"חן, ילד שלי, מתגעגע אליך יום־יום, שעה־שעה. זוכר כל כוס קפה ששתינו יחד, כל שיחת אב ובן שניהלנו, זוכר כל דקה מהכיף שזכיתי לעשות איתך. אתה הראשון שהפך אותי לאבא גאה! איתך עברתי אלפי רגעים ראשונים: היום הראשון בגן, בבית הספר, בחטיבה, בתיכון, חופשת הסקי המדהימה של שנינו, שנייה לפני שנת הגיוס, טיולים משפחתיים, הפעם הראשונה שהכנת סיר פויקה משפחתי. זכיתי לשתף אותך ולהיות שותף שלך למשך 20 שנים. אתה איש מדהים, נשמה גדולה, אח, בן, נכד, חבר וצופיפניק מושבע.
גם עכשיו אני אבא גאה, אבל קצת אחרת. גם עכשיו אני עובר איתך אלפי רגעים ראשונים של פעם ראשונה בלי. פעם ראשונה בלעדיך. אני כל כך אוהב אותך, שאני משחרר אותך. עשית את הבחירה שלך, ואני אוהב אותך, בלי קשר לבחירה הזו שלך. הבחירה הזו היתה שגויה. סופנית. בחירה שלא הותירה מקום לדבֵּר, לעבוד על הדברים, להיתמך, לשתף, לשנות.
ועכשיו, כל שנותר לנו זה לעשות את הבחירה שלנו. ואנחנו בוחרים בחיים.
בוחרים להתאהב מחדש בחיים. לא לוותר, על אף הכאב. לדעת לבקש עזרה כשצריך. לשתף אחרים. גם בשמחה וגם בקושי.
אנחנו בוחרים לכבד את הבחירות של מי שאנחנו אוהבים. גם אם הבחירה הזו לא תמיד ברורה לנו, או קלה.
אנחנו בוחרים לשחרר רגשות לא נעימים שקיננו בנו, לשחרר את עצמנו מדאגה חסרת תועלת, ממה שמתיש ולא תורם. להתמלא ולמלא אחרים באהבה, השראה ואור.
עצובים, מתגעגעים, זוכרים, ועם זאת אוהבים, גאים, חזקים ושמחים!
להתראות ילד שלי,
אבא"
(ההספד שנשא צחי וורבר ביום השלושים לנפילתו של בנו, רב"ט חן וורבר ז"ל)
הדוד חנן ז"ל (משמאל) עם אחיו צחי, אבא של חן
כמה שעות ספורות חלפו בין לחיצת הלייק שלי על התמונות של שני ילדיו הגדולים של צחי וורבר ועד ההלם מפלח הלב, כשעל קיר הפייסבוק התוסס שלו הופיעו ארבע מילים: "הבן החייל שלי איננו".
בבוקרו של 11 במאי 2016, יום הזיכרון לחללי צה"ל, הוא העלה תמונות מבית העלמין הצבאי ברחובות, שם קבור אחיו חנן ז"ל, שנפל במלחמת לבנון הראשונה. הוא הצטלם עם שני ילדיו הגדולים, חן ונופר, שעמדו שם במדים, יפים וחייכנים. "גאה בחיילים שלי!" הוא כתב, ואני זוכרת היטב את המחשבה שהגיעה ביחד עם לחיצת הלייק המהירה, "וואו, יש לצחי שני חיילים בבית. כמה הם מקסימים".
כמה שעות אחר כך, חן, בנו בכורו, כבר לא היה.
אני מכירה את צחי ואת אשתו השנייה יונית כבר שנתיים. כנס מקצועי שהזדמַנו אליו הפגיש בינינו. לא היה אפשר שלא להתחבר אל שמחת החיים שיש בכל אחד מהם, שמוכפלת כשהם ביחד. אל השמחה והחיוביות בגישה שלהם אל החיים. צחי עזב את עבודתו כקבלן עבודות חשמל מצליח והצטרף לעשייה של יונית, מנטורית להצלחה ולחופש כלכלי, וביחד הם מאמנים אנשים איך להגיע לחופש כלכלי ולחיים טובים ושמחים יותר.
בארוחת צהריים משותפת הם סיפרו לי על ששת ילדיהם, ארבעה מנישואיו הראשונים של צחי (49), ועוד שניים שמשותפים להם. יונית (42) הגישה לי אז במתנה ספר שכתבה, "העלמה נה והבור", וסיפרה איך בגיל 25 התאלמנה מבעלה הראשון, ושנים אחרי, פגשה את צחי ושיקמה את הלבד שבו היתה. ואז הכנס נגמר, ובעידן היחסים הווירטואליים הפכנו להיות חברים בפייסבוק.
דרך הקירות הפעילים שלהם התעדכנתי מה קורה בחייהם המקצועיים והאישיים. תמונותיהם תמיד העלו בי חיוך, הוכיחו שפרק ב' שמגיע עם שישה ילדים הוא אפשרי, ושבכלל לא חשוב כמה מקום יש לך בבית או ברכב, חשוב כמה מקום יש לך בלב. ערב ראש השנה בבית משפחת וורבר, טיול בין הכלניות, ערב פסח, יאללה בלאגן בחג המים, ותמיד תהיה תמונה שבה ידי כולם מונפות אל על, והם מקפצים באוויר, וממש אפשר לשמוע אותם מתזמנים את הקפיצה הזו, צועקים ביחד לפניה "שלוש, ארבע ו..." ומתפוצצים מצחוק.
משפחה אחת גדולה, פוטוגנית ומאושרת. חן, שהיה אמור להיות היום בן 21, נופר בת ה־20, לַחַן בן ה־16, אורֶן בת ה־15, מאיה בת ה־9 ונועם בן ה־7
.
ובצהרי היום, קצת לפני שהעצב של יום הזיכרון נמהל אל תוך שמחת יום העצמאות ומתאדה אל עשן זיקוקי הדינור והמנגלים, נמצא חן ירוי בחדר העבודה שלו בבסיס המודיעין בגלילות, שם שירת כלוחם סייבר.
כל התסריטים של מוות פתאומי וטרגי התרוצצו בראשי בעודי חוזרת וקוראת את המילים המצמררות "הבן החייל שלי איננו", ורק זה של התאבדות לא היה שם, ולו לרגע. המעשה המיואש והפטאלי לא תאם את כל מה שהכרתי בהורות ובמשפחתיות של צחי ויונית, הרי אך בבוקר ראיתי את תמונתו של חן מחייך חיוך אמיתי, והוא נראה מאושר בחיק אביו ואחותו.
כעבור שעות אחדות העניין כבר היה ברור. רב"ט חן וורבר התאבד בירייה מנשק שקיבל לפני עלייתו לשמירה בבסיס. הלוויה עמוסת משתתפים המומים, שסתמה את הגישה אל בית העלמין הצבאי ברחובות. קבר שנכרה בסמוך לזה של אחיו של צחי, חנן וורבר ז"ל, שנפל גם הוא בעת שירותו הצבאי. שבעה גדושת מנחמים, שפקדו את ביתם של צחי ויונית ברחובות. וגדוד פסיכולוגים שהובהל אל שבט הצופים שבו התחנך וחינך חן, כדי לדבר אל עשרות החניכים שהדליקו נרות במעגלי זיכרון וישבו דוממים והמומים, לא מאמינים שהדמות הכל כך משמעותית מהשבט, זו שעל שמה ייסדו את "מורל וורבר", איננה עוד.
מה אומרים להורים שהילד שלהם סיים את חייו ביודעין, הקליד מכתב לא ארוך על המחשב, זה שהיווה חלק כה משמעותי מחייו, והותיר אותם המומים ולא מאמינים? איך הם אמורים להמשיך לחיות עם הבחירה של אהובם שלא לחיות, ומה עושים עם כל המבוכה שביקור תנחומים מזמן, והיא כפולה ומכופלת במקרה של התאבדות? השכול דפק על דלתו של צחי פעמיים והפך אותו מאח שכול לאב שכול, ואין באמת מילים ברגעים האלה.
והנה אמו של חן, ורד נוטמן, חיוורת ומותשת מרוב בכי, מספרת בלחש איך ביקש חן במכתב שהשאיר להיקבר עם סיכת הקורס שלו, עם סיכות הצופים ותגיהם, ועם שרוך ההדרכה שלו. והיא כל הזמן חוזרת ואומרת, "הוא אף פעם לא דיבר על להתאבד, אף פעם לא אמר 'נמאס לי'. חבל שהוא לא רואה את כל האהבה אליו, שממלאת פה את הבית. יכול מאוד להיות שהוא היה בוחר אחרת".
הקומה השנייה של הבית ברחובות מלאה בבני נוער במדי צופים, והמרתף עמוס בחיילים, והבית הומה אנשים שבאו לנחם, ראשי מפלגת יש עתיד, שבה היה חן פעיל, ראשי עיריית רחובות, מפקדים בכירים מקהיליית המודיעין, ראש אמ"ן, ובאישונים של כולם סימני השאלה.
ורד וצחי מודעים לדמיון המצמרר בשם ובגורל של חן ושל הדוד חנן, שאותו מעולם לא הכיר, "אבל הוא לא נקרא על שם חנן", אומר צחי. "הוא פשוט היה תינוק כובש ומלא בחן".
כבר מגיל מאוד צעיר היה ברור להם שבנם הבכור מחונן. בגיל 3 כבר ידע לכתוב באנגלית. בחופשת החנוכה של כיתה א' סיים לקרוא את הספר הראשון בסידרת הארי פוטר. בכיתה ו' כבר סיים את כל הספרים שהתפרסמו בסידרה, באנגלית. יום בשבוע למד במרכז למחוננים, ומאוחר יותר הצטרף לתוכנית של אוניברסיטת בר־אילן לנוער מוכשר במתמטיקה.
הוא ייצג את רחובות באולימפיאדת המתמטיקה, באולימפיאדת המחשבים ובחידון התנ"ך המחוזי, שבו הגיע לגמר. כשהצטרף לצופים נדמה היה שמצא את מקומו המדויק, ושבט הצופים היה לו לבית שני. הוא היה מהמורעלים האלה, שחוזרים הביתה בארבע אחר הצהריים, זורקים את תיק בית הספר וממהרים לשבט - לעשות, ליצור, להדריך, להפעיל, לרכז. להיות אחראי על מפעלי השבט, ליצור אפליקציה מיוחדת שתקל על מדריכי השבט ותעזור להם להיות מדריכים טובים יותר, לתת מעצמו הכל ועוד יותר, כמו שנכתב באחת מתעודות ההוקרה הרבות שאמא ורד אוחזת בהן ברעד ומלטפת ללא הפסק.
הוא היה יו"ר מועצת הנוער של רחובות, אירגן את כל הפעילויות, החליט על תוכני המסיבות, בחר מי יופיע על בימות הנוער בעיר. נער צעיר ופעיל, שלא צריך לפנות זמן להכנת שיעורי בית או לשינון וללמידה לקראת מבחנים, מעולם הוא לא התכונן לקראתם, מעולם לא היה צריך. כל זמנו הוקדש לעשייה ציבורית והתנדבותית, עשייה למען, עשייה שיכלה לנבא בקלות את עתידו המבטיח. את כיתה י"ב בתיכון דה שליט סיים בהצטיינות לימודית וחברתית, ואסף למגירת התעודות שלו עוד ועוד תעודות שהיוו המשך ישיר, כמעט שגרתי, להצטיינות היתרה שהפגין תמיד בכל תחום.
צחי ואשתו השנייה יונית. "הנבירה הזאת בפצע הגדול לא תחזיר לי את חן" // צילום: אפרת אשל
הוא היה נער ציוני וערכי, שידע לדקלם מורשות קרב שלמות בעל פה. "טובתה של המדינה היתה כל הזמן לנגד עיניו, ולכן היה לו גם חשוב להיות פעיל פוליטית", אומרת ורד. "אם היה צריך לארגן מבצע של תרומות דם במגן דוד אדום, הוא היה הראשון להושיט את ידו, תרתי משמע".
למרות האסתמה הכרונית שאובחנה אצלו מינקות, לא ויתר על פעילות ספורטיבית והתאמן בג'ודו כבר מגיל 3 ועד סוף י"ב. ורד מספרת שבקרבות על המזרן הוא היה שואף מהמשאף שהיה צמוד אליו ונלחם עד שהאוויר בריאותיו היה נגמר. בתור צופיפניק מושבע היה ברור לו שלפני לצה"ל יתנדב לשנת שירות, וכך היה. את שנת השירות עשה בעבודה עם נוער בסיכון בקריית ים ובירושלים.
כשהגיע מועד הגיוס, בפברואר 2015, לא היה מאושר ממנו. לכולם היה ברור שימשיך את המסורת המשפחתית של הדוד חנן, ששירת ביחידת 8200, ושל אביו צחי, ששירת באותה יחידה. האסתמה, שהורידה לו את הפרופיל באופן משמעותי, והבקיאות יוצאת הדופן במחשבים ובהנדסת תוכנה סללו לו בקלות את הדרך אל התפקיד המבצעי והנחשק ביחידת המודיעין היוקרתית. עשרות בודדות של חיילים עוברים בכל מחזור את המבחנים לקורס המסווג של לוחמי סייבר, וחן, בדרכו המצטיינת והבלתי מתפשרת, עשה בו חיל וסיים גם אותו בהצטיינות. הוא היה "חייל מקלדת", כמו שאביו מכנה אותו, אבל כזה שנמצא בחוד החנית של העשייה המבצעית החשובה הזאת.
ודווקא ההצטיינות הזאת בכל תחום שרק נגע בו לאורך כל חייו, ואינספור תמונות שנותרו בקובצי מחשבו, בכולן הוא מוקף אנשים ומחובק, ופניו מקושטות בשתי גומות חן חינניות, מעצימות עוד יותר את השאלה: למה?
למה מי שמיצה את החיים מבוקר עד לילה החליט לשלוח ידו בנפשו? למה הוא לא ביקש עזרה, ואיך הצליח להחביא את מצוקתו, עד שאיש אפילו לא חשד בה?
עשר דקות מפרידות בין בתיהם של ורד וצחי. כבר 12 שנה שהם גרושים, ובכל זאת, בכל הצמתים הפוטוגניים בחייו של חן - טקס סיום י"ב, יום הגיוס לצה"ל - הם מצולמים ביחד עם המשפחה החדשה שעשה לו צחי, משתדלים בשביל הילדים להשאיר את משקעי הגירושים מאחור.
אף אחד מהם לא יכול להצביע על רמז התנהגותי כלשהו שיכול היה לנבא את האסון הגדול. "להפך", אומר צחי, "הוא כאילו דאג לכבות כל נורת אזהרה שאולי נדלקה. קשה לי להאמין שההחלטה הזו היתה רגעית וספונטנית, כי חן היה פדנט ופרפקציוניסט, וכל הנסיבות מובילות למסקנה שהוא תיכנן בקפידה את ההתאבדות שלו, כולל המכתב שהשאיר, הטייימינג שבחר והמקום".
"הסתבר שהוא היה שחקן מושלם", אומרת ורד (48), "תראי את התמונה האחרונה שצחי צילם אותו. ככה נראה בן אדם אובדני שהולך לירות בעצמו בעוד כמה שעות?"
"היתה פעם אחת, רק פעם אחת, שהוא עלה לחדר שלו וטרק את הדלת בחוזקה", מספר צחי. "זה היה כמה חודשים לפני ההתאבדות. עליתי אליו וביררתי איתו למה הוא כועס, ומה בדיוק קרה. הוא ענה לי שהוא מרגיש שהוא לא כל כך יודע מה לעשות עם החיים שלו, ומייד הצעתי לו עזרה של שיחות עם איש מקצוע. הוא דחה את האפשרות הזאת על הסף. אמרתי לו שאם לא איש מקצוע, אז הוא חייב לדבר איתי.
"ישבנו ודיברנו הרבה זמן. הבהרתי לו שהוא עוד צעיר, שעוד יש לו שירות ארוך בצבא, שיש לו זמן להחליט ולבחור מה יעשה כשיהיה גדול. העתיד העסיק אותו מאוד, כמו כל צעיר בן 19. ביקשתי ממנו להציב לעצמו מטרות ברורות לטווח הקרוב ולהתמקד בהן, כמו המירוץ של יחידת 8200, שהיה חשוב לו".
ורד נוטמן, אמו של חן. "הוא אף פעם לא דיבר על להתאבד, אף פעם לא אמר 'נמאס לי'" // צילומים: אפרת אשל
אולי זה היה הפרפקציוניזם שלו, שהביא אותו לתסרט את מותו כך שאיש בסביבתו הקרובה לא ירגיש דבר. שום משפט של ייאוש, גם לא חצי משפט. שום עצב בפנים, רק חיוכים מאירי עיניים ותכנון של העתיד. הוא התכוון לקחת חופשה ארוכה באוגוסט, לנסוע ליורודיסני עם כל המשפחה. קנה כרטיסים לפסטיבל יערות מנשה לו ולידידה, כולל רכישת מחצלות לפסטיבל. עשה אימוני ריצה אינטנסיביים לקראת מירוץ היחידה שלו, ודיבר הרבה על התוכניות להחליף אוטו, לקנות מחשב חדש וחזק, לצאת לקורס קצינים, ללמוד. שביב של רמז למצוקה לא היה שם.
במכתב הקצר שהשאיר הוא כתב שהחיים קשים לו, שהוא לא מממש אותם, לא מבחינה חברתית ולא מבחינה אישית. "אני מרגיש כישלון", כתב. היה חשוב לו לציין שהוא מתאבד עם הנשק שהוא חתום עליו, ולא עם נשק שיכול היה לקחת מאחד החברים ליחידה. הוא הבהיר שמבחינתו זה לא פתרון טוב למצוקה שלו, ושהוא מודע לזה, אבל זה הפתרון הכי טוב שיכול היה למצוא לתחושותיו. כתב שניסה לראות אם מישהו ישים לב בתוך 24 שעות שמשהו לא בסדר איתו, אבל אף אחד לא באמת שם לב. וגם שהיתה מישהי שהוא מאוד אהב בתיכון, אבל אהבתו נכזבה.
"זו היתה פעם ראשונה שנודע לי על האכזבה הזאת", אומר צחי. "דיברנו כל הזמן על ענייני בנות, שאלתי אותו מה קורה, והוא סיפר לי על דייטים שהיו לו פה ושם, שום דבר רציני. מעולם לא סיפר לי על אהבה נכזבת, למרות שהשיח בינינו היה תמיד מאוד פתוח, כי ככה אני ויונית מתנהלים, התקשורת הפתוחה היא עמוד התווך של הבית הזה.
"אחר כך התברר לי שנופר מכירה את הבחורה, הן למדו באותה שכבה, אבל לא מצאנו טעם לחטט בסיפור הזה ולדבר איתה. למה שנטיל עליה את המשקולת הכבדה הזאת?"
בערב יום הזיכרון הלך חן לשבט הצופים שלו ולערב שירי לוחמים בבית יד לבנים ביחד עם אביו, סבו וסבתו. סבו, יוסקה וורבר (81), הוא יו"ר יד לבנים ברחובות, "מתוקף היותו אב שכול", אומר צחי, "מי תיאר לעצמו שהוא יהפוך להיות גם סב שכול".
למחרת, בבוקר יום הזיכרון, עלו צחי ואביו לקברו של הדוד חנן בבית העלמין הצבאי שבעיר. חן ואחותו נופר, שבדיוק סיימה את הטירונות, נסעו לטקס הזיכרון בתיכון שבו למדו, שם פגשו את אחיהם, לחן ואורן, שלומדים שם. גם ורד באה לטקס.
"אני זוכרת שאמרתי לבת דודה שלי, שישבה לידי, 'תראי, כל הארבעה שלי איתי, ואני פשוט מאושרת. אני אמא מאושרת. זה רגע מאושר שכולם איתי כאן'. כשרציתי לצאת מבית הספר, גיליתי שחן חסם אותי עם הרכב שלו, והתקשרתי אליו שיבוא להזיז את האוטו. הסתכלתי עליו עושה רוורס ואמרתי לעצמי, 'כמה הוא יפה על מדים', וחיבקתי אותו. זו היתה הפעם האחרונה שראיתי אותו".
לאחר הטקס הצטרפו חן ונופר לכל המשפחה בבית העלמין. חבריו של חנן ז"ל מקפידים להגיע למקום במסירות בכל שנה, ככה כבר 33 שנה, מאז שהוא נפל, בפברואר 1984, וזו הפעם הזאת בשנה שבה מתעדכנים מה קורה עם כולם, יש מהם שהפכו לסבים, ורק חנן נשאר בן 22 לנצח.
מהטקס בבית העלמין נסע חן לבסיס, סיפר להוריו ששובץ לשמירות. רק בשבעה הבינו ורד וצחי שחייל ממשפחה שכולה לא אמור לחזור לבסיס ביום הזיכרון. צחי כתב לו: "סַמס כשאתה מגיע לבסיס", וחן החזיר מסרון: "הגעתי. למה?"
"תמיד כשדאגתי לו הוא היה שואל 'למה'", אומר צחי, "כאילו אומר, אין שום צורך לדאוג לי. עניתי לו משהו בסגנון 'אני דואג לך כשאתה עם האוטו'".
"אני משתדלת לא לכעוס על התחושות שלו אלא להבין אותו", אומרת ורד, והדמעות כלואות כל הזמן בעיניה. "הוא היה כל כך חכם, שהאנשים הרגילים לא הבינו אותו. הציפיות שלו היו כל כך גבוהות מעצמו, שמה שאנחנו בדרך כלל מחשיבים כהצלחה, מבחינתו זו היתה רק הדרך, התהליך, והוא הרגיש שנכשל בתהליך.
"חן קיבל אחרי מותו תעודת הערכה מהיחידה שלו, כי הצוות שלו הוביל מהלך טכנולוגי משמעותי במודיעין הישראלי, הם מדברים שם במונחים של הצלת חיים. הוא כל הזמן הוערך על הדברים שעשה, אבל היה פער גדול בין מה שהוא היה לבין מה שהוא חשב שהיה. מבחינתו, הוא לא מימש את יכולותיו האישיות והשכליות".
גם לצחי ברור הפער הזה, שייאש אותו. "חן היה מצליחן בכל קנה מידה, אבל בחר לראות דווקא את הכישלונות שלו. היתה איזו תחרות בצבא של פתרון 120 חידות בשפת תכנות מסוימת, הוא היה היחיד שהצליח לפתור 70 שאלות, אבל התעסק כל הזמן עם החמישים שלא הצליח לפתור. זה מה שהוא ראה - את מה שהוא לא הצליח לפתור.
"בזמן השבעה, החברים שלו מהיחידה סיפרו איך הוא כל הזמן חייך, עזר בכל מה שצריך, תמך מקצועית בכל מי שרק ביקש, החליף חיילות שפחדו לעלות לשמירה, הוריד את מעיל הפליז שלו ונתן למי שהתלונן על קור. הוא היה כל כך אמפתי, תמיד ראה את האדם שעומד מולו, ולכן אנשים אהבו אותו. אבל הוא לא הרגיש ככה, הוא לא חווה את כל האהבה הזאת, וזה כל כך מצער".
ויונית מוסיפה: "חן היה ילד מתוק, מוכשר, בעל לב רחב, חכם בטירוף. מסוג הילדים שאומרים עליהם, הלוואי שהיה לי בן כזה. מהמכתב שהשאיר התגלתה לנו מציאות פנימית שכלל לא היינו מודעים לקיומה. מציאות של ביקורת עצמית גדולה ופרפקציוניזם פנימי, שלא באמת ניתן לעמוד בסטנדרטים שלו.
"כבר בשבעה ידענו להגיד בצורה מאוד שכלתנית וכואבת שסיבת המוות של חן היתה פרפקציוניזם. שזה מה שהרג אותו. ממש כמו מחלה ממארת, זה קינן בפנים וחיכה לרגע שבו יכלה את חייו. ואכן כך קרה, לצערנו הרב".
הוא מזן האנשים החזקים, צחי, חי לפי המשפט שהוא כל הזמן משנן לעצמו, "הדברים הקשים בחיים גם ככה מתרחשים לנו, את הרגעים השמחים זו אחריותנו שלנו ליצור". אבל ההתעסקות החוזרת עם השכול שואבת אותו מטה ומוחקת לו את החיוך רחב השיניים, שזהה באופן מצמרר לזה של חן.
רק פעם אחת ראה את מכתב ההתאבדות. "קשה לי, וזה גם לא מקדם אותי לשום מקום. הנבירה הזאת בפצע הגדול לא תחזיר לי את חן", הוא אומר. קשה לו להתעסק בכל מה שכרוך בהנצחה, מבחינתו חן עדיין כל כך נוכח. קשה לו לראות תמונות של חן, להיכנס לחדרו, זה שהם תיכננו ביחד לשפץ ולסדר. קשות לו כל החוויות המשפחתיות בלי חן, קשה לו עם הביורוקרטיה שכרוכה בשכול, מתברר שיש הרבה ממנה גם כשהקץ מגיע.
ורד מדליקה את המחשב ומראה לי את התמונות של ארבעת ילדיה, חן, נופר, לחן ואורן. הנה הם בדרך לאילת, מבלים, עושים ספורט ימי, מחייכים כל העת. ברוב התמונות הם מצולמים ביחד, ארבעתם, בסימטריה חיננית של שני בנים ושתי בנות. והיא יודעת, ורד, שהסימטריה הפוטוגנית הזאת התמסמסה לעולם, והסיטואציה הבלתי הפיכה מייסרת אותה.
"הם תמיד היו רביעייה", היא שוב בוכה. "רביעייה חזקה ומלוכדת, שהיתה הולכת ביחד לכל מקום. משחקים משחקי קופסה במשך שעות, צוחקים, נהנים, חבורה מלוכדת ומגובשת. זה לעולם לא יהיה אותו דבר, והיחד שלהם נקרע לעולמים".
שלושה שבועות אחרי מותו של חן איבדה ורד את אחיה חובב בן ה־60, שנפטר מהסתבכות של ניתוח מעקפים. בשורות איוב שנחתו בזו אחר זו על האישה היפה והשברירית, שבוכה ללא הפסקה, בעיקר כשהיא לבד. מול ילדיה היא מנסה לאחות את השברים ולהמשיך.
"אני באפיסת כוחות, אבל חייבת להיות חזקה בשביל שלושת הילדים הנוספים שלי. אני משתדלת לעשות איתם כל מה שרק יסיח אותם מהעובדה שעמוד האש שלהם, האח הגדול והדואג, זה שלימד אותם שיעור גדול על ערכים ומוסר ומשימתיות והישגיות ונתינה ועזרה, איננו".
העיסוק בהנצחה מנחם אותה. מעניק לה פסק זמן בין פרצי הבכי הרבים, שבאים ללא כל התראה. היא פתחה לחן עמוד הנצחה בפייסבוק ומעלה בו את תמונותיו מהשירות הצבאי, מחופשות משותפות. קבוצת ווטסאפ של חבריו של חן, שנקראת "החבר'ה שעושים לי טוב", עושה לה טוב, ומדי פעם הם נפגשים לארוחות אצלה. השהות עימם מיטיבה איתה.
קצת לאחר התאבדותו של חן, נערך בחיל המודיעין יום זיכרון לחיילי היחידה, וחלליו הוזכרו לפי סדר הא"ב. שמותיהם של חנן וורבר וחן וורבר עלו בזה אחר זה, מדגישים את כפל הטרגדיה, מציגים מציאות שעולה על כל דמיון.
חנן (חוני) היה מבוגר מצחי בשש שנים. בגלל בעיות בריאותיות שכללו אסתמה קשה, שמהן סבל בילדותו, נקבע לו פרופיל נמוך, אבל הוא התעקש לעשות שירות משמעותי והתגייס לחיל המודיעין. שם הגיע עד תפקיד של קצין טכני מרחבי של הצפון בדרגת סגן, תפקיד שהלם את כישוריו בתחום החשמל והאלקטרוניקה.
כשפרצה מלחמת שלום הגליל, היה חנן עם הכוח הלוחם בלבנון ועסק בגיבוי המערך הטכני המודיעיני במרחב. ב־16 בפברואר 1984, במהלך יום מבצעי מורכב בבסיס בצפת, הוא עבר התקף אסתמה, שהסתבך עם אירוע לב. עד היום לא ברור מה התחיל קודם. לרוע המזל, לא היה באזור רכב פינוי, וכשחנן הגיע לבית החולים בצפת, הוא כבר היה ללא רוח חיים.
צחי, שהיה אז בן 16, תלמיד באורט רחובות, זוכר היטב את הדפיקה בדלת. זו היתה שעת צהריים, הוריו ישנו, והוא פתח את הדלת. ראה קצין במדים ולצידו מנהל בית הספר שבו למד חנן, ולא כל כך הבין מה קורה. הם ביקשו ממנו להעיר את ההורים, וכך עשה. כשהוא מתאר את הדפיקה של קצין העיר בדלת ביתו שלו, בשנה שעברה, אי אפשר להכיל את הגורל שהתאכזר אליו פעמיים.
"ראיתי מהחלון גבר לבוש מדים, והכל מייד חזר אלי בדז'ה־וו מצמרר. מייד הבנתי שזה קצין העיר, ושאלתי 'חן או נופר?' יש לי שני חיילים, לא באמת ידעתי מה הוא רוצה לבשר לי. והוא אמר: 'חן'.
"תוך כדי שאני מבין שאין לי בן, אני מתעסק באיך להודיע להורים שלי את הבשורה, בכל זאת הם מבוגרים, עם היסטוריה של מחלות לב. החלטתי עם אחותי שנביא את ראש העיר, רחמים מלול, כדי שיהיה ליד אבא שלי, הם מכרים טובים. וככה נאלצתי שוב, כמו בשידור חוזר של סרט מסויט, להעיר את הוריי משנת הצהריים המתוקה שלהם ולשבור את ליבם בפעם השנייה".
ורד בדיוק שבה באותה עת מביתו של אלוף (מיל') יורם יאיר, יה־יה, כמו שהיא עושה כבר 26 שנים בצהרי יום הזיכרון. ב־1990 שירתה כרל"שית שלו, היתה שם כשקיבל את ההודעה על מות בתו שלומית, קצינת המבצעים של טייסת 113, בתאונת מטוס עם ארבעה מחבריה לטייסת.
"כשחזרתי מיה־יה רציתי לסמס לחן שלא ישכח להגיע למחרת לעשות על האש, כי קניתי כל כך הרבה בשר. תוך כדי אני שומעת דפיקות בדלת ורואה בעינית אנשי צבא מוקפים בפרמדיקים. אמרתי להם, 'אני לא פותחת, לא מכירה אתכם', אבל הם אמרו, 'ורד, את חייבת לפתוח, אנחנו מקצין העיר'.
"הם נכנסו, ולי היה ברור שזה חן, כי נופר ישנה בחדר שלה באותו זמן. הם אמרו שהוא נמצא ללא רוח חיים, ואני התמוטטתי על הרצפה. היה ברור לי שזו תאונה, פליטת כדור שלו או של חייל אחר, כי זה לא יכול להיות אחרת.
"ביקשתי מכולם להישאר כדי לעזור לי להודיע להורים שלי. הם בני 80 פלוס, הייתי חייבת לשמור עליהם. החבר של נופר הלך להביא אותם, ביקשתי מהם שיגיעו מהר כי אני לא מרגישה טוב, וככה הודענו להם. עד יום מותי לא אשכח את הבכי קורע הלב של אבא שלי".
במהלך השבעה הגיעו אליהם אנשים רבים, שהתוודו בפניהם שבמשך שנים הסתירו את העובדה שיקיריהם התאבדו, ובעצם שיקפו להם איך לא להתנהל עם האובדן הזה. צחי חזק דיו כדי להסתכל לתחושת האשמה המכרסמת בעיניים ולהגיד בקול רם ש"חן קיבל את ההחלטה שלו לבד, באמת שלא יכולנו לנבא את מה שהוא עשה. הבחירה שלו היתה שגויה, והוא לא איפשר לנו לעזור לו. החוויה שלנו איתו היתה שונה לגמרי ממה שהוא באמת הרגיש. אנחנו חווינו ילד מוצלח ומסופק".
"הכל התפוצץ לנו בפנים", אומר צחי, "ואנחנו הועפנו כל כך רחוק ממסלול ההורות שחשבנו שהוא המיטבי, המחבק, האוהב והשמח שהיינו בו, ושחשבנו שילדינו צועדים בו איתנו. כל אחד ואחת מהם.
"האובדן של חן העלה בנו הרבה שאלות ותהיות. איך התנהלנו, איך אנחנו בוחרים להתנהל מהיום. כמה השפעה יש לנו על העוצמה הפנימית והביטחון של הילדים שלנו. פתאום כבר לא ידענו איפה נמצא המקום הבטוח שלנו, איפה המקום הבטוח שלהם, ונבהלנו. אם בבית אנחנו לא מצליחים לייצר להם ביטחון, איך יהיה להם ביטחון בגן או בבית הספר?
"שאלנו את עצמנו את השאלות הללו, והיום, יותר מתמיד, ברור לנו שזו היתה הבחירה הפרטית של חן, ולנו לא היתה שליטה עליה. הילד הזה שמע בוקר, צהריים וערב 'אני אוהב אותך'. הוא היה קרוב אלינו, מתפרקד על הספה בסלון ורואה איתנו סרטים, מצטרף לסבב הכרות התודה שהיינו עושים בארוחות ערב, תודה על החוזקות של כולנו ועל האהבה שיש בנו.
"אני לא מרגיש שפיספסתי איתו את העבר, אני מפספס את העתיד שהיה אמור להיות לנו. אני נורא רוצה שיהיה לי איתו עוד, וזה לא יהיה. כן הייתי מתעקש איתו שהוא יקבל עזרה, כי זה כל כך חשוב. אני הצעתי לו, והוא בחר שלא, ואני מצר על העובדה שלא התעקשתי".
ברור לו שלמרות העצב הבלתי פוסק על אובדנו של חן, הוא יתנהל אחרת מהוריו. הכוח הרב שטמון באיש החזק הזה וראייתו את החיים קצת אחרת מבהירים לו שהוא חייב לזקוף ראש ולהמשיך קדימה.
"כשחנן נפטר, הבית שלנו הפך לכזה שהשכול נוכח בו מאוד. יותר מ־20 שנה הוריי היו עולים לקבר שלו בכל יום שישי. הם חדלו להיות לילי ויוסקה וורבר והפכו להיות 'לילי ויוסקה, הורים שכולים'. זאת זהותם האישית, ובעשר השנים האחרונות זאת גם הזהות המקצועית של אבא שלי, שהתמנה ליו"ר יד לבנים.
"הם נוסעים לנופשים ולטיולים של משפחות שכולות, עוזרים לכל המשפחות שפונות אליהם. אחרי שחנן נפטר, כשהייתי יוצא מהבית בערב, הם היו יושבים ומחכים לי עד 2 בלילה. אף פעם לא אמרו לי, 'שב בבית, אנחנו דואגים לך', אבל אתה לא באמת יכול לחגוג את החיים כשאתה יודע שבבית יושבים ומחכים לך. העובדה הזו השפיעה על כל ההתבגרות והבחרות שלי.
"מתוך הניסיון הזה בחרתי, ביום שבו הודיעו לי על מותו של חן, בחירה מודעת להמשיך לחיות את החיים בשמחה ובעוצמה, להיות נוכח עבור משפחתי וילדיי, ולייצר להם מרחב חיים שמח ומעצים.
"יכולנו להיות עסוקים בהאשמה עצמית, בשאלה איך לא ראינו, בכאב, במריבות, בצער. אבל אנחנו מבינים, היום יותר מתמיד, שהחיים שלנו כאן כל כך ארעיים, שאף פעם אין לנו מושג מתי ואיך זה ייגמר, ושיום שעובר לא חוזר, זו האמת לאמיתה. ומאז, המשימה שלנו בחיים היא לחיות כל יום הכי טוב שאנחנו יכולים, להיות הכי שמחים שאפשר".
ורד עזבה את מקום עבודתה הקודם, והקימה קליניקה משלה לאסתטיקה רפואית. העבודה עוזרת לה להתנתק מהכאב. היא גם חזרה להתנדב פעם בשבוע ביחידת המבצעים במשטרה, בתור נהגת מבצעית. בצירוף מקרים הזוי, במשמרת הראשונה שלה אחרי האסון היא הוקפצה לדירה של צעירה שאיימה להתאבד ונמצאה על ידי איכון טלפוני.
"נכנסנו לדירה שלה והצלחנו להגיע אליה לפני שהיא פגעה בעצמה. אחיה הגיע, ומבחינתנו תפקיד המשטרה הסתיים, אבל לא באמת יכולתי לשחרר ממנה. לקחתי אותה לשיחה ארוכה וסיפרתי לה על חן. וזה בדיוק אותו סיפור, שכאילו חוזר על עצמו. בחורה יפהפייה, בוגרת בר־אילן, מרגישה שהחיים לא מספיק אתגריים - בדיוק אותם משפטים שחן כתב. ישבתי מולה וביקשתי ממנה שתחשוב רגע על המשפחה, על כל מי שסביבה. לא ויתרתי, ופניתי גם לכל הרשויות המתאימות, שישימו אליה לב. עד היום אני עוקבת אחריה בפייסבוק שלה, בודקת שהיא בסדר.
"לצערי הרב, היום אני מבינה שדי בבן אדם אחד כדי להניא מהמעשה המיואש. מישהו אחד, שיגרום לאדם המיואש להבין כמה פטאלי המעשה הזה, כמה הוא כואב, ושאפשר אחרת. חן לא מצא את הבן אדם הזה. הוא לא שיתף אף אחד בכלום. אף אחד. לא אותנו, לא את החברים. אף אחד לא היה שם עבורו. יכול להיות שהוא התבייש, אבל אם היה מבין שאין לו במה להתבייש, להפך - אולי הכל היה אחרת. הוא היה בודד במצוקות שלו, וליבי נקרע מהעובדה הזאת.
"הורים צריכים להיות קשובים לילדיהם ומחוברים לאינטואיציות של עצמם. אם אתם חושבים שמי מהילדים שלכם לא מאושר, כועס, לא מרוצה - לא לוותר לו. לקחת אותו לאיש מקצוע, בדיוק כמו שרצנו איתם לרופא כשהחום שלהם עלה או כשהם היו בהתקף אסתמה. בריאות נפשית ובריאות פיזית זה בדיוק אותו הדבר. איש מקצוע יכול לתת כלים ותאורה אחרת לסיטואציות בחיים.
"אני גם חושבת שבמערכת הצבאית חייבים לפתח שיטה של בקרה וזיהוי למצוקות של בני נוער, שמגיעים לצבא רגישים ולא תמיד מבינים את המציאות כפי שהיא".
באוגוסט שעבר, ארבעה חודשים אחרי מותו של חן, יצאה המשפחה לטיול המתוכנן ליורודיסני. צחי, יונית, חמשת ילדיהם והחבר של נופר. הפייסבוק הפעיל שלהם הוצף בתמונות משפחתיות ושמחות של כל הילדים, מקפצים באוויר, כמו תמיד. כל הילדים, חוץ מחן, שיישאר בן 20 לנצח.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו