החיים הם שיר

"פטרסון", יצירת המופת החדשה של אגדת האינדי ג'ים ג'רמוש ("נרדפי החוק", "גוסט דוג"), הוא סרט נדיר ונפלא של יוצר שנמצא בשיא כוחו. מצד אחד, הסרט עוסק בקורותיו של משורר אלמוני ומאושר בחלקו בשם פטרסון, שמגולם בידי אדם דרייבר המצוין ("הכוח מתעורר", "פרנסס הא", "בנות"). מצד שני, גם הסרט עצמו, למעשה, בנוי ומבוצע כמו שיר. יש לו שבעה בתים (אחד לכל אחד מימות השבוע); יש בו אלמנטים רבים שחוזרים על עצמם ומתכתבים זה עם זה; הוא מתנהל על פי חוקים ברורים ונוקשים; וכשמסתכלים עליו בשלמותו (או צופים בו בפעם השנייה או השלישית), נוכחים לדעת שכל הדברים שקורים (או לא קורים) בו משתלבים זה בזה על מנת להציג את האופן שבו ג'רמוש סבור שכדאי לחיות את החיים.

בתור התחלה, אלה הם ללא ספק חיים פשוטים. חיים של שיגרה, של עבודה קשה, של יצירה ושל הנאות קטנות. גיבורנו המשורר, פטרסון, מתגורר בניו ג'רזי, בעיר מוזנחת ואפורה שנושאת את שמו, ועובד כנהג אוטובוס. בבוקר, רגע לפני שהוא לוחץ על דוושת הגז ויוצא לדרכו, הוא רושם כמה משפטים ב"מחברת הסודית" שלו. בהפסקת הצהריים הוא יושב על ספסל בשמש וממשיך לשרבט להנאתו. בערב הוא יוצא לפאב השכונתי כדי לשתות בירה ולפטפט עם הברמן ועם הלקוחות הקבועים. את חייו הוא חולק עם לורה, המוזה המבינה, המפרגנת והאוהבת שלו (שמגולמת בידי השחקנית האיראנית גולשיפטה פראהאני) ועם האינגליש בולדוג האנטיפת שלה, מרווין, שלוקה בתסביך אדיפוס.

החומרים שמוצאים את דרכם אל תוך שיריו של פטרסון הם חומרי היום־יום. הדברים הכי פשוטים. המחשבות הכי טריוויאליות. האירועים שהם לכאורה הכי סתמיים. אבל כמו השירים שכתב מושא ההערצה שלו, המשורר האמריקני המפורסם וויליאם קרלוס וויליאמס - שמוכר בזכות שירו "This is Just to Say", הידוע גם בתור "השיר עם השזיפים", ושאחז גם הוא ב־day-job, במקרה שלו, רופא - גם שירי ההתבוננות של פטרסון (שנכתבו במציאות בידי המשורר רון פאדג'ט) מיטיבים ללכוד את רגעי הביניים הזעירים והחמקמקים שמהווים את "החיים עצמם".  

וכך, הצופים מלווים את פטרסון במשך שבוע בשעה שהוא חי את חייו הרפטטיביים והלא מרהיבים וצובר חומרים לשירים חדשים, וזוכים להיות עדים לחבלי הלידה שמאפיינים את תהליך הכתיבה. עם זאת, בניגוד למקובל, ג'רמוש אינו טוען את סרטו בכל מתח. אקט היצירה לא נועד לשרת תכלית גבוהה יותר, ופטרסון אינו שואף לפרסם את שיריו או לשנות את חייו באמצעותם. הוא כותב בשביל עצמו. וכל זמן שהוא כותב, הוא מאושר. כמה פשוט, ככה יפה.

בעידן קפיטליסטי, דורסני ונטול מקוריות, שבו סרטים נמדדים על פי תקציב האפקטים שלהם, מרענן ואף כמעט מהפכני להיתקל בסרט אמריקני הומניסטי ורגיש שכל כולו עיסוק במקומן ובתפקידן של האמנות והיצירה. זהו סרט ממושמע, צנוע ומאוד חסכוני. אין בו שוט מיותר, אין בו מילה שאינה במקום. אמנם אי אפשר לכנות את האירועים שמתרחשים בו "דרמטיים", אבל הוא עדין, סבלני ומלא בטוב לב ובאהבת אדם. והוא מפליא ליצור עולם קסום, ארכאי ומאוד פואטי, שבז לאופנות המתחלפות ושכאילו ניצב מחוץ לזמן. 

ג'רמוש, שחגג השנה 64, כבר עירבב בעבר בין ז'אנרים, מדיומים והשפעות כדי ליצור תמהילים אמנותיים ייחודיים ומרגשים, וגם סרטו הקודם, "רק האוהבים שורדים", סימן עבורו שיא מרגש. אך כאן, המגע שלו כה מדויק, המבט שלו כה צלול והאמירה שלו כה מזוככת, שקשה לא לראות בתוצאה סוג של צוואה רוחנית. 

בסופו של דבר, "פטרסון" הוא אוצר. ואם תהיו מרוכזים ותקשיבו היטב, הוא עוד עשוי להפוך אתכם לאנשים טובים יותר.