לפני שנים רבות הנחיתי את תוכנית יום העצמאות בערוץ 1, ורק לפני שבועיים התברר לי כי נפגעת. את היית שם, בהקלטה, ובידך שיר מאת נתן יונתן, שרצית להקריא לזכר חברתך שנהרגה בפטרה דן מרגלית בצהלת הסכם השלום עם ירדן, טסתי עם יצחק רבין לעקבה, לראיון משותף עם המלך חוסיין. אחר כך המשכנו למעגל רחב באולפן ערוץ 1 בירושלים, שאותו הנחיתי. זו היתה תוכנית חגיגית לכבוד יום העצמאות העליז: יעקב פרי הגיח זה עתה מחשכת השב"כ לאור הזרקורים, גם אהוד ברק ודוד לוי היו באולפן, וסופרת חדשה בשם דורית רביניאן, ורבים רבים שנשתכחו מזיכרוני במרוצת השנים. אחת מהם היתה רחל סבוראי מקיבוץ רביבים שבנגב. לפני כשבועיים לערך היה לי עניין לברר דבר מה הקשור בפעילותה של סבוראי, שהיא גם חוקרת מקרא. טילפנתי ונעניתי במקלחת קרה. לשאלתה אישרתי כי הנחיתי את תוכנית יום העצמאות בערוץ 1 לפני 17 או 18 שנים. היא הזכירה לי כי היתה שם, וכפי שנקבע בתכנון מראש ישבה בהקלטה ובידה שיר מאת נתן יונתן, שהוקדש למי שנהרג בדרך לפטרה, וסבוראי ביקשה לקוראו לזכר חברתה שיצאה לטיול זה ולא שבה בחיים. לא זכרתי. ומה הבעיה? לא עמדתי בהתחייבות שנתנו לסבוראי עורכי התוכנית והמפיקים והתחקירנים, וכשביקשה לקרוא את השיר לא הנחתי לה, והיא הן באה להנציח את חברתה, ועזבה את האולפן בכעס ובאכזבה. לא הטלתי ספק בכך, והסברתי שנגרם כנראה דוחק זמן והעורך הורה לי באוזנייה לדלג על השיר, ובגלל התנועה הרבה של באים והולכים כנראה לא הבחנתי. התנצלתי. היא נמנית עם מי שלא הייתי רוצה לצער לעולם. שבתי והבטחתי לה כי לא היה עולה בדעתי לפגוע בחברת הפלמ"ח, שהלכה עם הלוחם המיתולוגי מאיר הר-ציון לעיר הנבטית פטרה, "הסלע האדום", ושניהם שבו בשלום, אבל רבים מההולכים אחריהם לא. הבעתי גם שמחה בדיעבד שטילפנתי אליה, אם כי באקראי ובאיחור של שנים. אלמלא כן לא הייתי יודע כי היא כועסת ולא היתה נקרית לפניי ההזדמנות להתנצל, והשנים הרי חולפות. איני יודע אם קיבלה באיחור כה רב את הבעת הסליחה שלי. לפיכך אני חוזר עליה כאן. זכותה להחליט מה לעשות בה. לפי ההלכה יכול אדם לחטוא ולחזור בו ביחסיו עם האלוהים. ביחסים בין אדם לחברו אין סליחה אלא אם הצד הנפגע ניאות. כך או כך, היא ומאיר תמיד היו ונשארו מופת לאהבת הארץ.
זה קרה לפני שנים, אבל הזמן שחלף לא עימעם בי את תחושת המחדל. אילו החזרתי צלצול ופירסמתי את הסיפור, איש לא היה חושד ב-צ' לעולם
מרדכי גילת
שנים אני נושא איתי סיפור מציק, שלקוח כמו מסרט בדיוני. גיבורו הוא בחור מהעולם החרדי שמעולם לא פגשתי - מחנך שביקש את עזרתי בנושא ניקיון ציבורי במוסד תורני גדול, ולא נענה. זה קרה לפני שנים, אבל הזמן שחלף לא עימעם בי את תחושת המחדל.
הסיפור בתמצית: במחצית השנייה של שנות ה-80 נחשף מורה צעיר במוסד חרדי ליד חיפה למסמכים שלימדו על הוצאת כספים במרמה מקופת המדינה. ראשי המוסד התורני דיווחו על תלמידים פיקטיביים, שיבשו ביקורת של משרד הדתות, ונהגו בחוסר יושרה שקוממה את המחנך. הוא ממש התייסר. הוא לא האמין שראש הישיבה שלו נגוע בפרשה.
המלמד הזה החליט לעשות מעשה: הוא אסף ניירת המוכיחה לכאורה את החשדות, הכניס אותה למעטפה גדולה, ועם אשתו נסע לביתה של גננת מפרדס חנה, שאיתה היה מיודד. אחרי שסיפר לה מה גילה ומה יש במעטפה, אמר לה בערך כך: אני מבקש ממך להעביר את החומר הזה לעיתונאי מרדכי גילת. שיקרא, שיבדוק, שיפרסם. אני חושש ליצור איתו קשר בעצמי.
הגננת הבטיחה לכבד את בקשתו וצילצלה אלי, לעיתון שבו עבדתי אז. פעם, פעמיים, שלוש - לגרסתה, הרבה יותר - אבל לא חזרתי אליה. היא השאירה לי הודעות במרכזייה, ולא שמעה ממני דבר. כפי שקורה לעיתים בתקופות שבהן שטף הסיפורים שמגיע אלי חונק אותי, גם הפעם לא עלה בידי להשיב לשיחות הטלפון האלה.
חלף זמן, והמלמד המיואש פנה לעזרת רב מאור עקיבא, שבו האמין ושיתף אותו בסודו. הוא קיווה לקבל ממנו עצה כיצד לנהוג. הוא לא העלה בדעתו שדווקא הרב הזה יסגיר אותו כעבור זמן לראש הישיבה.
חודשים ספורים אחרי שהגננת נואשה מהסיכוי ליצור איתי קשר, בערב קר וסגרירי, הוזמן בעל המעטפה לפגישה בהולה עם רב הישיבה. "זה בעניין העבודה שביקשת לסדר לאשתך", נאמר לו בטלפון, והוא האמין ומיהר להתייצב. כשהגיע לווילה שבה התגורר הרב, מצא את עצמו במעין חקירה. הימצאותם של כמה בריונים בחדר לא בישרה לו טובות.
ברגע הראשון הוא ניסה עדיין להתחמק, להכחיש, לשקר. אבל כשהטיח בו הרב כי הוא "מויסר", ו"דינו של מויסר הוא שגופתו תצוף בים", נשבר האיש והודה באיסוף המידע.
"היכן המעטפה-" הוא נשאל, והשיב: "אצל הגננת בפרדס חנה".
הרב ירה לעברו: "אנחנו יודעים, ולכן ניסע אליה עכשיו. תיקח את המעטפה בחזרה ותשוב מייד לרכב. אתה לא אומר לה אף מילה".
הוא הוכנס לרכב שחור, כשהבריונים יושבים לצידיו, והרכב שעט לדירת הגננת. ה"מויסר" הגיע אליה רועד מפחד, ביקש את המעטפה וסירב לומר לה מה בדיוק קרה. עוד באותו ערב הצטוו הוא ואשתו לארוז את חפציהם, הועלו על רכב של הישיבה והובלו למלון בבני ברק. הם הושמו למעשה ב"מעצר בית".
"אתם לא יוצאים לשום מקום ולא מדברים בטלפון עם איש", נאמר להם, "רק עם ההורים שלכם. שהם לא יחשדו שנעלמתם".
עשרה ימים שהו בני הזוג במעצר הבית הזה, במהלכם הובל ה"מויסר" אל רב ידוע בבני ברק ונדרש להכות על חטא. הוא סירב. בסופו של דבר, אחרי משא ומתן ארוך, הושג ההסכם הבא: הוא, המלמד, מתחייב לא לפנות אלי ולתקשורת, והם, מחסלי החשבון איתו, מתחייבים להניח לו לנפשו. לא לרדוף אותו, לא להטיל עליו חרמות.
ארבע שנים אחר כך הגיע אלי גורם חרדי מהצפון. הוא התלונן על מעשי שחיתות במוסדות חרדיים ואגב כך סיפר לי את הסיפור המצמרר הזה. בדקתי אותו, והוא נמצא אמיתי. כשטילפנתי אל הגננת מפרדס חנה, היא נזפה בי קשות.
"אני כועסת עליך עד היום", אמרה לי, "אתה אשם במה שקרה למורה הזה. אילו היית מטפל בתלונה מייד, אילו החזרת לי טלפון, אילו פירסמת את הסיפור כפי שביקש האיש - הוא לא היה צריך לבקש את עזרת הרב. איש לא היה חושד בו לעולם".
המתריע בשער מצא לבסוף את פרנסתו בישיבה אחרת ולא רעב ללחם, אבל הכעס של הגננת היה אמיתי. גם שלו. התרשלתי, ולא חשוב מאיזו סיבה, ואני חייב לגננת פ',
ובעיקר למחנך צ', סליחה. אני מבין את הכעס שלהם. העובדה שהאירוע הזה נחרת בזיכרוני כאילו התרחש רק אתמול, מדברת בעד עצמה.
* * *
השנים הראשונות לחייך היו קשות לי. ברחתי ממך. פחדתי ממך. רק היום אני מבינה שלא הייתי שם בשבילך. מי ישיב לך את הימים הראשונים בעולם, עם אמא שלא ידעה את תפקידה-
אמילי עמרוסי
אני מנחמת את עצמי במחשבה שזהו מכתב שיכולה לכתוב כל אם, בכל זמן, לכל ילד. מדמיינת אפשרות שכולן, כולן, היו אמהות גרועות בהתחלה, ורק עם השנים למדו את המקצוע. ואז מה? ונניח שכולן, כמוני, רטנו נוכח תינוק קטנטן ותובעני, כשהפוסטר הרך מפרסומות של מטרנה נראה רחוק כל כך (אמא מוארת מחזיקה בידיים כמהות תינוק מחייך). אם תמונת הנגטיב למטרנה (אמא עייפה, המומה, מוכתמת, נבהלת מתינוק צווח) נמרחה גם אצל אחרות - זה הופך את זה לבסדר כלפיך?-
אולי אני לא היחידה, אבל משא הנפש אף פעם לא מתחלק עם אחרים. זה על כתפיי, על ליבי, על צווארי. הייתי אמא גרועה בשנים הראשונות לחייך. היום אני אמא טובה, טובה מספיק - אבל כשנולדת, מלאך אהוב שלי, פשוט לא ידעתי מה לעשות איתך.
אחרי שהתחתנו בחרנו, אני ואבא שלך, להמתין עם הרחבת המשפחה. נולדת, בעצם, אחרי שש שנות פינוק: הזמן שלי היה שלי, השקט שלי היה שלי. "אתה שומע את זה-" הייתי אומרת לאבא בשבת בבוקר, לפני שהגעת. "שומע את השקט הזה? תכף הוא יופר". הדברים האלו היו רק קצה אחד של שמיכת הפחד שכיסתה אותי לפני שהפכתי לאם.
ואז באת, קרן אור עם ילד. ואחרי שיצאת דיברנו שנינו, אני ואתה, שיחה ארוכה בשפה פרטית, עיניים אל עיניים. חשבתי שיהיה בסדר. חזרנו הביתה מבית החולים, ושום דבר לא היה בסדר. הרגשתי שבכל צעקה שלך אתה דוחף אותי אחורה. שבכל סירוב שלך להירדם, לאכול, אתה מתגרה בי. עושה לי את זה בכוונה. החלטתי שאתה תינוק כעסן, מרדן, מריר.
קראתי את השטויות של "הלוחשת לתינוקות" ונתתי לך ציונים נמוכים לפי הפרמטרים של הלוחשת. בטבלת הסיכום שלה אכן יצאת "תינוק תובעני". שום דבר מזה, כמובן, לא היה אמת: היית תינוק נהדר, כמו שאתה ילד נהדר היום, אבל אני נלחצתי בתוך מכבש של חוסר ידע, חוסר סבלנות, עייפות והלם. אף אחד לא הכין אותי לזה.
רגשות אשם ואמהות הולכים יחד, זו קלאסיקה מימי בראשית. אבל במקרה שלך, בכורי, אהובי, יש על מה. השנים הראשונות לחייך היו קשות לי. ברחתי ממך. פחדתי ממך. לא נתתי לך את מה שצריכה אמא לתת, ורק היום אני מבינה. אני נאכלת. נקרעת מהידיעה שהשנים הקריטיות האלו אבודות.
אני חושבת שרק כשהיית בן שלוש או ארבע או חמש, כשכבר היו לך אח, ואחר כך גם אחות, התחלתי לקלף שכבה אחר שכבה של הבנה כלשהי באמהות. הבנתי שלא הייתי שם בשבילך, בטח לא כמה ואיך שהיית צריך. עם האחים שלך זה כבר היה שונה. היום אני שלמה עם אמהותי, ועם חסרונותיה. אבל מי ישיב לך את הימים הראשונים בעולם, עם אמא שלא ידעה את תפקידה-
אני מבקשת סליחה, ילד שלי. אתה יודע שאני מנסה לתקן. בכל יום, בכל שעה.
* * *
בסופו של דבר, במבחן התוצאה, ילדינו הגדלים לא רואים אותנו מספיק
ג'קי לוי
לא צדיקים אנחנו ולא מלאכים. לא חסרות לנו סיבות להתחרט ולבקש סליחה, ולא חסרים אנשים שיש להתנצל בפניהם. מכיוון שחייבים לבחור סליחה אחת, נדמה לי שהשנה אבקש סליחה מהילדים. כן כן, הילדים שלי. שלנו. שלכם. הילדים האלה שלרוב אנחנו תובעים מהם לגשת ולבקש סליחה. לילדים האלה מגיעה התנצלות עמוקה וכנה. בכלל, מגיע להם הרבה יותר מאיתנו.
ברמה העקרונית, יש להודות שאנחנו אבות הרבה יותר מחויבים מהאבות שגידלו אותנו. אלה שקיבלו את ההודעה על לידתנו בטלפון, ומייד חזרו לעבודה והכינו קפה לכולם. אנחנו, לעומתם, קיבלנו על עצמנו להיות גם אבא וגם אמא. ואכן, היינו בלידה, דחפנו עגלה, רחצנו וחיתלנו, נשאנו בגאון את כתם הפליטה על הכתף, ועשינו כל מה שגברים של פעם לא העלו על דעתם לעשות.
בדרך לעבודה בדקנו שהבקבוק לא חם מדי, וניהלנו שיחות עם חברים על נושאים גבריים דוגמת מנשאי-קנגורו ומזון תינוקות, עד שכל החברים הרווקים פשוט מאסו בנו ופנו לדרכם. ואם לא די בכך, קראנו אינסוף ספרי הורות נכונה, בניגוד לאבאים שלנו, שקראו רק ביוגרפיות של גברים קשוחים או אלבומי ניצחון של גברים קשוחים, או את הספורט. האמת היא שהשתדלנו והקרבנו - אין דרך אחרת לכנות את הקריאה בספרים המחורבנים האלה מלבד הקרבה - אבל בסופו של דבר, במבחן התוצאה, ילדינו הגדלים לא רואים אותנו מספיק.
לקראת ראש השנה התפרסמו מחקרים, ומתברר ש:
א. אנחנו - קודם כל אני, אבל גם אתם - מבלים עם הילדים מעט מדי זמן. המצב הכלכלי, אבל גם העיניים הגדולות שלנו, שולחים אותנו ליותר מדי שעות מחוץ לבית. בניגוד לכל ההצהרות הלבביות שלנו, בשעת האמת אנחנו לא שם. לא מספיק. ובניגוד לשיר "נומי נומי", לא פעם נחזור הרבה אחרי צאת הלבנה, ושום מתנה כבר לא תכפר על זה. אבל יש סיכוי שנוכל לכסות את הטיפול הפסיכולוגי.
ב. פחות ופחות משפחות מחזיקות עדיין במנהג הפרימיטיבי שמכונה "ארוחת ערב". גם באותן משפחות שעדיין מתעקשות על המוסד הזה, עוד לא נולד הכוח שיכבה את הטלוויזיה. כך מרחפת מעל השולחן נוכחותו האימתנית של המסך השטוח, ובו דמויות מופת שאולי אינן גדולות מהחיים אבל איכשהו מצליחות תמיד להאפיל על הרגע המשפחתי. ילד שאוכל ישר מהמקרר - לא פלא שהופך להיות בחור ששותה ישר מהבגז'.
ג. ביותר מדי מקרים אנחנו מסרבים להיות הורים. כמו כולם בדור הזה, גם אנחנו רוצים להיות קודם כל מגניבים. אבושים ואימושות, שלא לדבר על סבתוש. מספיק להציץ בסצנות המאולצות האלה בגני השעשועים, בימי ההולדת המתפקעים מרוב מאמץ, כדי להבין עד כמה כל זה אינו אלא ניסיון פשוט ופתטי לשחד את הילדה. לפצות אותה.
ובינינו, ספק רב עד כמה ילדה זקוקה בכלל לפיצויים, או למידת המגניבות של האב'שלה. חברים מגניבים יש לה למכביר. יכול להיות שהיא בסך הכל זקוקה לאבא.
על כל אלה יש לנו לבקש סליחה מהילדים. וגם מעצמנו.
* * *
הרבה אנשים נפגעו ממני השנה, רובם בצדק. רציתי שיעזבו אותי בשקט, שיניחו לי לנפשי
שיר זיו
אני לא יכולה להקדיש את הטור הזה לאדם אחד. זו היתה שנה לא פשוטה. הרבה אנשים נפגעו ממני, רובם בצדק. הייתי חסרת סבלנות, עצבנית, עייפה ומתוחה. רציתי שיעזבו אותי בשקט, שיניחו לי לנפשי, שלא יציקו לי. את מי שהיה אפשר סיננתי, ומי שכבר עניתי לו התחרט שאי פעם צילצל לדרוש בשלומי (דגש על אחת במיוחד. קוראים לה "אמא אני אחזור אלייך").
לפגישות שקבעתי הגעתי בחוסר חשק, ויצאתי מהן מחוסרת עניין. בחלק מהזמן נימנמתי. בחלק שבו התבקשתי להיראות ערנית, חלמתי בהקיץ. אני כמובן מגזימה. היו גם מפגשים שממש ישנתי בהם, בעיקר כאלה שהתקיימו אצל הקוסמטיקאית והספר. ביקשתי אמנם אישור לעצום עיניים לשנייה, אבל לא חשבתי שאשפך להם על הכיסא כמו טירון גולני שלא ישן יומיים. אז קודם כל, סליחה מכם, אנשי מקצוע. זה לא היה לעניין.
מי שמחכה לבקשת הסליחה שלי הוא האיש שחולק איתי מיטה. הוא גם לא מסתיר את כמיהתו לשמוע אותי מבקשת אותה. מכיוון שקשה לי בעל פה, אנצל את הבמה הזו: אתה צודק, טעיתי, סליחה, ואל תזכיר לי את זה שוב לעולם. בין שמדובר בבקשה שהוא כבר מילא (כביסה, כלים, להחזיר צעצועים למקום, להכין ארוחת ערב, להתפעל מיופיי), או בבקשה לא רציונלית בעליל (להוסיף שעות ליממה, לרכוש לנו חלקת אדמה בקוסטה ריקה) - ברוב המקרים הוא לא איבד עשתונות, נתן לי לצעוק או לבכות כאוות נפשי, ואז חיכה שאירגע כדי להוכיח לי שלא קרה שום דבר איום כפי שחשבתי, או שלא קרה שום דבר בכלל:
נמצאה בייביסיטר בדקה ה-90. סיכות הראש של הילדה לא הלכו לאיבוד, הן בתיק שלה (פרופורציות: ואם הן היו הולכות לאיבוד-). הלחץ בעבודה יירגע. החברה שלא מדברת איתי תשוב לדבר איתי בקרוב (היא לא יודעת בכלל שאני חושבת שאנחנו ברוגז). בעלי היה שם כשחוסר הסבלנות שלי נסק לשיא של כל הזמנים, וכמו משקיע נאמן, הוא לא ברח מהזירה הגועשת. סליחה, מניה בטוחה, שפיקפקתי בך.
שניים נוספים שאני צריכה לבקש מהם סליחה קשורים אלי בקשרי דם. אחי ואחותי, אנשים שיקרים לי קצת יותר מעצמי, שניים מנפגעי מערכת העצבים שלי. עם שניהם לא נפגשתי מספיק, עם שניהם לא קיימתי שיחות נפש ארוכות (שעה יומית בטלפון עם אחותי זה לא נחשב), ולשניהם הבטחתי דברים שמעולם לא קוימו. לזכותם ייאמר שהם מכירים אותי מספיק טוב כדי לא להעמיד אותי במצב מביך וממש לדרוש ממני לקיים את הבטחותיי. מצד שני, הם לא יכולים לנקות אותי מרגשות אשם. אז משניכם אני מבקשת סליחה ומבטיחה לא להבטיח לכם יותר כלום. אני כבר לא אשתנה. אולי תשתנו אתם-
רגע לפני סיום הרשימה, קופצים לי מול העיניים עוד כמה דורשי סליחות: הוריי, כמובן. אבא ואמא, סליחה שסיננתי אתכם, אני מייד מתקשרת. חברות: אתן אחלה. אני חייבת לראות אתכן יותר (רק למה אתן חייבות לצאת לדרינקים ב-11 בלילה? מה רע בקפה בשעה הלגיטימית 20:30? לידידים שלי, סליחה שלא שמרתי על קשר. מקווה שאתם סבבה. סליחה מהשליחים שספגו את מורת רוחי על איחורים, מאנשי השירות שנאלצו לשמוע קיטורים, מהאמהות בגינה ומהקופאים בסופר-פארם. השנה אהיה סבלנית ונחמדה יותר. לפחות אשתדל. לפחות בחודש הקרוב. בלי נדר.
* * *
סילחי לי, איריסים, שלא התגברתי על כעסים מן העבר. שאנחנו כבר לא יוצאות אל העיר. שלא מספיק פעמים אני אומרת לך שבעיניי את גיבורה
הילה אלפרט
עכשיו זה זמן הקלמנטינות. אלה הראשונות, שבקושי רב הן מתפשטות, נפרדות מהקליפה שמכסה את הידיים בשמן וממלאת את הנחיריים בריחן הטוב. פעם, כשאיריס ואני היינו קטנות, חשבנו שיום אחד נעשה בושם בריח קלמנטינות ראשונות.
היינו יושבות אצלה בחדר, מקלפות, סורגות ופורמות אהבות, צוחקות את המשפחות שלנו, שמספקות כל כך הרבה עניין בחצר המשק. שמענו ג'נסיס, דיוויד בואי, ניל יאנג וג'ואן ארמטריידינג. ולי אסור היה בשום אופן לשיר עם אף אחד מהם. בטח שלא לצרוח.
איתה ניסיתי לעשן סיגריות ממולאות באורגנו, כי אמרו שזה עושה נעים בראש, אבל הן רק שרפו לי את הגרון, והריאות של איריס השמיעו את הצפצוף המחורבן. והיא, כמו תמיד, נצמדה למשאף, שממנו אף פעם לא נתנה לי לנסות. אמרה שזה לא משחק, וממילא למי שאין אסתמה זה לא משנה שום דבר.
יום אחד, באוקטובר 2003, שעתיים אחרי שנרדמתי, התחיל הטלפון בבית לצרוח בקולי קולות. איריס בבית חולים, היתה לה התקפה, היא לא נשמה במשך עשר דקות, שמו אותה בחליפת קור.
נסענו לבית החולים. למחרת היא פקחה עיניים. נס. ישבה, דיברה איתנו וצחקה. היא ביקשה שאשיר לה, ולי היה ברור שמשהו לא בסדר. כמה ימים אחר כך, בעקבות טיפול תרופתי שגוי, איריס צללה לתוך קומה, ולא חזרה משם חודשיים.
24 שעות ישבנו סביב המיטה שלה. מדברים, מספרים לה, אומרים לה שתרים גבה אם היא שומעת. עקבנו אחרי כל אצבע שזזה, תנועה חולפת בשרירי הפנים או גבה שהורמה. הרופאים אמרו שאלה רפלקסים, שהמוח הלך. שבמקרה הטוב היא תשכב חסרת יכולת לזוז, עם הבנה מסוימת על מה שקורה איתה. אבל אמא שלה עדנה והחברות היו אומרות שאסור להקשיב להם. שאיריס שולחת סימנים.
ואז, כשאפילו בבית לוינשטיין אמרו שאין בסיפור הזה מקום לניסים, היא התעוררה. עם סיפורים על חלליות, על ילדים, על אהבה. לועסת באיטיות אותיות בפה היפה שלה, שכל כך הרבה זמן לא אירח מילים.
איריס ציירה, רקדה, ערכה סרטים, כתבה שירים וסיפורים קצרים. וכשהיא בחרה לחזור מעולם התרדמת, היא נדרשה לשלם מס מעבר. היא איבדה את הראייה ומעט מיכולת התנועה.
עברו מאז תשע שנים. במהלכן, ממששת את דרכה על המקלדת, היא פירסמה ספר, ועכשיו כותבת את השני. הכוח שנטעה בי הבהלה הלך ונחלש, כמוהו גם המסירות שהביא הפחד לאבד. החיים נושכים בשתינו מכל הכיוונים, טירוף העשייה הוא יום-יומי, ואנחנו כמעט לא מתראות, אפילו שאנחנו חיות באותה העיר.
סלחי לי, איריסים, שאני לא עולה על מונית ובאה לבקר, אפילו שכל כך הרבה פעמים אמרת שזה חסר. שלא מספיק פעמים אני אומרת לך שאני אוהבת אותך, ושבעיניי את גיבורה עם כוחות על. סליחה שלא התגברתי על כעסים מן העבר, שאנחנו כבר לא יוצאות אל העיר או יושבות בבתי קפה כמו שאת כל כך אוהבת. סליחה על שאני מסתפקת בשיחות טלפון ולא יושבת מולך, פנים אל פנים, ובינינו ריח של קלמנטינות ראשונות.
* * *
באמת שרציתי, באמת שניסיתי, אבל פשוט לא הצלחתי לעמוד בצונאמי של השירים שמגיעים אלי. הייתי חייב לבחור
יואב קוטנר
מאז שהתחלתי, לפני הרבה שנים, להתעסק במוסיקה של אחרים, ולא משנה כרגע אם כמוכר בחנות תקליטים או בגלי צה"ל או בעיתון או בטלוויזיה, ראיתי את ההקשבה לשירים ואמנים חדשים כאחת המטרות העיקריות של עבודתי. תמיד האמנתי שתפקידי כ"עורך מוסיקלי" אינו רק להשמיע את המו-כר והמצליח, אלא גם לגלות ולחשוף את אלה שעדיין לא זכו לתשומת לב. לעיתים הצלחתי, ולא פעם פיספסתי, אבל הרגשתי שזו חובתי, ממש השליחות שלי, לנצל את הבמה כדי לתת ביטוי ליצירות וליוצרים שטובים בעיניי.
מי שמאמין כמוני בדרך הזאת חייב להקדיש את רוב השעות שבהן הוא ער להאזנה למוסיקה שהוא לא מכיר ולא אוהב, כדי למצוא בתוכה את הדברים שכן עושים לו את זה. כדי לגלות שניים-שלושה שירים טובים אתה צריך לשמוע עשרות שאינך מכיר.
עד לפני שנים אחדות המשימה הזו היתה קשה אך אפשרית. אבל בזמן האחרון אני כבר לא יכול לעמוד בקצב. בשבוע "נורמלי" (כלומר לא לפני חגים ומועדים) מוצעים לעורך המוסיקלי עשרה אלבומים חדשים להאזנה, שהם בערך 100 שירים, ועוד כ-50 שירים בודדים. אם אתה לא מסתפק במה שהיחצנים שולחים לך אלא מחפש עצמאית ברשת, המספר אפילו מכפיל את עצמו, כך שעורך מוסיקלי, שדרן או מבקר שבאמת רוצים להיות מעודכנים, חייבים להאזין למספר בלתי אפשרי של 300 שירים חדשים בשבוע. בואו לא נשכח, כמובן, שלעיתים קרובות, שירים טובים הם דווקא אלה שצריך להאזין להם יותר מפעם אחת כדי להידלק.
אף אחד לא יכול לעמוד בצונאמי הזה, גם לא אם אתה מציב מגבלות מראש ("אני מאזין רק לרוק", "אני לא מוכן לשמוע ישראלי באנגלית", "אני אוהב מזרחית"), וגם אם אתה הולך רק על שמות שאתה כבר מכיר. כמות האינפורמציה החדשה היא בלתי אפשרית לעיכול. מי שרואה את חדר העבודה של עורך מוסיקה ממוצע, או את מחשבו, לא יכול להאמין לכמויות החומרים שנערמים שם, פלסטיקים וביטים דיגיטליים, ולא מבין איך המשפחה שלו יכולה להחזיק מעמד בתוך הבלאגן.
אז קודם כל, אני מתנצל בפני משפחתי היקרה ומודה על התמיכה. אבל בעיקר, ואת זה אני מרגיש במשך כל השנה, ולא רק לכבוד יום הכיפורים, אני מבקש סליחה מכל אותם זמרות וזמרים, כותבים ומלחינים, שלא התייחסתי מספיק או בכלל אל עבודתם. סליחה שלא שמעתי את השיר החדש שלכם, סליחה שלא שיבצתי אתכם בתוכניות שערכתי או בכתבות שכתבתי. באמת שרציתי, באמת שניסיתי, אבל פשוט לא הצלחתי. הייתי חייב לבחור. ובכל בחירה שעשיתי, גם קיפחתי מישהו אחר.
אני יודע שההחלטה לשדר שיר ברדיו או לכתוב על תקליט בעיתון או לראיין מוסיקאי לסידרה בטלוויזיה פירושה גם לא לשדר או לראיין או לכתוב מיליון דברים אחרים. אני רק מנחם את עצמי בכך שמזל שיש עוד עשרות כותבים ושדרנים, שאולי כן ישדרו ויראיינו ויכתבו. אז אני מרגיש קצת פחות אחראי. ובכל זאת, סליחה.
* * *
כמו כולנו גם אני לא טלית שכולה תכלת, אבל השנה היתה לי הארה: אם זה המצב, למה תמיד אני זה שצריך לבקש סליחה? יש די הרבה בקשות סליחה שאני מצפה להן
יאיר ניצני
כבר שנים אני מבקש סליחה ביום הכיפורים, ובצדק. בימי חיי טעיתי לא פעם, העלבתי, התחצפתי, קיללתי, עשיתי תנועות מגונות, השמעתי רעשים בזמן האוכל, השארתי גרביים בסלון ודיברתי מתוך שינה. מחוץ לבית איחרתי לפגישות, הברזתי מאירועים, דיברתי לא יפה, הקשבתי לא יפה, התקמצנתי במתנות, נרדמתי בהרצאות ומכרתי עקרונות.
כמו כולנו גם אני לא טלית שכולה תכלת, אבל השנה היתה לי הארה: אם זה המצב, למה תמיד אני זה שצריך לבקש סליחה? בהנחה שיש לא מעט דרעקעס כמוני, למה אף אחד לא מבקש סליחה ממני? לא אכפת לי שזו תהיה סליחה באי-מייל, ב-SMS, ואפילו קבוצתי. אבל רבאק, תבקשו.
אז עשיתי רשימה של בקשות סליחה שאני מצפה להן השנה, והאמת - יצא די הרבה.
נתחיל בעיתונים. אם יש לכם כאבי גב, יש מצב שזה בגלל העיתונים, שמשקלם עולה בעקביות. יער בן שמן קטן מחוסל עבור כל גיליון חג. שלא לדבר על הפאניקה ולילות החרדה שגרמתם לי בגלל הכותרות המפחידות והתחזיות הקודרות. גם אם חלקן מוצדקות, לא הייתם צריכים לספר הכל.
אני מצפה להתנצלות מעורכי מדורי הרכילות על כל החתיכים והדוגמניות שאתם מפגיזים בעמודים שלמים. זה מכניס אותי לרגשי נחיתות. נמאס לי לקרוא על המסיבות שאליהן לא הוזמנתי, על החופשה של בר רפאלי במיקונוס שאליה לא הצטרפתי (חבל, דווקא הייתי פנוי), ועל השקות למיניהן שמהן נפקדתי.
אני דורש סליחה קולקטיבית מהבנקים, מחברות הביטוח, קופות הפנסיה, חברות הסלולר והתקשורת, ומכל אלה שלוקחים לנו כסף ברישיון. עמלת שורה, דקת שיחה, גמול פרישה וכיוצא באלה הן מילים שכשאני שומע אותן הדם שלי עולה לראש ומחפש מוצא החוצה. עשיתם עלינו בוכטה בימים הטובים, בואו לקראתנו בימים הפחות טובים. עכשיו, למשל.
אני דורש סליחה מכל בעלי המקצוע שהבטיחו להגיע בין תשע לשתיים אבל באו בסוף בארבע, וגם לא רצו להוציא חשבונית. תתקשרו עכשיו ותבקשו סליחה. בגללכם אנחנו משלמים כל כך הרבה מס הכנסה.
אני דורש סליחה מיצרני המזון, שדוחפים לנו שומנים בצ'יפס, סוכרים בקורנפלקס, צבע מאכל למיץ פטל והכשרי בד"צ על פופקורן. אנחנו מאוד משתדלים לחיות בריא ולמות בשיבה טובה, אז אנא, שתפו פעולה.
אני מצפה לסליחה מאלה שמבטיחים לנו ירקות אורגניים אבל מרססים אותם בלילה כשלא רואים, מאלה שצובעים לחם לבן בצבע חום ומוכרים לנו שהוא מקמח מלא בתוספת שיפון, שעורה, חיטה טרום נבוטה, ועוד מילים שגורמות לנו להרגיש טוב בסופר ופחות טוב אחרי ארוחת הערב. גם מהרמאים שמנפחים בשר במים, שלא מחליפים כל יום את השמן בפלאפל, ושמוכרים לי אבוקדו קשה ואומרים שזה יתרכך בבית. הוא לא.
אני ממתין לסליחה גם מראשי הערים בגוש דן, שבמשך 64 שנים לא הצליחו לבנות פה רכבת תחתית או חשמלית או כל פטנט אחר שימנע מאיתנו לעמוד שעות בפקקים, לבזבז זמן ודלק ולזהם את האוויר.
אני מצפה לסליחה מ"אפל", שיש לה כבר חנויות itunes בכל העולם, כולל אלבניה, קפריסין, מקדוניה ועוד הרבה מדינות שמשתתפות באירוויזיון, ורק בארץ לא פתחה חנות ומאלצת אותנו לגנוב שירים וסרטים.
ולבסוף, לעמי האזור המסוכסך כולו מגיעה סליחה ענקית ממנהיגי האזור, שלא מצליחים להתאפס על עצמם, לסגור לנו את הפינה ולהסכים על חיים נורמליים, לרווחת כולנו.
מכיוון שאין לי ספק שכל הנוגעים בדבר מכים על חטא, מבקשים ממני סליחה בליבם ויוצאים מייד לתקן את העוולות, אני מבטיח בתמורה לעקוב אחר השינויים במשך השנה, ובכל מקרה של שיפור אני מתחייב לצום ביום הכיפורים הבא יומיים ברציפות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו