צייר לי מחאה

האיור שפירסם לאחרונה השבועון הסאטירי הצרפתי "שארלי הבדו" (Charlie Hebdo) מסרב לרדת מהכותרות וממשיך ללבות את מהומות הזעם ברחבי העולם האיסלאמי. הקריקטורה המדוברת מציגה גבר מוסלמי שרתוק לכיסא גלגלים ונעזר ביהודי חרדי כדי להתנייד. מעל האיור נכתב "אי אפשר לגעת בהם" ולידו מופיע הכיתוב "אסור ללעוג".

הבחירה של עורכי המגזין לפרסם על גבי שער העיתון את הקריקטורות הבלתי מחמיאות למוחמד, חרף המהומות האלימות שעורר הסרט "תמימות המוסלמים", אינה מפתיעה כמובן חובבי קריקטורות וקומיקס ברחבי העולם. הקריקטורה שימשה מאז ומתמיד דרך להתמודד עם המציאות או לחילופין להנציח רגע שלא צולם או כזה שהיה קשה מדי לצפייה ולשידור.

יוני גודמן, מאייר סרט האנימציה הישראלי המצליח "ואלס עם באשיר", שהיה אף מועמד לאוסקר על עבודתו, מסכים שדרך העולם המאויר אפשר לעיתים להביע רגשות בצורה חדה ומדויקת יותר מאשר בטקסט כתוב או בעל פה. "אנימציה נוגעת בדברים שבמציאות החיה קשה מאוד לומר אותם, להגיע אליהם ובעיקר לגרום לאנשים להסתכל עליהם ולהקשיב להם", אומר גודמן, "כשאני יוצר אנימציה, ואני מדבר רק על אנימציה ולא על קומיקס או קריקטורות - וראיתי זאת בתגובות שקיבלנו על 'ואלס עם באשיר' - אנשים עוצרים לרגע ומסתכלים, גם אם מדובר בדברים פחות נעימים כגון המציאות בעזה או המצב החברתי במדינה. האם אני מצליח לחדור אל האנשים האלה? אני לא יודע ולא יכול לדעת, אבל אני יודע שאילו היה עומד מולם בן אדם ומרצה להם על משהו, הם היו מקשיבים לו פחות".

* * *

כמו בארץ, גם בארה"ב, סרטי אנימציה נתפסים ברובם כעסק לילדים. הקהל, בטח זה הישראלי, רגיל לקבל את הביקורת החברתית המאוירת שלו דרך הקריקטורה היומית בעיתון, שכן אופייה של הקריקטורה הוא פוליטי בעיקרו, ופונה למבוגרים, בעוד הקומיקס משלב בין טקסט לתמונות וקיימת בו עלילה.

"קריקטורה היא דרך קלה יותר, וכנראה נכונה יותר, להביע אמירה פוליטית", מסביר חוקר התרבות אלי אשד, שעושה כעת את הדוקטורט שלו באוניברסיטת בן-גוריון בנושא ספרי קומיקס לילדים. "קומיקס, בטח בישראל, נתפס כמשהו לילדים, ולכן הקריקטורה היתה זו שסימנה את המקום של המבוגרים. היו גם יוצאי דופן בישראל, כגון דודו גבע ז"ל, אבל בארץ, אף שקומיקס לעומת קריקטורה נחשב כמשהו לילדים, אפשר לראות שרוב הדברים העצמאיים שנעשים כאן הם בהחלט למבוגרים".

מי כאן הרע-

מבוגרים או ילדים, כולנו חיים באותו עולם, והשאלות שנשאלות על ידי ילדים באות על פתרונן לעיתים באמצעות הקומיקס. אם חוברות הקומיקס הראשונות נשאו גוון פוליטי, עסקו במעלליהם של חיילים נאצים במלחמת העולם השנייה, או לחילופין שילבו דמויות פוליטיות אמיתיות עם גיבורי-על דמיוניים - אחד השינויים המעניינים שקרו בשנות האלפיים היה לאחר שהתרחשו פיגועי הטרור הגדולים בארה"ב.

הפיגועים אירעו בוושינגטון ובניו יורק, ערים שבעולם הקומיקס פועלים בהם גיבורי-על דוגמת ספיידרמן וקפטן אמריקה. הילדים מצאו את עצמם מבולבלים - כיצד פיגועים כאלה מתרחשים? היכן הגיבורים שמצילים את העולם-

ההוצאות מצאו פתרון יצירתי לשאלות הילדים - אין גיבור-על, אלא גיבור בשר ודם. הן הודיעו שיש רוע בעולם, שאפילו ספיידרמן וסופרמן לא יכולים להתמודד איתו, שמו את הכבאים האמיתיים במרכז, והחוברות נחטפו במהירות והפכו פריט לאספנים.

"לקומיקס יש בהכרח היבטים אידיאולוגיים. הוא עשוי לעודד את היחיד לפעול למען הזולת", מסביר ד"ר גלעד פדבה, חוקר תקשורת ותרבות חזותית מאוניברסיטת ת"א ובית הספר לחינוך במכללה האקדמית בית ברל. "זהו כלי חברתי ממדרגה ראשונה. גם כשהגיבור עובד לבד, הוא תורם ככל יכולתו למען החברה, כמו במקרה של סופרמן. לעומת זאת, קומיקס של וולט דיסני, שבו דונלד דאק ואחייניו מציבים דוכן לימונדה ומוכרים שתייה בתשלום - מעודד קפיטליזם, חומרנות והתבססות על מסחריות כמדד בלעדי להצלחה".

פדבה מבהיר ש"כשאנחנו מדברים על קומיקס במושגים חתרניים, אולי כדאי לדבר על כך בצורה אחרת ולקרוא לזה התנגשות של ערכים. במערב קריקטורה כגון זו שהציתה את המהומות נתפסת כדוגמה לחופש הביטוי, אבל ככזאת היא גם פגעה ברגשותיהם של הדתיים האיסלאמים. בכל מקרה, יש להפעיל שיקול דעת עד כמה הפרובוקציה נחוצה, חיונית ומתבקשת או מיותרת".

פדבה נותן דוגמה נוספת לאופן שבו הערכים שאותם קומיקס מסוים מקדם, יכולים להיתפס בצורה שונה כשעוברים ממדינה למדינה. "בצ'ילה יוצאות לאור חוברות קומיקס בעלות גוון מרקסיסטי, והיוצרים שלהן רואים בדמויות של וולט דיסני, לדוגמה, כלי להחדרת הקפיטליזם לתרבות וגם תמיכה בערכים, שהם אישית מתנגדים אליהם. תפיסות שאינן מתיישבות עם השקפת עולמם", הוא מבהיר.

אירוניה רבה קיימת בדיון על שינוי הצורה הרחב שעובר הקומיקס האמריקני מאז תחילת המילניום הנוכחי. הרי גיבורי-על באשר הם עסוקים אף הם בטרנספורמציה - אשר הופכת אותם לחזקים ולשונים מכל אדם בסביבתם הקרובה.

אבל נדמה שמאז תחילת שנות האלפיים הבינו העורכים והמאיירים של חברות הקומיקס הגדולות והקטנות בארה"ב את מה שהאירופאים הבינו הרבה לפני - הקהל הצעיר והמבוגר של צרכני הקומיקס בימינו הוא קהל מעודכן יותר, מוצף באינפורמציה ובעיקר מתוחכם יותר.

האינפלציה בסרטים המבוססים על גיבורים דמיוניים בעשור האחרון משכה גם במאים מהשורה הראשונה להתעסק בתחום. דוגמה עכשווית היא כריסטופר נולאן, במאי טרילוגיית "באטמן".

נולאן הוא השם החם של הוליווד והחזון הקולנועי שלו כלל, לצד אקשן בלתי פוסק, גם ביקורת חברתית בוטה. בחלק האחרון של הטרילוגיה, "עלייתו של האביר האפל", שעלה ביולי האחרון על מסכי הקולנוע בישראל, נולאן שם דגש על שאלת היחסיות שקיימת בין הטוב לרע. אלה שנחשבים לדמויות "הרעות" בסרט, טוענים שלא כך הדבר ושהרוע האמיתי קיים אצל בעלי ההון שמחזיקים בכסף הגדול ושולטים באנשי החוק.

בלי אלימות, עם שכל

כשבוחנים את גיבורי הקומיקס המפורסמים, הדמות השכיחה היא בדרך כלל של גבר, לבן ופרוטסטנטי. כך היה מראשית דרכו של המבע הציורי, עד שהחלו להופיע גם גיבורות-על ומשם התפלגו הגיבורים לחלוקה אתנית משעשעת למדי.

למשל, גיבורה יהודייה בשם Matza Woman, שאכלה מצה מתנור רדיואקטיבי וזכתה בכוחות על, או כל גיבור קומיקס יהודי שנוצר כדי להכניס את בני המהגרים היהודים אל תוך החברה האמריקנית של אמצע המאה ה-20, חברה שבני הנוער בה מצאו עניין בעיקר בחוברות הקומיקס.

הגיבורים היהודים השתדלו לא להשתמש באלימות ולפתור דברים בעזרת שכלם. אבל בעוד חוברות קומיקס אלה נחשבו נישתיות, חברות הקומיקס הענקיות "מארבל" ו"DC" הבינו שבעידן התקינות הפוליטית האמריקנית, הן חייבות לספק התייחסות לכל חלקי האוכלוסייה ולהתכתב עם השינויים בחברה שבה הן יוצרות ופועלות.

בחירתו של ברק אובאמה לנשיאות השפיעה רבות על עולם המאיירים האמריקני. באחת מחוברות "ספיידרמן" שיצאו עם בחירתו, החליטו לסדר לאובאמה פגישה עם הגיבור הפופולרי. תפיסתו של אובאמה, נשיא שחור שעשה היסטוריה, כגיבור-על בפני עצמו (פוסטר הבחירות הקודם שלו היה, כזכור, מאויר) עוררה רעיונות חדשים בקרב המאיירים.

בשנה האחרונה הופיעה בארה"ב סידרת קומיקס חדשה ובה ספיידרמן, שירש את מקומו של ספיידרמן המקורי - פיטר פארקר שמצא את מותו, הוא נער ניו-יורקי בשם מיילס מוראלס, שאביו אפרו-אמריקני ואמו לטינית. לאחר שכותבי הסידרה בחרו להרוג את דמותו של פארקר, הם החליטו שהגיבור צריך להתכתב עם רוח הזמן של מיליוני צעירים בעלי גוון עור שחור ותווי פנים היספאניים.

בבית הלבן נרשמו כמובן תגובות נלהבות, מה שגרם למבקרים לטעון שספיידרמן החדש מבוסס על סיפור חייו של הנשיא המכהן. מפתיע לגלות, אך מוראלס אינו גיבור-העל הראשון שפתח פתח לגיוון אתני בעולם המצויר. בשנת 2002 יצאה לאור חוברת שעלילתה קשורה לסידרת הקומיקס של "אקס מן" והגיבורה שלו מכונה "Dust" - מוסלמית העוטה בורקה ממוצא אפגני. כמו כן, חוברת עם גיבור מוסלמי-אמריקני חדש ומעורר ציפיות תראה אור בפברואר 2013.

הקשר ההדוק בין הקומיקס למתן ביטוי לגיוון אתני אינו מפתיע את פדבה. "אלה שיצרו את 'סופרמן' היו זיגל ושוסטר, שני נערים יהודים ודחויים חברתית מקליבלנד, שגדלו בתנאים כלכליים קשים", הוא אומר, "אותם נערים יצרו את גיבור-העל המפורסם ביותר בכל הזמנים, והדבר שימש בעבורם כלי התקבלות לחברה".

ואכן, הקומיקס שבעבר שימש אמנים כגון ארט שפיגלמן היהודי, כדי לספר את סיפורו בשואה ("מאוס"), או לחילופין אמנים ישראלים עכשוויים כגון מישל קישקה, הוא היום דרך ביטוי של ערבים, נוצרים ומוסלמים, שנמצאים בעמדות מפתח בחברות הקומיקס הגדולות בארה"ב.

אבל לא רק באתניות עוסקות המוציאות לאור; גם זהות מינית היא חלק חשוב בחוברות הקומיקס של העשור האחרון. הקיץ חשפה חברת "DC" כי אחד הגיבורים המפורסמים ביותר שלה, גרין לנטרן ("הפקח הירוק"), יוצא מהארון, בעוד חתונה חד-מינית היא חדשה-ישנה - כבר ראינו כזו בסידרת "אקס מן" של המתחרה "מארבל".

ולנו יש את באשיר

"אני לא רעה, אני רק מצוירת ככה", מסבירה ג'סיקה ראביט, אולי הדמות המצוירת הסקסית בכל הזמנים, כוכבת הסרט "מי הפליל את רוג'ר ראביט". אותו הטשטוש בין מציאות לבדיה, הנמצא בעדינות אצל ראביט, כוכבת הסרט ששילב בין שני הקטבים האלה, נדון ביתר שאת לאחר הטבח בדנבר קולורדו, שביצע ג'יימס הולמס בן ה-24 בהקרנת הבכורה של הסרט "עלייתו של האביר האפל" בחודש יולי האחרון.

הולמס, סטודנט למדעי המוח, הכריז לאחר מכן "אני הג'וקר", אותה דמות שטנית ופופולרית שהופיעה בסידרת הקומיקס וכן בעיבודים הקולנועיים שבאו בעקבותיה. במשך תקופה קצרה האמריקנים העלו על סדר היום את הדיון בנושא השפעותיו הבעייתיות של הקומיקס, אך מהר מאוד עברו לדון בסיבות הרציונליות יותר לרצח - אלו הקשורות בקלות שבה משיגים נשק בארה"ב.

גם ביפן, אגב, קומיקסים הכוללים מינון גבוה של אלימות ומין זוכים הרבה פעמים לביקורת חברתית בשל התיאורים הגרפיים הבוטים, אך כל זאת לא פוגם בפופולריות שלהם.

ראוי גם לשים דגש על התכנים ולא רק על האיורים כאשר בוחנים את ההבדלים בין הקומיקס האירופי לזה האמריקני. אפשר לראות שבעוד האירופי לא מהסס לעסוק בפוליטיקה ובעניינים חברתיים בוערים, אצל האמריקנים מדובר לרוב בקומיקס עם גוון מסחרי ומעט סממנים חתרניים; את זה הם משאירים לקומיקס בשוליים.

כך או כך, אם מוסיפים למשוואה הזו גם את יפן, נראה שהקומיקס הוא עדיין עסק לילדים ולמבוגרים כאחד, מה שלא ממש נכון כשמדובר בישראל. "ילדים ישראלים כמעט לא קוראים קומיקס", קובע אשד. "קומיקס בישראל, בשונה במקצת ממה שמתרחש בעולם, הוא עסק למבוגרים".

השוק הישראלי אינו משפיע על הקומיקס העולמי, שמגלגל ברחבי העולם כמיליארד דולר. פוליטי או לא, הקומיקס נשאר אחד מסימני התרבות של המאה ה-21. אחד מכל ארבעה קוראי קומיקס בארה"ב הוא גבר שגילו יותר מ-65. שוק "המאנגה", הקומיקס היפני, גילגל בשנה האחרונה הכנסות בסך 250 מיליון דולר רק ברדיוס שבין ישראל לאיראן.

עם זאת, גודמן, שמכיר את הקומיקס הישראלי מבפנים, מבהיר כי "בהשוואה למקומות אחרים, בישראל יש פתיחות גדולה יותר לאנימציה עם אמירה למבוגרים. זה קשור לעובדה שהשוק כאן כל כך קטן, עד לא קיים, כך שהוא מאפשר לעשות בו דברים שונים. האמריקנים והאירופאים חושבים בצורה הרבה יותר מסחרית גם כאשר הם מעוניינים לבטא אמירה פוליטית".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו