בחלומותיי הפרועים ביותר לא העליתי על הדעת ש"זהות גנובה" ("The Bourne Legacy") - הרביעי בסידרת סרטי ג'ייסון בורן - יהיה כה מאכזב. כזכור, בסוף החלק הקודם, "זהות אבודה" ("The Bourne Ultimatum"), הצליח הסוכן הסו-פ-ר-חשאי השכחן ג'ייסון בורן (מאט דיימון) לסגור חשבון עם המפעילים המנוולים שלו (שרצחו את הבחורה שאהב ורדפו אחריו בכל קצוות הגלובוס), ועל פניו היה נראה שהסאגה הגיעה אל סיומה הטבעי. אך המפיקים חשבו אחרת. לכן, למרות שגם הכוכב הראשי דיימון וגם הבמאי פול גרינגראס - שביים את שני החלקים האחרונים - בחרו לנטוש את הספינה, הוחלט לעשות חלק רביעי, שיתמקד בסוכן חדש. לתפקיד הסוכן גויס ג'רמי רנר הקשוח ("מטען הכאב"), ואל כיסא התסריטאי/במאי הוצנח טוני גילרוי, שכתב את שלושת הסרטים הראשונים. למרבה הצער, ניסיון האתחול הנ"ל הניב מותחן פעולה כושל ומסורבל שאינו מדגדג את הישגיה המרשימים של הטרילוגיה המקורית. ההתחלה דווקא מבטיחה: ארון קרוס, הגיבור החדש שלנו, נצפה במהלך מסע אימונים מפרך בהרי אלסקה המושלגים, ובמשך קרוב לחצי שעה הוא בעיקר מטפס על הרים, מתגושש עם זאבים ומנסה לדלות פרטים פיקנטיים מהסוכן המסתורי שממתין לו בבקתת העץ שניצבת בסוף המסלול. בינתיים, בוושינגטון, הביורוקרט הפטריוט אדוארד "אקספוזיציה" נורטון עסוק בלהכיל את הנזקים העצומים שג'ייסון בורן הסב ליחידות המבצעיות הסודיות של ה-CIA (עלילת הסרט החדש מתרחשת במקביל לאירועי הסרט הקודם). למגינת ליבו, במהלך עבודות הניקיון המקיפות שלו מבין נורטון שאין לו ברירה אלא לחסל מייד לא מעט סוכנים אמריקנים סו-פ-ר-חשאיים, ודי מהר מתברר שאחד הסוכנים המיועדים לחיסול הוא קרוס, הגיבור שלנו. כמו שאתם יכולים לנחש, זה לא יהיה פשוט. כבר זמן רב שלא ראיתי סרט שמצוי בסכסוך עמוק כל כך עם עצמו. מצד אחד, ניכר שגילרוי ביקש להוציא את הסידרה לדרך חדשה, ועל כך תעיד הפתיחה האיטית והמינימליסטית של היצירה, והעובדה שהדמות של רנר מתגלה כהרבה פחות סימפטית ואנושית מזו שגילם דיימון. מצד שני, רוחו של בורן/דיימון מרחפת מעל הסרט הזה באופן תמידי, וממש אפשר לראות כיצד נעשה כאן ניסיון נואש ליצור בכוח איזשהו חיבור בין הסידרה הישנה לחדשה. מעבר לכך שפרטי עלילה רבים מ"זהות אבודה" צצים גם ב"זהות גנובה", בשלב מסוים גם הסרט עצמו הופך להעתק של הסרטים הקודמים, ומה לעשות, מדובר בהעתק חיוור וחסר איזון - ששם יותר מדי דגש על סצנות משעממות שבהן הביורוקרטים מסתודדים מול מסכי מחשב בחמ"ל כמו בפעמים הקודמות, גם הפעם הגיבור שלנו אוסף טרמפיסטית - הפעם זוהי כימאית עם מצפון שאותה מגלמת רייצ'ל וויז - וכמו בפעמים הקודמות, גם הפעם העניינים אמורים להגיע לשיאם בשורה של מרדפים מסמרי שיער בלוקיישנים עירוניים אקזוטיים. אבל גילרוי הוא ממש לא במאי של אקשן. לראיה, בעוד כל אחד מסרטי הסידרה הכיל לפחות סצנת פעולה אחת שנכנסה בקלילות אל הפנתיאון, החלק הנוכחי לא מכיל אפילו רבע סצנה כזאת. תסתכלו על זה איך שתרצו, לא לבורן הזה פיללנו. איפה טוני סקוט כשצריך אותו- "זהות גנובה" ("The Bourne Legacy"), במאי: טוני גילרוי. ארה"ב 2012 "ילנה", סרטו השלישי של הבמאי אנדריי זוויאגינצב, הוא מותחן פסיכולוגי קר ואפקטיבי שעוסק במלחמת המעמדות כפי שהיא באה לידי ביטוי ברוסיה בת זמננו. הסרט מסמל שינוי כיוון מבורך עבור הבמאי המוכשר, שפרץ אל הזירה הקולנועית לפני תשע שנים עם סרט הביכורים המפעים שלו, "השיבה", ומאז התקשה להוכיח שלא היה מדובר במזל של מתחילים (סרטו השני, "הגירוש", היה ארוך, יומרני ולא מאוד איכותי, בלשון המעטה). במרכז העלילה נמצאת ילנה (נאדז'דה מרקינה), אלמנה עגלגלה וחיוורת שהתקדמה בסולם המעמדות לפני כעשור הודות לנישואיה המאוחרים לוולדימיר (הבמאי אנדריי סמירנוב), איש עסקים אמיד שהתברך בתיאבון מיני בריא. יחסיה עם בעלה אמנם תועלתניים בהגדרתם, והשניים אף ישנים בחדרים נפרדים, אך לא נראה שזה מפריע להם יותר מדי. ובכל זאת, יש נושא אחד שעליו הם קצת פחות מסכימים: כסף. ומובן ששם גם מתחילות הבעיות. בלי להיכנס יותר מדי לפרטים, אפשר לומר שבשלב מסוים "ילנה" מוצא את עצמו משוטט בטריטוריות מפוקפקות מבחינה מוסרית וקצת הופך לפילם נואר. עם זאת, הדרכים שבהן הסרט ממקם ומתרגם את הקונבנציות הז'אנריות האלה בתוך המציאות הפוטינית המלנכולית ונעדרת ההומור ו/או הסקס שבה הוא מתרחש, גורמות לתוצאה להיות יותר קרובה ברוחה למעשיות המוסר של דוסטויבסקי, למותחנים הבורגניים של קלוד שברול ולוודי אלן של "פשעים ועבירות קלות" ו"נקודת מפגש", מאשר ל"Double Indemnity" או ל"הדוור מצלצל פעמיים". החדשות הטובות הן שזוויאגינצב מגולל את המעשייה האפלה שלו ביד אמן, ומנווט את היצירה אל נקודת הרתיחה שלה בסבלנות נטורליסטית שמפליאה לחשוף את התיעוב, הצביעות והנואשות שנלווים ליחסים בין העניים לעשירים. אפשר לטעון ש"ילנה" קצת מועד בישורת האחרונה, ואפשר גם להלין על כך שהוא אינו ממש מצליח לספק סיומת סוחפת שתצדיק את המסע המעט מתיש שהוא מעביר את צופיו. אך למרות שיש בקיטורים האלה גרגירים של אמת, הבימוי החסכוני והחכם של זוויאגינצב, עבודת הצילום המופתית של מיכאיל קריצ'מן, פסקול המיתרים המפמפם של פיליפ גלאס, והמשחק המצוין של מרקינה וסמירנוב הפכו כולם את הצפייה בסרט לחוויה מרתקת עבורי; ולאחר מעט מחשבה, אפילו האנטי קליימקס שהגיע בסופו החל להיראות לי מתאים. נכון, זו לא פינאלה שתפיל אתכם מהכיסא, אך היא מאפשרת לאמיתות הדרוויניסטיות שפרצו מתוך הסרט בדקות שקדמו לה להדהד בחלל החדר. והיא מוציאה את הצופים חזרה אל העולם עם משהו לחשוב עליו. כי בסופו של דבר, אומר לנו זוויאגינצב, החיים הם לא פילם נואר. גם אם מדי פעם התנאים הסוציו-אקונומיים שבהם אנו לכודים דוחפים אותנו לעשות מעשים שעשויים לשכנע אותנו שהם כן. "ילנה" ("Elena"), במאי: אנדריי זוויאגינצב. רוסיה 2011
בזמן שהם מציגים תרחישים ונובחים פקודות,
ופחות מדי דגש על סיקוונסים שיגרמו ללב שלכם להגביר את קצב הפעימות שלו.
מי גנב את הזהות שלי
"זהות גנובה" הוא מותחן פעולה כושל, מסורבל ומאכזב • "ילנה" הוא מותחן פסיכולוגי קר, אפל ומרתק, שייתן לכם משהו לחשוב עליו
Load more...