5 חודשים בסיני

כשפרצה מלחמת יום הכיפורים הייתי כמעט בן 28, נשוי ואב לשני ילדים קטנים - דרור, בן 5 וחצי, ומיה, בת שנה וחצי. בבוקר יום הכיפורים, שחל בשבת, סמוך לשעה 9 בבוקר, כשהתכוננו ללכת לבית הכנסת, צילצל הטלפון בביתי.

מוזר. טלפון בעיצומו של היום הקדוש אינו דבר שבשיגרה. מעברו השני של הקו שמוליק, חבר ששירת איתי במילואים. "שמעתי בבית הכנסת שמתחילים לגייס מילואים", הוא אומר לי, נרגש, "אומרים שהולכת לפרוץ מלחמה. שמעת על זה משהו-"

"לא", אני משיב, המום.

"אתה יכול לברר? אני רוצה לדעת אם זה רציני".

הייתי בהלם. עבדתי אז ככתב צעיר בעיתון "הארץ". מייד עלו לנגד עיניי המראות הקשים שראיתי שש שנים לפני כן, במלחמת ששת הימים, עת שירתתי בחטיבת הצנחנים שלחמה בירושלים. צפו הזיכרונות מיבבות הפצועים שותתי הדם ליד קברי הסנהדרין, משריקת פצצות המרגמה, מצפירות האמבולנסים.

אל מי לטלפן כדי לברר אם באמת מגייסים מילואים? השם הראשון שעולה בדעתי הוא של מנהל "קול ישראל", משה חובב. הכרתי אותו מתחום הסיקור שלי בעיתון, תחום התקשורת.

אני מצלצל לחובב, מתנצל על ההפרעה, ושואל אותו אם יש גיוס מילואים.

"זה נכון", הוא משיב לי בלקוניות, וטורק את השפופרת. אני מבחין בחוסר הסבלנות שבקולו, שלא אופייני לו. המהירות שבה סיים את השיחה מבהירה לי את חומרת המצב.

לא חולפת שעה, וברחובות הדוממים של שכונת קטמון בירושלים מתחילה תנועה של כלי רכב צבאיים, בעיקר משאיות וקומנדקרים. בשעה 2 בצהריים נשמעת צפירת האזעקה.

זמן קצר לאחר מכן מתדפק על דלת ביתי חייל מילואים נמהר ומושיט לי מעטפה חומה עם חותמת צה"ל, ובתוכה צו 8, הפוקד עלי להתייצב לאלתר במקום המפגש של היחידה, בית ספר בדרום העיר. אני שובר את הצום, בפעם הראשונה מאז הבר-מצווה, ומכין לי סנדוויץ' חפוז וכוס קפה. מוריד את בגדי החאקי והנעליים הגבוהות והמאובקות מהבוידעם ואורז תרמיל צבאי עם כלי רחצה וכמה חפצים חיוניים. אחר כך אני מסיע את אשתי ואת ילדיי לבית אמה שבמרכז ירושלים. הפרידה קשה.

* * *

הייתי סמל מחלקה בפלוגת חרמ"ש, שהשתייכה לגדוד טנקים. בשעות הערב מתקבצים החברים בבסיס צבאי במרכז הארץ. המורל גבוה: לאיש אין ספק שאנחנו יוצאים שוב למערכת בזק, כמו לפני שש שנים, ולא יחלפו אלא ימים ספורים ונחזור הביתה. איש מאיתנו לא מעלה בדעתו מה מצפה לנו.

במשך כל הלילה אנחנו מזוודים בתחמושת את הזחל"מים המיושנים, שעוד השתתפו בקרבות של מלחמת העולם השנייה. מצטיידים בנשק - רובי אף.אן, תתי-מקלע עוזי ומקלעונים. מתאימים לעצמנו את החגור האישי עם הפאוצ'ים (על אפודי מגן עדיין לא שמעו אז), ממלאים את המחסניות בכדורים.

בבוקר, כשאנחנו שומעים בטרנזיסטורים את הפרשן הצבאי חיים הרצוג מתאר את המצב בחזית המצרית ובחזית הסורית, מתחילה לחלחל ההכרה שהמצב לא טוב.

לפני הצהריים יוצאים דרומה על הזחל"מים, נסיעה של יותר ממאתיים קילומטרים עד סיני. בדרך אנחנו רואים טורים ארוכים של חיילי שריון וחי"ר נערכים לתנועה.

בערב, מגיעים לבסיס ברפידים (ביר גפגפה) שבמערב סיני, לא רחוק מהתעלה. ההמולה בבסיס רבה: דקות ספורות לפני כן הפגיזו שני מטוסים מצריים את הבסיס, ושתי חיילות נפצעו.

באותו לילה אני לא עוצם עין מרוב פחד. עם אור ראשון אנחנו מתחילים לנוע מערבה לכיוון תעלת סואץ, כדי לחבור לטנקים של הגדוד שלנו. במרחק 30 קילומטרים מהתעלה מקבלים תדריך ראשון ממפקד החטיבה על פריסת הכוחות. הוא מדווח על מספר גדול של הרוגים ופצועים לכוחותינו בקו המעוזים שלאורך התעלה, אבל לא נוקב במספרים. גם מהדיווחים שאנחנו שומעים בטרנזיסטורים מתחוור לנו שהמצב עגום מאוד.

עם רדת החשכה אנחנו יוצאים להציב מארבים בכביש המוביל לעיר איסמעיליה, כדי לפגוע בחיילי חי"ר מצרים המצוידים בטילי כתף נגד טנקים. שוכבים על החול הרך עם נשק דרוך, האצבע על ההדק. המתח עצום. כל רחש מכניס אותנו לדריכות שיא.

* * *

לפני אור ראשון, מתארגנים שוב לתזוזה. אחרי שעות ארוכות של שכיבה על הבטן, קשה להתחיל ללכת. הרגליים התאבנו, הידיים כואבות. עולים על הזחל"מים ומתחילים לנוע לחניון יום (או בשם הקוד בקשר, "חווה לאה") כדי להתרענן. שם נוכל לשתות, לאכול את הלוף והתירס ממנות הקרב ולנסות לחטוף כמה שעות שינה, לקראת עוד לילה של מארבים.

לפתע, ללא שום התרעה, נפתחת עלינו אש תופת ממרגמות. גבי הנהג ממשיך לנסוע במהירות על שביל הכורכר, בין פצצות שנוחתות בזו אחר זו, פעם מימין ופעם משמאל, יוצרות על הקרקע פטריות עשן. אנחנו מתכופפים ומצמידים את הראש לרגליים. הדם קופא בעורקים מרוב פחד.

אני מביט בגבי, ורואה אותו חיוור כסיד. ידיו רועדות על ההגה. כולם מתפללים בשקט שהפצצה הבאה לא תנחת על ראשנו. חוסר אונים מוחלט.

אחרי כמה דקות, פתאום שקט. ההפגזה נפסקה. אנחנו ממשיכים בנסיעה ומגיעים לוואדי רחב ידיים. מחנים את הזחל"מים במרחקים קצרים זה מזה ומתארגנים לתפוס תנומה ליד גלגלי הזחל"מים, שמעניקים לנו מעט צל. כולם עייפים מאוד, אחרי לילה ארוך בלי שינה.

* * *

רעש מחריש אוזניים מעיר אותי בבהלה. ברגע הראשון נדמה לי שאני חולם, אבל אני מייד מתעשת ומביט למעלה. מעלי, במרחק מטרים ספורים, שני מטוסי מיג 17 מצריים צוללים לעברנו ומפגיזים אותנו במקלעים. עד היום אני זוכר את פניו הכהים של הטייס המצרי.

אנחנו מזנקים ממקומנו אחוזי אמוק ומתחילים לרוץ לכל עבר. אין לאן לברוח. אין היכן להסתתר בתוך הוואדי הרחב. שוב חוסר האונים הזה.

כמה חיילים מצליחים לעלות לזחל"מים ומתחילים להפעיל את מקלעי ה-0.5 מ"מ לעבר המטוסים. האש מבריחה את הטייסים המצרים, והם מסתלקים אל האופק.

אומדן נפגעים מהיר: תשעה פצועים, מרביתם קל. שלושה הלומי קרב, אחד מהם הוא י', מהכיתה שלי. הוא איבד את הקשר עם הסביבה, לא משיב כשאנחנו קוראים בשמו. החובש מפנה אותו, יחד עם הפצועים, לתאג"ד (תחנת האיסוף הגדודית).

הסיוט הזה יחזור אלי פעמים רבות במהלך השנים. גם שנים אחרי המלחמה עוד אראה בחלומותיי את צמד המטוסים המצריים צוללים לעברנו, ואתעורר בבעתה מכוסה זיעה קרה.

* * *

למחרת חל שיפור במצב הרוח. סמוך לאזור שבו אנחנו שוהים מתחולל קרב אווירי בין שני מטוסי מיראז' ישראליים לבין שני מיגים מצריים. אחד המיגים נפגע ומתחיל לעלות באש, והטייס מפעיל את כיסא המפלט וצונח על אחת הגבעות, מרחק כמה מאות מטרים מאיתנו.

אנחנו ממהרים להגיע אליו. הוא שחרחר, כחוש מאוד, לבוש חליפת טייסים. מספר לנו, המום, שהוא טייס עיראקי שהגיע עם כמה מחבריו לסייע לצבא המצרי במלחמה. מסוק של חיל האוויר נוחת לידנו ומפנה אותו משם.

ושוב נפילה במצב הרוח. אנחנו מתבשרים שלצה"ל 650 הרוגים ו-3,000 פצועים. מספרים בלתי נתפסים. שוב מתחילה הפגזה מאסיבית של טנקים מצריים על הטנקים שלנו, בסיוע מטוסים ואש מרגמות. זמן קצר לאחר מכן מגיחים מהאופק מטוסי חיל האוויר ומפציצים את המצרים. פטריות עשן גדולות עולות מהתעלה.

אנחנו יוצאים שוב עם הזחל"מים להגן על הטנקים מירי טילי כתף. חופרים שוחות עמוקות על רכס במרחק שמונה קילומטרים מהתעלה, ופתאום - ברד של קטיושות. מסתתרים בתוך השוחות, והטנקים שלנו משיבים אש.

* * *

16 באוקטובר. עשרה ימים בתוך הלחימה. זה יום ההולדת שלי, אבל למי יש זמן לחגוג. כמה מהחברים למחלקה מברכים אותי, אבל המורל שפוף. כולם תשושים מעומס המשימות ומהמתח הרב, עם מעט מאוד שעות שינה.

צה"ל מתחיל לנפק לחזית ארוחות חמות. גם מקלחות מאולתרות כבר הגיעו על גבי משאיות. ברדיו אומרים שכוחותינו הצליחו להקים ראש גשר לצידה השני של תעלת סואץ, כיתרו את הארמיה השלישית והחלו להעביר טנקים וכוחות חי"ר אל צידה השני של התעלה, בטווח 100 קילומטרים מקהיר. מצב הרוח משתפר. יכול להיות שזה נגמר-

בימים שלאחר מכן כבר מתחילים לדבר בקול רם על הפסקת אש. ימים מורטי עצבים, אבל כבר יש לנו סיבה להתחיל סוף סוף לחייך.

* * *

זמן קצר לאחר ההכרזה על הפסקת אש, התחלתי לשלוח לעיתון, בדואר, כתבות על ההווי והאווירה ששררה בקרב חיילי המילואים בסיני. מרבית אנשי המילואים עדיין היו מגויסים, ועיני כל הציבור היו נשואות אליהם. הכתבות פתחו צוהר לסיפורים אותנטיים מהשטח על מצב רוחם של חיילי המילואים ועל הבעיות שמטרידות אותם. כתבתי אותן בכתב יד, על דפי מחברת - משימה שלא הייתי מורגל אליה, משום שלפני המלחמה נהגתי לכתוב במכונת כתיבה, בימים הרחוקים ההם של טרום עידן המחשבים.

רבצנו אז בין הדיונות באזור טסה, לא הרחק מאיסמעיליה, מרחק שמונה קילומטרים מהתעלה. ישנו בתוך "שפניות", מעין מחילות שחפרנו באדמת החול, מכוסות בפחים גליים. מזרנים לא היו, ולכן ישנו על שמיכות צבאיות דוקרניות. במשך היום תיצפתנו על חיילים מצרים ודיווחנו על תנועותיהם, אבל בעיקר היינו טרודים בהכנת ארוחות מהאספקה היומית שהגיעה אלינו במשאית.

רק בסוף נובמבר זכינו, לראשונה, לדבר עם הבית. "מאז פרוץ המלחמה ועד היום לא זכו חיילי היחידה שלי להתקשר אל ביתם", כתבתי אז באחת הכתבות מהחזית. "בעיתונים פורסמו תמונות של ניידות טלפון בצידה המערבי של התעלה, אך אל היחידה שלנו לא הגיעה שום ניידת. ביום שישי שעבר הגעתי למחנה גדול בסיני. שלט גדול של משרד התקשורת בישר כי במקום קיימת ניידת טלפונים שהוצבה במיוחד לשירות החיילים, אולם כשהגעתי לניידת, הוברר לי שמתוך שבעה הטלפונים שהותקנו במקום נותר אחד, וגם הוא אינו פועל".

* * *

מאוחר יותר התחלנו לקבל חופשות. פעם בשבועיים-שלושה נשלחנו הביתה ל-48 שעות. הנסיעה עצמה היתה ארוכה, חמש-שש שעות, ונוצלה בדרך כלל לשינה עמוקה. החופשות הללו הן שהשאירו אותנו שפויים.

באחת הכתבות מהחזית סיפרתי על רזיאל טל, נהג מונית מתל אביב, שהיה נהג זחל"ם שלקח איתו, כשיצא לחופשה, לא רק את הכביסה המלוכלכת והנשק - אלא גם תבנית ביצים. "כשראינו את טל אורז תבנית ביצים בחבילה, חשבנו שהוא חומד לצון, אך הוא השיב בתום: 'אני לוקח ביצים הביתה. אינכם יודעים שבעיר יש מחסור עצום בביצים-' יחד עם התרמיל הצבאי ותת-מקלע עוזי הוא נשא עימו בטרמפים 30 ביצים, ואלו הגיעו ליעדן בשלום.

"גם אברהם גרוס, בעל נגרייה מבאר שבע, חיפש במטבח המאולתר ביצים כדי לערוך לבנו הבכור את טקס ברית המילה. גם הוא לא התקשה לאסוף תבנית ביצים, שכן בכל יום הועברו אלינו, יחד עם המנות הקשות (ירקות, מנות קרב וכד'), ביצים רבות, שלא בכולן נעשה שימוש".

* * *

בתחילת דצמבר התבשרנו שנוכל סוף סוף לישון על מזרנים. הרס"פ שבישר על כך ציין כי הדבר יהיה כרוך בתשלום:

"כל חייל יוכל לרכוש מזרן גדול תמורת 12 לירות, וקצר תמורת 6 לירות. מי שמעוניין, יירשם וישלם. חיילים היקשו לתומם מדוע מבקש צה"ל תשלום בעד מזרנים שהוא מספק לנו? התברר שאין צה"ל מספק את המזרנים אלא מפעל פרטי במרכז הארץ, המעוניין בדרך זו לעשות מחווה כלפי החיילים בקו הראשון.

"נשאלת השאלה מדוע צה"ל אינו יכול לספוג את ההוצאה הכרוכה ברכישת המזרנים ישירות מהמפעל? חיילים במילואים בקו מצויים במצוקה כספית. מרביתם מפסידים כסף רב עקב שירותם הצבאי בתקופת החירום. הם מקבלים כדמי כיס 3 ל"י ליום (רב"טים וסמלים) או 2 ל"י ליום (טוראים), סכום המספיק לכל היותר לקופסת סיגריות אחת ועוד בקבוק טמפו ושלושה מצופים. מעניין מי הגה את הרעיון שהחיילים ישלמו מכיסם בעד רכישת המזרנים-"

באותה עת גם הגיע לסיני החורף. "מזג אוויר אביבי ביום, אך קר וצונן מאוד בלילה", כתבתי אז. "החיילים זוכים באחרונה לאספקה תקינה של ציוד חם. לאחר כובעי הצמר בנוסח הפלמ"ח וכפפות הצמר, הונפקו גם גופיות ותחתונים חמים. גם קילוח דק של גשם ירד השבוע. בלילות האחרונים, המשופעים באור ירח כמעט מלא, נושבת רוח חזקה, המאפשרת לקלוט ללא קושי את קולותיהם של החיילים המצרים מהארמיה השנייה, הנמצאים כמטחווי קשת מאיתנו. רק הזבובים אינם מתרגשים מהחורף. הם מציפים את החולות מהנץ החמה ועד רדת היום".

* * *

בסוף דצמבר הגיע אלינו סוף סוף צוות הווי ובידור. היתה זו הפעם הראשונה שלהקה מאולתרת באה לבדר אותנו. "בצהרי היום נעצר בפתח המוצב קומנדקר צבאי. ירדו ממנו ג'ינג'י מזוקן המנגן באקורדיון, חגית, נערה חיננית שהביאה מביתה בגבעתיים את הקסילופון שלה, שני אחים מארגנטינה, גלוריה ופדרו, ששרו שירי-עם בליווי גיטרה, ואיש מילואים עב בשר, המשמש מנחה ומספר בדיחות. היינו מאושרים. התרכזנו בחדר האוכל המאולתר על ארגזי תחמושת ריקים, ונהנינו לשמוע את חגית מתגברת על סיעות הזבובים הטורדניים ומנגנת לנו שירים עבריים וקטעי יצירות קלאסיות בקסילופון. מחאנו כפיים לגלוריה ופדרו, שהיטיבו לשיר.

"מארגן ויוזם הלהקה, אבי כהן, סיפר כי כינס בעצמו את הצוות ופנה לקצין הווי ובידור וביקש להופיע בקווים הקדמיים של החזית, אבל לדבריו הערימו קשיים בדרכו ואמרו לו שיש מספיק אמנים המופיעים בחזיתות".

גם סרט קולנוע זכינו לראות בפעם הראשונה. זה היה בפברואר 1974. ההתרגשות היתה רבה למראה חתיכות שבדיות בעירום מלא, בלב המדבר. "אולם קולנוע נייד הגיע אלינו למוצב על גבי משאית. בתוכו, על אחת מיריעות הברזנט של המשאית, נתלתה יריעת בד לבנה. לאורך המשאית נפרסו ספסלים, ובירכתיה ישב מכונאי ומסרטה בצידו. ליד המשאית עמד גנרטור, שליווה את הקרנת הסרט בקולות שדמו לירי מקלעים מטווח קצר.

"המכונאי הבטיח לנו קצת תקלות אך הרבה עניין בסרט מין ישן בשם '17', שייצרו אותו בשבדיה לפני הרבה שנים, אבל הוא בצבעים. מוזר היה להתרגל למחשבה שאתה יושב במוצב קדמי של צה"ל, כמה מאות מטרים מחיילי הארמיה השנייה, וצופה בסרט ארוטי. ודווקא בסצנות החשובות נקרע הפילם, או שהגלגל נגמר".

* * *

בתחילת פברואר 1974 פגשנו חיילים מצרים מהארמיה השנייה, שרק שבועות ספורים קודם לכן נלחמנו נגדם. כך דיווחתי על הפגישה מעל דפי "הארץ": "במשך ארבעה חודשים ראינו אותם מתחפרים באדמה, במרחק כמה מאות מטרים מאיתנו. יכולנו לצפות במנהגי הארוחות שלהם, בשיטות השמירה ובצורת ההליכה הרשלנית. בשבוע שעבר שוחחנו איתם לראשונה פנים אל פנים.

"באמצע היום קרבו שלושה חיילים במדיהם הבהירים אל גדר התיל החוצצת בינינו ונופפו בידיהם. לרגע נדמה היה שהם מבקשים להיכנע, משום שהיו ללא נשק. אולם כשהגענו אל הגדר התברר שהם רק ביקשו לשוחח עימנו ולהצטלם בצוותא, להחליף מטבעות ושטרי כסף מצריים בלירות שלנו וללחוץ ידיים.

"בלי מילים חייכנו אליהם, והם החזירו אלינו חיוך. לא ידענו בעצם מה לומר. פתאום נפלו המחיצות. פתאום ראינו שהם בני תמותה כמונו, שרוצים לשוב הביתה. ראינו שעיניהם אינן כה רעות והם מדברים בסגנון שונה ממנהיגיהם בעורף.

"אחד מהם טפח לישראל יהוד הקיבוצניק על הכתף ואמר לו: 'תגיד לי בכנות, אתם רוצים מלחמה-' וישראל, הזקן בחבורה, אמר בכנות וללא היסוס: 'לא'. אחר כך הצטלמנו יחד והם נתנו לנו את כתובתם הפרטית וביקשו שנשלח אליהם את התמונה ההיסטורית. לבסוף הזמנו אותם לערוך משחק כדורעף במגרש המאולתר, שבו רשת הסוואה של הטנקים ממלאת את מקומה של הרשת החוצצת בין שני חלקי המגרש, אבל הם היססו וחששו לשחק. 'המפקדים שלנו לא יודעים שבאנו לכאן ואינם מרשים לקיים מגע עם היהודים', אמרו".

* * *

ב-13 במארס 1974, חמישה חודשים אחרי שהגענו לסיני, שבנו הביתה. "בתום 149 יום נפרדנו מהגדה המזרחית של התעלה, מחיילי הארמיה השנייה, מה'שפניות' החפורות באדמה, מסופות החול הטורדניות. נפרדנו ללא גינוני טקס והזלת דמעות. פירקנו את האוהל המאולתר, ששימש חדר אוכל ומועדון. הרמנו את שקי החול, אספנו את הפחים המגולוונים. כשעלינו על כלי הרכב שלנו, לאחר שהעמסנו את כל הציוד, ראינו את משקיפי האו"ם מציבים את האוהל שלהם על כביש טסה-איסמעיליה. הגבול זז מזרחה.

"גדרות תיל דוקרניות וחביות עגלגלות אינן מותירות מקום לספק: המצרים מתקדמים. הם שולטים עכשיו על שתי גדות התעלה. משקיפי האו"ם ניפנפו בידיהם לשלום. הם פשטו את מעיליהם וחולצותיהם וחשפו את גופם הבהיר לשמש המדברית.

"לפני שיצאנו לדרך חזרה, בא מפקד החטיבה אל"מ י' והצטלם עימנו על רקע הדיונות החוליות. הוא שאל: 'צובט לכם בלב שאתם עוזבים-' והשבנו: 'לא'. צלמי טלוויזיה וכתבי רדיו לא באו להנציח את רגעי הפרידה ההיסטוריים, אך הסתדרנו בלעדיהם. ללא מסדרים וגינוני טקס, ללא השקת כוסיות, ללא מצהלות שמחה או הזלת דמעות. אמרנו רק שלום ולא להתראות".

gideona@israelhayom.co.il

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו