חיים סוערים עברו על סווטלנה אלילויבה - תוצאה של מערכת יחסים סבוכה עם אב דומיננטי, שאת שמו סירבה לשאת. אם הסיפור הבין־דורי הזה, בין אב לבתו, נשמע לכם מוכר, אז המקרה של אלילויבה הוא קצת שונה. אביה היה אחד, יוסף סטלין, מהדיקטטורים הנוראים ביותר בהיסטוריה האנושית, ולמזלה או שלא למזלה, סווטלנה היתה הצאצא האחד שלו החליט סטלין להעניק אהבת אב אמיתית - גם אם יכולתו בענייני אהבה היתה מוגבלת למדי.
ולכן אלילויבה היתה שאר הבשר היחיד של סטלין שהפך לילד האהוב ביותר בבריה"מ. בשמים נקראו על שמה בבתי הכלבו הסובייטיים המוגבלים בימי שיא תהילתו של סטלין. בזמן ילדותה היא לא היתה בתו של פושע נתעב; היא היתה בתו של גיבור עולמי ומביסו של היטלר; אדם שבהומור השחור של שר ההיסטוריה הוא רוצח שאחראי לכך שהרבה מכם נולדתם בכלל. ההבנה של סווטלנה בנוגע לכך ש"אבות הם לא תמיד מה שסיפרו לכן ,ילדות" היתה למעשה תמונת מראה להיסטוריה של המאה ה־20 כולה. הטראומה האידיאולוגית שפילגה קיבוצים בעמק היתה עבורה טראומה פרטית.
שנים רבות אחרי נפילת בריה"מ, בנובמבר 2011, התגלגל עמוד ההספדים של ה"ניו יורק טיימס" לידיה של הסופרת הקנדית רוזמרי סאליבן. היא נתקלה במאמר הספד על לנה פיטרס, שהעבירה את שנותיה האחרונות בבתי מחסה לעניים ובדיור ציבורי בארה"ב ובאנגליה. סאליבן נשאבה לתוך הסיפור של אלילויבה־פיטרס, והתוצאה היא ספר עטור פרסים - "בתו של סטלין" (יוצא עתה בהוצאת כתר בתרגום מאנגלית של עתליה זילבר), שלפחות כותב שורות אלו לא היה יכול להניח מידו.
הכל התחיל ממאמר במדור ההספדים. רוזמרי סאליבן, מחברת הספר "בתו של סטאלין"
אבל מה החשיבות והלקח בסיפור של אלילויבה־פיטרס, שאינו דומה אפילו במקצת לסיפור של שום אדם אחר עלי אדמות? בראיון טלפוני ל"ישראל השבוע" סאליבן מספרת על הסקרנות המיידית שלה מאישה שהצהירה כי "היתה אסירה כל חייה". בתו של סטלין העידה פעם כי "אדם לא יכול לבכות את מר גורלו, אבל אני מצטערת שאמי לא נישאה לנגר".
אני מזכיר לסאליבן שקוראים ישראלים רבים של ספרה היו קורבנות ישירים ועקיפים של סטלין ובריה"מ. די טבעי, אמרתי לה, לשאול בשמם את השאלה: אחרי 30 עד 70 מיליון מקרי מוות באחריותו הישירה של סטלין - מדוע חיבוטי הנפש או התלאות של בתו צריכים לעניין אותם? התשובה של סאליבן מתמקדת בשורשו של הרוע. "מה שאפשר ללמוד מאלילויבה הוא שהרוע אינו גנטי ואינו אינהרנטי", היא אומרת, "היא אדם שהצליח לדחות באופן מוחלט את הרוע של אביה ולהתנער ממנו לחלוטין. וגם להבין שהרוע שלו אינו רוע אישי אלא תוצאה של השיטה המרושעת שאותה הנהיג. היא נטשה את השיטה הזו, שנתנה לה פריבילגיות, ואף נלחמה בה. זה עומד בניגוד, למשל, לרוב צאצאי פושעי הנאצים. רק בנו של הנס פרנק היה מסוגל להתנער מאביו ולקבוע שהוא פושע נתעב".
זה גם עומד בניגוד לחלק מבני משפחתה של סווטלנה, שחלקם מנסים להשתתף בריהבליטציה של דמותו של סטלין. סקרים שפורסמו ברוסיה בעשור הקודם חשפו שבין 30 אחוזים ל־50 אחוזים מהרוסים ראו את דמותו של סטלין כחיובית לפחות בחלקה. הנשיא דמיטרי מדבדב יצא בעצמו בגינוי של התופעה, והתמיכה במורשתו פחתה בשנים האחרונות.
מערבולות של נאמנות
אחת ההשקפות המעניינות של סווטלנה לגבי רוסיה היתה החשדנות וכמעט הזלזול שרחשה כלפי הגלסנוסט של מיכאיל גורבצ'וב - תהליך שהוביל לפירוק בריה"מ, להרמת מסך הברזל ולדמוקרטיזציה של הרבה מהמדינות שהיו כפופות לשלטון הקרמלין בימי המלחמה הקרה. היא חזתה יפה את תהליך פולחן האישיות שיתחיל מחדש תחת שלטונו של פוטין. וזו באמת אחת התובנות שאליה מגיעה סאליבן לגבי גיבורת ספרה.
זה נובע במידה רבה מכשל אישיותי מובן. "במידה מסוימת של צדק סווטלנה חשבה שכל העולם נסב סביבה", אומרת סאליבן, "היא משכה כל מי שהתקרב אליה אל תוך מערבולת חייה ודרשה ממנו נאמנות ומעורבות מוחלטת. אני חושבת שהיה קשה מאוד לחיות בסביבתה".
סווטלנה ראתה הכל מנקודת מבט של השלטון העריץ ברוסיה והלאה, כלפי חוץ. לתפיסתה, החירות האישית של האינטלקטואלים היתה אבן הבוחן של רוסיה. ומשהחירות הזו לא היתה קיימת, הגלסנוסט היה בעיניה כמעט חסר משמעות. אבל במציאות של האנשים הרגילים - היהודי ששאף להגר לישראל, האזרח הצ'כי או ההונגרי, תושבי המדינות הבלטיות, מיליוני האסירים הקטנים בגולאגים שבילו שם בגלל פשעים קטנטנים והלשנות שווא - השינוי כמובן היה דרמטי. עבורם, מסך הברזל התנדף והמגלומניה הפוטינית היא, לפחות בינתיים, רק בטלוויזיה. סווטלנה, לעומתם, המשיכה לחיות את מסך הברזל ומלחמת האינפורמציה עד יום מותה.
התכונה הזו הביאה להסתעפות הזויה בחייה בתחילת שנות ה־80. היא ערקה חזרה לבריה"מ, עם בתה שנולדה בארה"ב. היא התקשתה למצוא את עצמה שוב במוסקבה ועברה להתגורר בטביליסי, בירת גאורגיה, ארץ מוצא משפחתה מצד אביה ומצד אמה - ומקום שבו דמותו של סטלין עצמו נתפסה כחיובית הרבה יותר.
אבל אנחנו בדור שבו הקורבנות של סטלין, ובוודאי צאצאיהם, עדיין בחיים. מורשתו ובעיקר נזקי מורשתו עדיין מכתיבים את חיינו. אולי דורות מאוחרים יותר יוכלו להתייחס לסווטלנה כדמות היסטורית נטו. סיפור חייה מזכיר את זה של יוליה, בתו של אוגוסטוס קיסר - מי שנמסרה שוב ושוב לנישואים פוליטיים לבעלי ברית שונים של הקיסר, ופיתחה כמיהה לאהבה שדחפה אותה לאורח חיים מופקר, שהביא לבסוף להגלייתה מרומא.
גם סווטלנה כמהה לאהבה, אבל החיים שמעליה הכתיבו הכל. היא למשל נאלצה להינשא ב־1949, כשהיתה בת 23, ליורי ז'דנוב, שהוא ואביו אנדריי אחראיים לרבים מהפשעים נגד ידידיה האינטלקטואלים ואפילו נגד משפחתה.
ההכתבה המשיכה גם לאחר מותו של סטלין ב־1953. "כשאביה היה בחיים סווטלנה רצתה לצאת להודו עם בן זוגה ההודי (הקומוניסט ההודי קונוור בראדש סינג) כדי לנסות לרפא אותו, אבל השלטונות הסובייטיים לא איפשרו לה", מספרת סאליבן. כבתו של סטלין, היא עדיין היתה רכוש המדינה. "אחרי מותו אישרו לה בקרמלין לצאת להודו, כדי לפזר את אפר בעלה על הגנגס, אבל הסיבה לא היתה הומנית. באותה תקופה חתמה בריה"מ על עיסקת נשק ענקית עם הודו, ומערכת היחסים הרומנטית של סווטלנה עם סינג הועילו ליחסים הבינלאומיים". אז סווטלנה יצאה להודו, ושם, בהחלטה של רגע, החליטה לערוק לשגרירות האמריקנית.
האם האמריקנים התייחסו אל בתו של סטלין כאל אדם שמחפש אחר חירותו? ודאי שלא. עריקתה כמעט נדחתה על ידי ארה"ב, שהיתה מעוניינת בהפשרת היחסים עם בריה"מ. למזלה העצום, צירוף של נסיבות מקריות ורשלנות של אנשי מחלקת המדינה והשגרירות הביאו אותה בטיסה של חברת התעופה האוסטרלית "קוואנטס" לרומא. שם לא מצאה לה ארה"ב מדינה שתקלוט אותה, עד ששווייץ ניאותה לעשות זאת בפרופיל נמוך. אבל גם בסיטואציה הזו - כפליטה מבקשת מקלט בימיה הראשונים מחוץ לבריה"מ - לסווטלנה היו עקרונות והלכות של בת אצולה: היא סירבה להצעת דרום אפריקה של האפרטהייד לקלוט אותה, גם במחיר אפשרי של הסגרה חזרה לבריה"מ.
המחיר האישי שסווטלנה שילמה לאחר עריקתה היה עצום. היא לא ראתה את בנה הבכור במשך 15 שנים; בתה השנייה לא חידשה כל קשר משמעותי איתה; ובארה"ב היא לא מצאה את הנאמנות שלה קיוותה - לא מצד הרשויות ולא מצד בני אדם. נישואיה הבאים היו מלכודת שטמנה לה אלמנתו של פרנק לויד רייט - שהנהיגה מעין כת בקליפורניה באותם ימים - כחלק מסיפור בדים שהסתובב כאילו לסווטלנה יש מאות מיליוני דולרים בזהב, שאותם הבריח סטלין לבנקים בשווייץ. רק שהברחת נכסי בריה"מ למערב היתה כנראה הפשע האחד שסטלין השאיר דווקא לדורות הבאים.
נדדה בין בתי מחסה. סווטלנה אלילויבה בארה"ב, 1989 // צילום: gettyimages
אני שואל את סאליבן אם היא תופסת את סווטלנה כאישה חזקה וכמודל חיקוי לנשים.
"צריך לזכור שהיא אישה שנולדה ברוסיה ב־1926", היא מזכירה, "סווטלנה היתה אישה שבאופן נואש מחפשת את הגבר שישלים אותה. למרות שהיתה אינטלקטואלית היא היתה אובססיבית לאהבה אמיתית, עד כדי הזיות אהבה שלפיהן אולי תוכל לחיות את שארית חייה בחוות בקר בוויסקונסין, עם בעלה הרביעי וויליאם ווסלי פיטרס. כששוחחתי על כך עם בתה כריסי (אולגה פיטרס עשתה "אמריקניזציה" לשמה הפרטי; ר"ד), היא אמרה שכתוצאה מכך אמה יכולה לשקוע לתהומות בלתי נתפסים של בדידות".
לא האמינה לחדשות
קריאה בספרה של סאליבן מגלה את הדומיננטיות של הטרגדיה בסיפור חייה של סווטלנה. אמה נאדיה התאבדה בגלל עלבון של סטלין בנובמבר 1932, כשסווטלנה היתה בת 6. נסיבות המוות הוסתרו ממנה עד שהיתה בת 16. כמו כן, סטלין לא חסך את מעלליו הנוראים מיתר אחיה. לאחיה למחצה, יאקוב ג'וג'שווילי, הניח סטלין להירקב למוות במחנה שבויים גרמני (הוא סירב להחליפו עבור מפקדים גרמנים בכירים). לאחיה האחר ואסילי הוא התנכר. החלק הראשון בספרה של סאליבן מקשה על הקוראים; עד שלומדים שם גרוזיני או רוסי מסובך ואת חשיבות האדם לסווטלנה, מגלים שבעמוד הבא אותו אדם נעלם אל הגולאג.
כשסווטלנה התבגרה נוסף לחייה נדבך טרגי נוסף. הגברים שבהם התאהבה, ובהם הבמאי היהודי אלכסיי קפלר, "תוגמלו" על ידי אביה בהגליה אל הגולאגים. כל חייה תקפו אותה רגשות אשם על כך שאהבתה היא נשיקת המוות עבור מושאי אהבתה, גם אם עבור רבים ממאהביה של סווטלנה היא לא היתה יותר מכיבוש או מפנטזיה, כבתו של הרודן. ועדיין לחלק ממערכות היחסים היו חומרים לאפוס רוסי מעולה. קפלר, למשל, חזר ממאסר של עשר שנים בגלל מערכת יחסים אפלטונית עם סווטלנה - רק כדי לקיים איתה פרשיית אהבה בשר ודם. בן זוג אחר שלה, הסופר אנדריי סיניאבסקי, נאסר לשבע שנים.
זו גם טרגדיה אינטלקטואלית. כשסווטלנה ערקה למערב היא קיבלה 1.5 מיליון דולר מהוצאה לאור עבור ספר זיכרונותיה, "עשרים מכתבים". בספר היא התנערה בהדרגה מאביה. אלא שרוב הכסף נגזל ממנה במניפולציות שונות. ספרה השני, על העריקה - "רק שנה אחת" - אף זכה לתרגום לאנגלית. לדעת סאליבן, סווטלנה היתה כותבת לא רעה בכלל - אבל לאיש לא יהיה כמעט עניין בשני ספריה הבאים (אחד מהם יצא לאור בהודו).
סווטלנה היתה קורבן מודרני למדי. היא בוודאי היתה מחייכת לגבי סערות הפייק־ניוז ומלחמות מהימנות האינפורמציה של ימינו. "היא חיה את זה שנים קודם לכן", מעידה סאליבן, "התאבדות אמה הוסתרה ממנה כחלק ממדיניות רשמית; כשערקה, הופצו שמועות שהיא חולת נפש ונימפומנית. מנגד, היא עמדה מול דרישות של האמריקנים להיות שותפה במלחמת תעמולה". סווטלנה לא האמינה לחדשות הרבה לפני שפוליטיקאים של 2016 למדו שהאמת היא מטבע נזיל.
סאליבן מספרת אנקדוטה מעניינת. כשסווטלנה הושבעה כאזרחית אמריקנית ב־1978, היא התקשתה להשלים עם החלק בשבועה שמחייב אותה "להגן בנשק על ארה"ב". הנוסח הביורוקרטי חסר החשיבות הזה הטריד את מנוחתה. היא לא יכלה לשאת את המחשבה שתהרוג למען איזושהי מטרה לאומית.
מהיכן הגיעה האנושיות הזו שלה?
"היא גודלה על ידי האומנת הרוסייה שלה, אלכסנדרה. וכך במידה רבה היתה חשופה לרוסיה המוקדמת וההומנית יותר. לטולסטוי היתה השפעה על ערכיה יותר מאשר האידיאולוגיה הקומוניסטית.
"סווטלנה קיבלה את חייה המאוחרים באופן יוצא דופן", אומרת סאליבן, "אישה שגדלה כנסיכה הגיעה לעוני מוחלט. היא המשיכה להתגלגל מבית מחסה אחד לאחר. לא היה לה כסף לבקר את בתה כפי שרצתה. אבל היא לא התלוננה והמשיכה לתת בנדיבות לאחרים את המעט שלפעמים היה לה - עד מותה ב־2011".
וזו אולי האירוניה והניצחון הקטן של סווטלנה על גורלה כבתו של הרודן הגדול סטלין. בתוך מיצג האידיאולוגיה השקרית שבו היא היתה נסיכה - רק היא ידעה להגיע לאנושיות אמיתית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו