילד זכאי ללמוד אנגלית במדינת ישראל, נקודה. אבל מה אתה עושה אם אין מורה? אחד הדברים היפים שנולדו בעקבות תלמ"א הוא האפשרות לגשת למורים שבאים לכאן מחו"ל בקיץ, ולהגיד להם: מה צריך לקרות כדי שתסכימו להישאר כאן שנה? הגענו למסקנה שאנחנו צריכים להציע עיסקת חבילה, שיש לה שלושה עמודי תווך: משרה מלאה לכל מורה, לימודים והתפתחות מקצועית כמו השתלמויות טובות או לימודים באוניברסיטת בן־גוריון - וחיים חברתיים.
לימוד חווייתי דרך שפה ומוסיקה. שיעור אנגלית בפרויקט תלמ"א // צילום: דודו גרינשפן
.jpg)
אלון פוטרמן // צילום: דודו גרינשפן
"אני מכיר מורה שעברה לגור בנגב במסגרת תוכנית אחרת, והיא ממש מחכה לסיים את המחויבות שלה ולחזור למרכז. כששאלתי למה היא אמרה לי, 'אני מתה לעשות ארוחת שישי, אבל אין מי שיבוא'. המשפט הזה מהדהד לי בראש. היה לי ברור שבתוכנית הזו חייב להיות גרעין של מחנכים שיהיה גם מעגל חברתי עבורם. צריך לגרום לכך שמסה של אנשים, גם מחו"ל וגם מישראל, שהם בעלי עניין משותף, יגידו 'אנחנו באים לנגב'. באוגוסט יגיעו לנגב 40 מורים, 20 מישראל ו־20 מחו"ל, שילמדו במשך שנת הלימודים הבאה בארבע רשויות באזור. כולם יתגוררו יחד במצפה רמון".
איך מגיבים הילדים לכך ש"מכריחים" אותם ללמוד בקיץ?
"שיעור הנשירה שלנו הוא פחות מאחוז אחד. אחד האתגרים הגדולים הוא לא להתבלבל ולקרוא לתלמ"א קייטנה. אין פה שוקו ולחמנייה. מה שכן יש זה מורה, שמגיע מהצד השני של העולם וסביר להניח שלא יודע מילה בעברית. היום הראשון באמת מתסכל מאוד, כולם שוברים את השיניים, אבל להגיע לתוכנית ביום האחרון זו חוויה שאי אפשר לתאר. לראות את הילדים האלה ב־1 בספטמבר עומדים בפני שאר החברים בבית הספר ובכיתה, זה משהו שנותן לך את ההרגשה שאתה והשותפים שלך עושים יחד משהו נכון".
התיכון לחינוך סביבתי: ניווטים, אקולוגיה וציונות
העיסוק בחינוך משותף גם לסמדר כהן, בת 51, המנהלת בשלוש השנים האחרונות את התיכון לחינוך סביבתי במדרשת בן־גוריון בשדה בוקר. "הגעתי לנגב לפני יותר מ־20 שנה בעקבות בעלי, שהוא איש קבע שהוצב לשרת בבסיס רמון", היא מספרת, "אותו יום היה היום הכי מסויט בחיי. הייתי בחודש התשיעי להריוני עם הבן השני שלי, וחשבתי שחרב עלי עולמי. היום אני יודעת שזו היתה נקודת האפס ההיסטורית שלי, היום והמקום שבהם התחלתי להתפתח באמת".
כוחה של הקבוצה. תלמידים מביה"ס לחינוך סביבתי // צילום: דודו גרינשפן
כהן, במקור מאשקלון, הקימה את ביתה במדרשת בן־גוריון והחלה לעבוד בתיכון לחינוך סביבתי כמורה למתמטיקה. במקביל סיימה דוקטורט באוניברסיטת בן־גוריון, והיא מרצה בה במחלקה לחינוך. "אני ומשפחתי בחרנו לחיות כאן במדרשה ובנגב. הבן השני שלי נולד פה ושני הבנים התחנכו בבית הספר לחינוך סביבתי. גם אני גדלתי כאן, כמורה למתמטיקה בתוך הצוות, ובשלוש השנים האחרונות אני מנהלת התיכון", היא אומרת, "הנגב והמדבר מאלצים אותך להיות כנוע, ללמוד, לעשות חשבון נפש תמידי, להכיר את האנשים שסביבך ולהפוך באמת למשהו אחר".
מהו בעצם התיכון לחינוך סביבתי?
"בית הספר, שקיים יותר מ־40 שנה, מונה 366 תלמידים, כולם במסגרת שמחולקת לפנימייה מלאה או לפנימיית יום. מערך החינוך של בית הספר פועל 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. גם התלמידים שמתגוררים באזור וישנים בבית, מגיעים בבוקר ונשארים כאן עד 23:00 בלילה, שזה השלב שבו הולכים לישון. אין הפרדה פיזית או סימבולית בין הפנימייה לבין המסגרת של בית הספר.
"הילדים מגיעים מכל הארץ, מתוך בחירה לעשות שינוי. זו לא פנימייה לילדים מרקע סוציו־אקונומי נמוך או לכאלה שהוצאו מחוץ לבית, אלא לילדים שבוחרים לעזוב את מקום הנוחות שלהם. שלושה או ארבעה ילדים גרים בחדר פשוט וצנוע, והכוח והעוצמה של כל שכבה בבית הספר הם הקבוצה. חוט השני שעובר בין כל הילדים אצלנו הוא אהבת הטיולים והסביבה. התלמידים מבינים שהם מגיעים לבית ספר שבו 50 אחוזים מהזמן הם לומדים ונמצאים בחוץ ובשטח - שם מתרחש תהליך הלמידה אצלנו.
סמדר כהן. "זו פנימייה לילדים שבוחרים לעזוב את מקום הנוחות שלהם" // צילום: דודו גרינשפן
"יש לנו 11 סדנאות שטח שהתלמידים עוברים מכיתה ט' עד י"ב, ולפני כולן מתבצעת הכנה מעמיקה עם מומחים מבית הספר ומומחים אקדמאים. התלמידים לומדים את תורות הביולוגיה, האקולוגיה, הגיאוגרפיה ועוד, באמצעות השטח. אנחנו
עוסקים בנושאים דוגמת הכרת הסביבה, ניווט, קריאת שטח, צמחייה, בוטניקה, גיאולוגיה, מיחזור אשפה ומים ואקולוגיה. יש לנו גם פרויקטים משותפים עם מוסדות אקדמיים, למשל פרויקט עם המכון לחקר המדבר שעוסק בנושא המים, והתלמידים שותפים לפרויקטים האלה. השטח הוא הכלי המרכזי שבאמצעותו אנחנו מבצעים את תהליך הלמידה, וזה קורה כמובן בנגב ובמדבר".
מעבר ללימודי הסביבה, מקצוע שבו ניגשים כל תלמידי בית הספר לבגרות ברמת חמש יחידות, הנתונים ההישגיים של תלמידי בית הספר הם מהגבוהים בארץ. 99 אחוזים מתלמידיו זכאים לבגרות, 27 אחוזים ניגשים לחמש יחידות במתמטיקה ו־85 אחוזים - לחמש יחידות באנגלית. "בית הספר מניף שני דגלים מבחינה ערכית", אומרת כהן, "הראשון הוא תרומה והתנדבות בקהילה, כאשר 58 אחוזים מהתלמידים מתנדבים לשנת שירות או למכינות הצבאיות. המספר הזה היה יכול להיות הרבה יותר גבוה, אבל לצערי אין מספיק מכסות. הדגל השני הוא שהתיכון הזה הוא אכסניה לגידול נוער ציוני שחוזר לנגב. יש לנו תלמידים שחזרו אלינו לשנת שירות ומאוחר יותר כמדריכים, כמורים, כמחנכים, כרכזי שכבה וכמובילי בית הספר. אחרים חזרו לגור במקומות שונים בנגב, ורבים מהם עוסקים בתחום בחינוך.
"הבוגרים שלנו, ואני אומרת זאת בלי להתבייש, הם אנשים שמעניין אותם לשנות, לשפר ולהשפיע. בית הספר חרת על דגלו להחזיר אנשים לנגב ולראות באזור הזה יתרון ולא חיסרון. לראות בפריפריה הזו את המרכז, ולגדל כאן נוער ציוני וערכי".
החאן, השבילים של מצפה - והמזגן של אלוהים
דוגמה חיה למי שגדל בנגב, עזב אותו וחזר אליו הוא יפתח דבש בן ה־36 ממצפה רמון. "גדלתי במצפה - ואחרי הצבא ברחתי", הוא מספר, "בילדות, כל אזור הר הנגב היה מגרש המשחקים שלי. מהר מאוד יצאנו עם אופניים לשטח, ובהמשך עם אופנועים, והכרנו את כל הפינות באזור.
"חזרתי למצפה לפני שלוש שנים, אחרי סיבובים בארץ ובעולם ולימודי תרבות במכללת ספיר. היום אני עוסק בכל מה שקורה בהר הנגב - אם זו הקהילה הבדואית, הקהילות שהגיעו למצפה לאורך השנים ואפילו הקהילות העתיקות שחיו באזור, כמו הנבטים. מבחינתי, מצפה היא מרחב השראה שיש בו אופק רחב עם נוף מרהיב".
מצפה רמון נתפסת כמקום של פוטנציאל לא ממומש. איך אתה מסביר את זה?
"כולם מדברים על הפוטנציאל של מצפה, ואני אומר שזה עניין של הסתכלות. הדבר הראשון שצריך לעשות הוא להתחיל בנו, בתושבים המקומיים שרוצים לעשות, בחינוך ובתרבות. זה מה שאני מנסה לעשות. פתחנו חאן קטן, שנמצא ברובע דרכי הבשמים ונקרא חאן ארדון. שם אנחנו מארחים קבוצות של אנשים שרוצים להגיע למצפה אבל מפחדים לישון בשטח, ובעצם מכירים להם את האזור. המיתוג החדש של מצפה הוא 'מצפה רמון כמרחב השראה'. להגיע למצפה כדי להתנתק לרגע מהמסכים, לשבת ולשמוע את עצמך חושב מול הנוף. המטרה הגדולה היא לחשוף את מצפה לכמה שיותר אנשים ולהפוך את היתרונות שלה לדבר שמביא פרנסה ליישוב ולאנשיו. למשל, העובדה שבקיץ אלוהים פותח את המזגן ב־16:00 אחר הצהריים, או העובדה שמצפה יושבת על הבמה הכי גבוהה בנגב - וכל אירוע, פסטיבל או הופעה שתעשה יזכו לאקוסטיקה ולנוף מטורף. כל מי שמגיע נחשף למה שהמקום יכול לתת לו, ויהיו כאלה שיבחרו לבוא ולעשות עם זה עוד משהו ועוד משהו".
יפתח דבש. "ממצפה רמון רואים את האופק" // צילום: דודו גרינשפן
את העיסוק בפיתוח התיירות והיזמות במצפה משלב דבש גם בפרויקטים חינוכיים. "במשך שנה עסקנו, עם תלמידים מכיתות א' עד י"ב מכל מוסדות החינוך במצפה, בסידור ובסימון שבילים הסמוכים לעיר. לימדנו אותם על השבילים, בעלי החיים והצמחייה, קריאת מפה, הסתכלות על הנוף והבנה של מה שרואים. יצאנו לשטח, הכנו תה, למדנו, שיחקנו, ותוך כדי עבדנו על השבילים שבעצם יוצאים ממצפה רמון, חוזרים אליה ומספרים את הסיפור שלה. בסך הכל מדובר בכ־40 ק"מ של שבילים, שממש נושקים ליישוב. הפרויקטים עם הכיתות היו מסביב ומחוץ לבתי הספר. סידרנו אבנים ושילטנו את השבילים, כאשר כל שביל נקרא על שם חיה שאפשר לראות בדרך - גמלים, כבשים, דורבנים, יעלים. הילדים גילו מהר מאוד את מה שגם אני גיליתי כילד: שהמרחב שלנו מספר סיפורים מטריפים שנמצאים בכל פינה".
פרויקט נוסף של דבש הוא שחזור הטרסות החקלאיות העתיקות הנמצאות במצפה ובסביבתה. "מצפה רמון יושבת על ראש הר, וכל היובלים של נחל צין, למשל, מתחילים אצלנו", הוא מסביר, "כשאתה מטייל בין השבילים, אתה מגלה שהכל מלא בטרסות עתיקות, כלומר היתה חקלאות באזור. אני מקווה שבעתיד נוכל לייצר יותר ויותר טרסות, שאחרי שיפוץ וסידור יוכלו להחזיק מים, ונוכל לגדל בהן גידולים שונים. כרגע המחשבה היא לתת לצמחייה המקומית לעשות את שלה, כי הרבה מהצמחים שגדלים באזור הם צמחי מרפא שהבדואים מכירים אותם הכי טוב. אגב, גם זו דרך לפתח את התיירות באזור, עם סיורי שטח בעקבות צמחי המרפא".
איפה היית רוצה לראות את מצפה בעוד חמש או עשר שנים?
"ממצפה רמון רואים את האופק. כבר היום מגיעים הרבה מאוד חבר'ה צעירים, וכרגע אין כמעט דירות פנויות ביישוב. אלה אנשים שרוצים, שנייה לפני שהם חוזרים למירוץ המטורף, לעשות פסק זמן, אבל גם המון משפחות צעירות שבאות כדי להישאר. הבעיה העיקרית במצפה היא פרנסה: אין אצלנו עבודות שמאפשרות לאנשים באמת להגשים את הייעוד שלהם. מצפה הוגדרה כעיירת פיתוח לפני 60 שנה, ואני אומר שאם רק ייתנו לנו לפתח את החלומות הקטנים של כל אחד מאיתנו - אנחנו נעוף לשמיים".
עם המשפט האחרון של דבש מסכימים כל הארבעה. רגע לפני שאנחנו נפרדים, הם מחליפים פרטים וכבר זוממים על פרויקטים עתידיים משותפים. אין ספק, בן־גוריון היה עומד על הראש מרוב גאווה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו