פפואה גינאה החדשה (Papua New Guinea), סיפור אהבה בנקודה דרומית בעולם שבה הכל קורה, רק לא מה שתיכננתם. במדינה, ששפתה הרשמית היא גם אנגלית אבל כל שבט בה מדבר בלשונו, עברתי טקס נישואים מסורתי (מדומה, כמובן), נכחתי בטקס התבגרות פגאני, שלא חלמתי שאזכה לראות, ופגשתי אנשים יפים, נאיביים, המחבקים בחום אנושי שמעולם לא חוויתי כמותו. ומסביבם, עמקים פוריים, הרי געש ונופי בראשית, שהגישה אליהם היא מהלך שעות ארוכות ברגל.
המסע במקום, שנכבש בכפייה תוך שימוש בנשק חם והֶרג עם דריסת הרגל הראשונה של האדם הלבן, שדחק את עבודת האלילים לטובת הכנסייה והנצרות - הקסים אותי. ככל שהעמקתי במדינה, כך גיליתי שיש בה הכל: טבע מדהים, חופים לבנים שמושכים את חובבי הצלילה, מטעי קפה, קקאו, וניל וקוקוס, והרבה ליצ'י, מנגו ואננס, מתוקים ועסיסיים מאין כמותם.
במדינה חיים 800 שבטים, הדוברים יותר מ־800 שפות. רובם עובדי אדמה, המגדלים ירקות וחזירים והעוסקים בדיג ובליקוט פטריות ואגוזים. 75 אחוזים מהם חיים בכפרים ללא חשמל וללא מים זורמים.
פפואה גינאה החדשה נמצאת בחציו המזרחי של האי גינאה החדשה באוקיינוס השקט, מצפון לאוסטרליה. במדינה כ־7 מיליון תושבים, המתגוררים על מחצית מהאי, השני בגודלו בעולם. פוליטית, האי נחלק לשני חלקים כמעט שווים: החלק המערבי שייך לאינדונזיה ובעבר נקרא איריאן, אך ב־2002 הוסב שמו לפפואה; החלק המזרחי הוא מדינה עצמאית - פפואה גינאה החדשה, שבה ביקרתי.
מבחינה היסטורית, שלוש מעצמות היו מעורבות בשליטה באי גינאה. החלק המערבי של האי היה נתון לשלטון הולנדי, ולאחר מכן עבר ב־1963 לשליטת אינדונזיה. ב־1884 השתלטה גרמניה על החלק הצפון־מזרחי של האי והוא נודע בשם גינאה החדשה הגרמנית. באותה שנה הוכרזה מדינת חסות בריטית בחוף הדרומי של גינאה החדשה.
פסטיבל הסינג סינג // צילום: רז שרבליס
ב־1914, במהלך מלחמת העולם הראשונה, נכבש השטח הגרמני על ידי מדינות ההסכמה ומאוחר יותר נמסר כמנדט לשליטתה של אוסטרליה. ב־1949 איחדה אוסטרליה את שתי המדינות במזרח האי לכדי ישות אחת בשם טריטוריית פפואה וגינאה החדשה. ב־16 בספטמבר 1975 העניקה אוסטרליה עצמאות לכל החלק המזרחי שבשליטתה, והמדינה זכתה לשם פפואה גינאה החדשה.
אבל למרות השנים הרבות של הקולוניאליזם, שמרו רוב תושבי האי על צביונם השבטי, ומדובר במקום שבו הטקסיות, המגיה והכישוף חיים לצד המודרניזציה בדואליות מרתקת. חלק מתושבי פפואה חיים באזורים נידחים כל כך שמראה של אדם מערבי הוא עדיין מחזה נדיר בהם.
בערים הגדולות אפשר לראות סימנים של מודרניזציה. בקבוק קולה ושעון על היד הם סמלי הסטטוס בקרב הצעירים העירוניים. בשנים האחרונות חברות בינלאומיות רבות החלו לפעול בשטחי המדינה, ורובן עוסקות בכריית זהב, בקידוח ובשאיבת נפט ובכריתת עצים.
אחת התופעות הרווחות כאן היא הקמת מכרות ואתרי קידוח באזורים הנידחים, בתמורה לתשלומי פיצוי לכפריים. אלא שהמקומיים מתקשים להתמודד עם העושר שנחת עליהם, בניגוד גמור לאורח חייהם המסורתי. מסיבה זאת אפשר לראות בדרכים משאיות חדשות, שנרכשו בכסף הגדול של הפיצויים, וננטשו זמן קצר לאחר מכן משום שלבעליהן הגאים לא נותר כסף לדלק.
• • •
את מסעי אני מתחילה בנחיתה עם שחר בעיר הבירה פורט מורסבי, עיר תוססת המהווה את מרכז החיים השלטוני והכלכלי במדינה. לאחר שיטוט קצר אני עולה לטיסת המשך לוויוואק - עיר מחוז המשמשת מרכז מסחרי לשבטי נהר הספייק, נהר שאורכו 1,200 ק"מ והוא אחד הגדולים בעולם.
"אנשי הספייק" משתייכים לשבטים רבים ומגוונים, ומוויוואק אני ממשיכה במשאית הנוסעת בדרכי עפר כדי לפגוש אותם. שבטי הספייק, המתגוררים לכל אורכו של הנהר, ידועים בפסלים היפהפיים שהם מייצרים. גם סירות הקאנו שלהם, המשייטות על פני הנהר, מפוסלות ומצוירות.
התושבים פשוטים ומכניסי אורחים. הם חיים בבקתות שגגותיהן עשויים עלי דקל, והכל מעוטר בפסלים פרימיטיביים ובמסיכות מרהיבות, הצבועות בצבעים המופקים מהצמחייה המקומית. השיניים החשופות, המחייכות בביישנות, אדומות מהביטר נט - צמח שמזכיר לי את הגת - שבלעיסתו מופרש סם מעורר, הגורם לשיניים ולחלל הפה להיצבע באדום כהה. היו גם ילדים בני 4 וקצת שלעסו מהאדום האדום הזה. ניסיתי, אבל המרירות לא נעמה לי.
בלילה אנחנו יוצאים לצוד תנינים. מפליגים בנהר הגדול בסירות קאנו קטנות, בחושך, בשקט. פחד מהול בריגוש. הצייד, צעיר מקומי, מאזין לרעשים מסביב וחובט במהירות בתנינים קטנים. הכל מהיר ואלים, וליבי יוצא אל בעלי החיים שניצודים לאור הכוכבים.
בכל כפר יש צריף שנקרא "האוס בוי" או "האוס טמברן", והוא בית הרוחות המקומי. אמנם הכניסה אליו אסורה לנשים, אבל התושבים מאפשרים לי להציץ פנימה. במרכז בית הרוחות תופים גדולים, טוטם של החמולות בכפר וכיסא מגולף עץ, המייצג את הרוח.
כתבתנו משתתפת בחתונה מסורתית מבוימת. לא ה"כלה" המערבית הראשונה
את החוויה המטלטלת ביותר אני חווה בכפר פלאמביי בבית הרוחות של שבט יאטמול, גם הוא משבטי נהר הספייק. אנשי השבט, המכונים "אנשי התנין", מעבירים את הנערים הצעירים טקס התבגרות סודי ואכזרי, שבמהלכו הם מצלקים את גופם בצלקות המדמות נשיכות תנין.
אני מוזמנת להציץ בבית שבו נערך הטקס, שהחל שישה ימים קודם לכן. שני הצעירים שיושבים בבקתה כבר נחתכו במאות חתכים על גבי הזרועות, השכמות, הגב והישבן. חלק מהחתכים יורדים מטה עד מעל הברך. חתכים אחרים נעשו סביב הפטמות, מתוך כוונה לדמות עיניים של תנין.
עטופים בשכבת בוץ, הם יושבים בקושי רב על אבן בלב בית הרוחות, עדיין מדממים, עיניהם כאובות, סובלות, וחתיכת בד קטנה על איבר מינם. המחזה כמעט קשה מנשוא, וכמוהו גם המחשבה שהצעירים הללו יבלו שם במשך חודש שלם, מנותקים מהעולם.
בזמן שהצעירים מתנסים בסבל הפיזי הקשה, מלמדים אותם על נושאים כמו פוליטיקה מקומית, פוליטיקה בין־שבטית, דת, יחסי אישות ואפילו מוסיקה.
אם הם שורדים את החוויה - הם יוצאים משם כגברים. לאחר שזקני השבט מטפלים בהם ומאכילים אותם במאכלים מחזקים ועתירי שומן, הם שבים לחיק משפחתם כשהם גם נראים פיזית בוגרים יותר. על אלה שלא שורדים את הטקס הממושך ומתים במהלכו נאמר ש"רוח רעה נכנסה בהם".
מה שקורה במהלך הטקס הוא סוד שמור בקרב הגברים של השבט, העובר מדור לדור. וכשהנערים מסיימים אותו, זקני השבט מספרים שהם נראים כפי שהם נראים כי נלחמו בתנין.
• • •
מרבית המקומיים דוברים אנגלית מעולה. עם אלה שלא - תיקשרתי במחוות גוף ומבע. בלילות לנתי בבקתות הכפרים, לרוב בתוך שק שינה על רצפת עץ או במיטה נמוכה העטופה בכילה. בעלטה ללא סדק לאור. באין חשמל, הליכה לילית לשירותי הבול־קליעה היתה מבצע לא קטן. עם פנס ביד ונייר טואלט אתה מתפלל שתמצא את הדרך וגם מקווה שתקלע. ועוד יש דרך חזרה.
אף שאנשי פפואה גינאה החדשה ידועים במסורות של ציד אדם וקניבליזם, המנהגים האלה, שהיו חלק מהלוחמה השבטית ומטקסים של גירוש רוחות, נעלמו כמעט כליל עד סוף המאה העשרים. לעומתם, השמאניזם, המגיה השחורה, המרקחות והכישופים קיימים שם גם היום.
את השמאן קרוקהמטארי אני פוגשת בבקתה קטנה בכפר לקוואנדה. הוא יושב מולי עם צמחים שחלקם זרים לי, כותש אותם בעלי עשוי אבן ומסביר שהוא מכין מגוון שיקויים נגד צינון, חום וכאבי בטן ואפילו למניעת או לגרימת הפלות. הוא מספר על לחישות להוצאת עצם דג שנתקעה בגרון או להשבת אהוב לחיק אישה שננטשה.
פפואה משופעת בסיפורים מיתולוגיים מרתקים, לצד תופעות נדירות, כמו שחורי עור עם שיער בלונדיני - מוטציה גנטית המאפיינת את תושבי האי ניו איירלנד, שנמצא מצפון לאי המרכזי של פפואה.
אבל אין ספק שהמחזה המרהיב ביותר בפפואה, סיבת הסיבות להגעה ליעד מרוחק זה, הוא ה"סינג סינג", הפסטיבל העתיק והמסורתי שנערך בכל קיץ בסמוך לעיר מאונט האגן, הממוקמת בגב ההר. זהו מפגש של שבטים מכל רחבי פפואה ומפגן ראווה ססגוני שאליו נערכים המקומיים חודשים רבים. כל שבט מציג מראה ייחודי, בתלבושות, באיפור ובקישוטים דוגמת נוצות צבעוניות, ניבי חזיר וצדפים. מרשימים במיוחד הם אנשי שבט האסארו, המכונים "אנשי הבוץ" בשל היותם מכוסים מכף רגל ועד ראש בעיסת בוץ אפורה, ועל ראשם מסיכות בוץ גדולות בעלות מבע מאיים.
השיטוט בין באי הפסטיבל מספק הצצה נדירה ומענגת לעולם אחר. הם רוקדים ושרים, מציגים לראווה את הקישוטים, התלבושות והעיטורים על הפנים. שעות ביליתי שם. התאפרתי והסרתי את האיפור ושוב התאפרתי. רקדתי איתם ריקודי שורות קצביים לקול רעמי תופים גדולים, לכל שבט מקצב משלו.
עייפים אך מרוצים אנחנו חוזרים העירה, למאונט האגן, שם חזירים משוטטים חופשי ברחובות. בכלל, חזירים הם יקרי ערך בפפואה ולכן נחשבים לסמל סטטוס. הם משמשים למאכל ולתשלום פיצוי בין יריבים במהלך "סולחה".
גם משפחת החתן משלמת למשפחת הכלה את תמורתה בחזירים. באזור ההר, המוהר גבוה ויכול להגיע לכארבעים חזירים ויותר. באזור הנהר, שם יש מיעוט חזירים, המוהר עשוי להיות חזיר אחד. בעבר לא היה נדיר לראות במדינה אישה המיניקה את ילדה בשד אחד וחזיר בשני, אולם תופעה זו הולכת ונכחדת בעקבות אזהרות משרד הבריאות הפפואני.
יוצאים למדאנג, עיר החוף השלישית בגודלה במדינה, הנחשבת לאחת מהיפות בדרום האוקיינוס השקט והמתהדרת בחופים שחורים של אפר וולקני. הדרך אליה מרתקת לא פחות מהיעד עצמו. אנחנו מטפסים על גב ההר, דרך עמקים פוריים, ובהם טראסות מדורגות שבהן מגדלים ירקות.
באחד האיים אנחנו חוצים נחל קטן - מי בסירת קאנו ומי בשחייה - היישר אל המטעים המקומיים. על ענפי העצים אני מגלה בהתרגשות פרי אדום שהוא קרוב משפחה של צמח החינה, המשמש אודם למקומיות.
משם, אחרי נסיעה מקרטעת על כביש חולי וטיפוס רגלי, אנחנו מגיעים לכפר אוניל. בבוקר השני שלי בכפר מושכת אותי אליה חבורה של נשים צעירות, מלבישה אותי בחצאית קש קטנטנה, מאפרת אותי ומעמיסה עלי תכשיטים. עם "אמא מאמצת" לצידי, מתברר לי שאני בדרכי ל"חתונה" מסורתית ושאני הכלה. החתן המיועד: נער שרירי כבן 16. הטקס מתחיל בהפגנת כוח באמצעות לחימה מסורתית במקלות. החתן המיועד נלחם ברווקי הכפר, וכמובן הוא מניס את כולם וזוכה בכלה.
ברור לי שאני לא ה"כלה" המערבית הראשונה שנקלעה לכפר, אבל לרגע אני לא מרגישה כאילו נקלעתי למלכודת תיירים, ובסוף הטקס הצבעוני לא מבקשים ממני כסף או תמורה אחרת.
בבוקר שאחרי ה"חתונה" אני יוצאת מהבקתה לכיוון המקלחת, ואחד הנערים ניגש אלי ושואל אותי אם אני רוצה מי נהר שהורתחו לרחצה. אני מזהה אותו, את החתן שלי, ופולטת לעברו בחיוך: "וואו, זה יהיה נפלא", ואז מסיימת במילה "בעלי". מסביב נשמעים צחקוקים.
• • •
ברוב הכפרים שבהם טיילתי, האישה היא שעושה הכל בבית ומחוצה לו. בזמן שהגבר משקיע בחיצוניותו ופורש נוצותיו כטווס, היא מטפלת בגינת הירק, כמו גם בבעלי החיים. במרבית השבטים אסור לקיים יחסי מין כשהאישה בהריון וכל עוד היא מיניקה, ולכן אין ילדים רבים בכל משפחה.
בתוך בקתותיהם הנמוכות של המקומיים חיים גם החזירים, והשהות בפנים כמעט בלתי נסבלת עבורי. באחד המפגשים עם נשות הכפר, אחרי ששאלו אם בישראל אנחנו הנשים אחראיות להוצאת החזירים החוצה, הן התעניינו גם כמה נשים יש לגברים שלנו. שאלה די הגיונית במקום המטפח פוליגמיה מסורתית.
פנייה לגבר פה כמוה כהצהרה על כוונות מיניות, וההמלצה למטיילות היא להתנהל מול הנשים והילדים בלבד. כשהצטלמתי בשוק ליד אחד המקומיים בלי לבקש את רשותו, עורר הדבר מהומה. אך על כל רגע כזה היו הרבה רגעים משעשעים. אחד מהם קרה על גדות נהר הספייק, כשאחד הצעירים בן הדת הנוצרית שאל מה טעם המן בישראל.
בחלק זה של העולם, השמות האמיתיים של האנשים סודיים ועולים רק בטקסים המסורתיים. רוב השמות היומיומיים והגלויים הם מערביים ומושפעים מהנצרות, כמו זה של השמאן המקומי סטיבן בועז משבט הטרובריאנד.
השמאן בועז מתגורר בכפר קוואטריה, המכונה "אי האהבה". שם, באופן נדיר, מדובר בחברה מטריארכלית. השבט מעודד את הצעירים לחוות חוויות מיניות ללא החובה להינשא, וכאשר הזוג נישא, הגבר הוא שעובר להתגורר באדמת האישה.
בחודשי יולי־אוגוסט, בתקופת אסיף היאם (פקעת המשמשת למאכל), גברים שאינם מבני המקום נאנסים על ידי רווקות הכפר כהרתעה - ללמדם שלא להתקרב לאדמות הכפר בעת איסוף היבול היקר. בנוסף, בחודשים אלו יש היתר לשני המינים לרעות בשדות זרים. לאחריהם, חוזרים לשיגרה הזוגית. שם אני מבינה לראשונה שקידמה טכנולוגית לא בהכרח מסתנכרנת עם קידמה תפיסתית.
אנשי ההולי, המתגוררים באזור טארי, הם הניגוד הגמור לקודמיהם. בני השבט מכונים "חובשי הפאות", שכן הם חובשים פאות העשויות מהשיער שלהם. ההולים מאמינים כי אם רק ירצו, יוכלו להיראות כציפור גן עדן, ואף שואפים להידמות לה בצבעים עזים ובגנדור.
כאן הגברים והנשים מתגוררים לחוד, ולאישה אסור להיכנס לבית הגבר. ליחסי מין יש מועדים מעטים ומוגדרים, שכן לפי תפיסתם יחסי מין גורעים מהגבריות. בנוסף, האישה נתפסת כטמאה ואסור לה לגעת בגופו של הגבר ולבצע עבורו מטלות דוגמת בישול וכביסה, ולכן הוא נאלץ לדאוג לכל צרכיו.
הופתעתי לגלות שדגל ישראל הוא השני הנמכר ביותר בפפואה גינאה החדשה. לפניו רק דגל המדינה. במפגשים שהיו לי עם המקומיים, חלקם בבתי ספר, היתה תחושה של הערצה ואהבה גדולה לישראל. מעצם היותם נוצרים אדוקים, הם מכירים את ישראל מסיפורי ישו וצמאים למפגשים עם ישראלים. לא אחת שמעתי, "אנחנו מתפללים עליכם, חושבים עליכם".
באזור העיר וויוואק, במקום הנקרא Israel Minesteri, אומצה הדת היהודית כדתם הרשמית של המקומיים. ככאלה, הם שומרים שבת, מניחים תפילין ומצטטים מהתנ"ך. גם דגלי ישראל מתנופפים שם, לצד לוח השנה העברי. הם מאמינים כי הם צאצאי אחד משבטי ישראל האבודים.
המדריך שלנו, רז שרבליס, משמש נציג משרד התיירות של פפואה בישראל. שרבליס (51) הוא ישראלי שאומץ על ידי המקומיים וחי איתם שלוש שנים. הטבילה הראשונה המשותפת שלנו בנהר הספייק, בין סירות קאנו מגולפות, חשפה מחצית תנין שקועקע על גבו בטקס חניכה.
"הכל התחיל כשהייתי בן 13 בסלון של ההורים שלי בחולון", הוא מספר לי באחת הנסיעות הארוכות, "ראיתי תוכנית דוקומנטרית על פפואה, וזה הטריף אותי. כבר אז אמרתי לעצמי 'יום אחד אטייל שם'. אחרי שהשתחררתי מהנח"ל, כשכולם טסו למזרח, יצאתי להגשים חלום של ילד בן 13".
אחרי חצי שנה של שוטטות באוסטרליה, הגיע לפפואה לחודשיים. זה היה ב־1988. "לא היתה אינפורמציה על פפואה בארץ", הוא נזכר. "באוסטרליה אמרו שאני מטורף, 'השתגעת? יאכלו אותך'. אבל פגשתי אוסטרלית שבדיוק שבה מחודשיים שם ואמרתי לעצמי, 'וואלה, אם היא נשארה בחיים, אז אולי בכל זאת לא יאכלו אותי'. נרגעתי".
הוא אומץ על ידי משפחות מקומיות שטיפלו בו. "הכפרים, האנשים, התרבות השונה ממה שהכרתי - פשוט הקסימו אותי", מספר שרבליס. "הייתי אחרי השירות הצבאי, עברתי את לבנון, הייתי גדוש בלבטים ומאוד טעון. קסם לי לראות את ההתפנקות שלנו לעומת הקיומיות של המלחמות שלהם, החץ והקשת מול הטילים שלנו, עבודת האדמה מול התרבות הצרכנית שלנו. עם משפחה אחת הייתי יוצא לדוג ולצוד את החזירים. עם משפחה אחרת, מודרנית יותר, יצאתי למטעי הקפה ולעיר".
בשנים שהתגורר שם הוא הדריך טיולים ופגש מטיילים יפנים, אירופאים ואמריקנים. "זו היתה העבודה הראשונה הרצינית שלי. הייתי רק בן 25 והרגשתי שזכיתי בדבר הכי טוב שיכול לקרות לתרמילאי ובמדינה מרתקת. המשכורת היתה נמוכה, אבל לא היה מאושר ממני".
רז שרבליס. נסע לטיול אחרי צבא והתאהב
במהלך המסע שלנו רז מחליף הופעה כמעט על בסיס יומיומי: "לפעמים אני בלבוש מערבי ולפעמים בלבוש המסורתי של השבט - עלים על התחת ובד שטוח על אזור החלציים. בלי שום דבר מתחת. יחף. משוחרר מהכל. ככה אני הכי אוהב".
ואיפה בכל זאת פגשת כאן את השונות שלך, את הקושי?
"בזוגיות שהיתה לי אז עם בחורה מקומית, למשל. היה לי חשוב שנקודת המפגש בינינו תהיה שוויונית, בגובה העיניים, וזה לא תמיד היה דבר קל. הייתי בן 26 והיא בת 24 כשראיתי אותה בפעם הראשונה בנהר, ומערכת היחסים בינינו היתה אסורה ולכן חשאית.
"עם זה התמודדתי איכשהו, אבל עם הפערים המנטליים ביני לבינה היה לי קשה יותר. רק אחר כך למדתי שאישה יכולה לומר 'אני רוצה להיות איתך' בהרבה דרכים, אבל כבר היה מאוחר מדי. וזו גם היתה הנקודה שבה כבר רציתי לחזור לארץ. להיות ליד ההורים".
מאז, סיים שני תארים באנתרופולוגיה, פגש בארץ את אם שני ילדיו - אור בת 20 ובר בן 18 - והפך מומחה לטיולים לפפואה וליפן. היום הוא מרצה לאנתרופולוגיה ונושאי מגדר, בין השאר במכללת עמק יזרעאל, במקביל לעבודתו עבור משרד התיירות הפפואני וגופים נוספים שם. לדבריו, גם הממשל בפפואה "בנוי בחלקו על פרדיגמות הבאות מטקסי החניכה".
גם אתה עברת טקס חניכה כזה?
"כן, החניכה היא חלק מתהליך הבגרות במקום שכל צעיר חווה אותו, ורציתי בזה גם לעצמי. להיות כמו ה'אחים' שלי. והחיבור שאחרי היה מאוד חזק. אחווה מאוד עוצמתית. נכון שקצת כאב, לכן עשיתי קעקוע רק בצד שמאל, אבל עבורי זה היה סמל לקירבה אנושית, לשוויון.
"תראי, החיים שם הראו לי שהמציאות שלנו והמציאות שלהם לא כל כך שונות, גם אם סדר היום בישראל הוא אחר. אם מסירים את מעטפת השכבות, הבגדים, הבתים שלנו, בתי הרוחות שלהם, הנוצות הצבעוניות והאיפור, מה שנשאר זה הבן־אדם. קמצוץ של לב שמקווה לקבל אהבה, ובחלק מהמקרים גם להעניק אותה. בפפואה זה בא במנות גדושות ובמינונים גבוהים. אולי כי האנשים שם לא מסתתרים מאחורי חליפה ועניבה". √
nitziy@gmail.comמסע מופלא - ויקר
לטייל בפפואה גינאה החדשה זה שיגעון יקר, שכן המדינה ברובה נעדרת נגישות לתייר העצמאי, ומוטב לטייל בה בקבוצה מאורגנת. המטייל כאן צריך להביא בחשבון שאי אפשר לסמוך על התחבורה, בין שמדובר בקאנו ממונע ובין שבטיסות פנימיות - לא על לוחות הזמנים, לא על ההיצע וגם לא על העלויות. בהיעדר תחבורה יבשתית טובה בין הערים, יש לקחת טיסות פנים רבות. מספר הטיסות מצומצם, וכשכבר טסים - המטוסים קטנים והנחיתות מתבצעות ביעדים מאולתרים וקשים לנחיתה. התחבורה הציבורית מבוססת על טנדרים גדולים, שיוצאים לעיתים רק פעם בשבוע, והשינוע באזור הנהר נעשה באמצעות סירות ממונעות, דבר שמצריך דלק שעלותו לא זולה לתייר. השיט אורך שעות ארוכות בסירות שחלקן מקרטעות, והישיבה אינה נוחה. אין טיסה ישירה לפפואה גינאה החדשה ומהארץ יש לטוס לשם (עשרים שעות נטו) דרך סינגפור, הונג קונג, הפיליפינים או אוסטרליה. עלות טיול מאורגן של שבועיים־שלושה עשויה להגיע ל־13,000 דולר ויותר (כולל טיסות מהארץ). טייל עצמאי ישלם עבור המסע כ־8,000 דולר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו